גדי אלגזי: כמה הנחיות לכתיבת עבודות

  • גרסת אוקטובר 2008

 

הדברים הבאים הם מעין מתכון תמציתי לכתיבת עבודות. אין להם כל תוקף מחייב, אך נוכח העדר דגמי כתיבה מדעיים מבוססים היטב בעברית, הם נועדו להצביע על כמה אפשרויות, ובעיקר להזהיר מפני אחרות. הם נעים בין הערות סגנוניות, אזהרות מכשלים נפוצים בטיעון וכמה עצות מעשיות. אין בהם כמובן תיאור של העיקר – של תהליך העבודה עצמו, אלא של המוצר הסופי, העבודה הכתובה עצמה.

 

כמה הנחיות כלליות

  • יש לזכור כי עבודה כתובה היא ראשית כל חיבור, עם התחלה, אמצע וסוף. גם אם העבודה מחולקת לפרקים שונים (ובכלל זה, המבוא והסיכום) רצוי שכל החלקים הללו יהיו רציפים. המעבר בין קריאת חלק אחד של העבודה אל קריאת החלק הבא אחריו צריך להיות גמיש וקל. כל חלקי העבודה צריכים להיות קוהרנטיים, קרי, להתאים אחד אל השני, להמשיך זה את זה ולהציג קו-היגיון שמוביל את הקורא באופן עיקבי עד למסקנותיכם.
  • עבודות צריכות להיות מודפסות ברווח כפול ועם שוליים רחבים, שיאפשרו להעיר הערות על הטקסט.
  • אין להגיש עבודה שלא עברה הגהה. מומלץ מאוד לתת את העבודה לקריאה לחבר/ה לפני הגשתה; קריאה כזו לא רק חוסכת טעויות מיותרות: היא יכולה לחשוף בעיות בטקסט, טענות שלא הובהרו כראוי, טיעונים הזקוקים לפיתוח וכיו"ב.

 

המבוא

המבוא אמור להציג במירב הבהירות את נושא העבודה: להציג את הבעיה המרכזית בה תדון העבודה בהקשר היסטורי נתון. מועיל לעתים קרובות לנסות לנסח את הנושא כשאלה עיקרית. המבוא אמור לתחום את השאלה הנדונה במקום ובזמן: זהו הסימון הראשוני של ההקשר שבו אתם מתכוונים לברר את השאלה. במונחים מתחום הבישול: כאן אתם מכריזים מה אתם מתכוונים פחות או יותר לבשל.

 

יש לשרטט בקצרה את הרקע הדרוש: אין טעם ב'תמונות-נוף' עשירות, המציגות במשיחות מכחול נדיבות את 'התקופה בכללותה'; תמונות-נוף כאלה ניתן למצוא בספרות המחקר, והן אינן תורמות דבר לפתרון השאלה שהוצגה. חיוני לעומת זאת להציג בלשון ברורה את הרקע הרלוונטי: כל מה שיש לדעת לצורך הבנת הבעיה האמורה, הדברים שצריך יהיה להניח בהמשך כ'רקע', אלה שלא יועמדו בסימן-שאלה, ואשר בתור הקשר מסביר לדברים שתטענו – לא יזכו בעצמו להסבר. הרקע הוא סך הנחות-העבודה המשותפת לכם ולקורא שלכם: כל מה שלא תציבו בסימן שאלה, שלא תבדקו בהמשך, שתניחו כקיים לצורך העניין – כדי להתחיל לעבוד באמת.

 

במבוא צריך להציג את האמצעים, שבעזרתם מבקשת המחברת לענות על השאלות שהציבה: דהיינו, להציג את ה'מקורות' זמנם, טיבם, המגבלות שהם מציבים לצורך פתרון השאלות הנתונות, התובנות שאפשר לצפות מהם במקרה כזה וכו') ואת דרכי העבודה (מושגים, מתודולוגיה) בהן ייעשה שימוש בהמשך: המקורות הם חומרי הגלם שלרשותכם; ובהתאם לטיב החומרים ומה שאתם מתכוונים לבשל אמצו מסורת בישול מסוימת, תשתמשו במתכונים (וגם תשנו אותם בהתאם לצרכים).

 

לכן יש להסביר את טיב החומרים (המקורות): אין הכוונה לחלק ציונים למקורות אלא לתאר את איכויותיהם, את מה שאפשר לעשות איתם, את מה שקשה לעשות איתם. יש להסביר את דרכי העבודה הן ביחס לשאלות שעליה מבקשים לענות והן בהתאם לטיב החומרים העומדים לרשותכם. אם מאמצת הכותבת גישה תיאורטית מסוימת או מתכוונת ליישם מודל הסברי נתון, יש מקום להציגם אותם ולנסח מייד את המסקנות המתודיות הקונקרטיות המתבקשות מכך:

  • מה הן מעלותיו ומגבלותיו של דגם הסברי כזה?
  • מה יכול להיחשב ל'מקור' לאור הגישה האמורה? איזה סוג של טיפול ב'מקורות' מתחייב ממנה?
  • אלו שאלות ניתן לשאול באופן פורה בעזרת גישה כזו – ואלו יישארו בהכרח בלתי-מובהרות?

ניתן להציע כמה הגדרות למושגי-יסוד שישמשו את הכותב בעבודה, אך אין טעם להכביר הגדרות מילוניות או להסתבך בבירור ההגדרות ה'נכונות': תכלית ההגדרה היא רק לצמצם אי-הבנות בין הכותב והקורא, בכך שהיא מבהירה באיזה מובן ספציפי משתמש הכותב במונחי-מפתח בחיבור. בנוסף לכך, ניסוח ההגדרות במפורש יכול לסייע לכותב עצמו להימנע מן הכשל הידוע, שעיקרו בשימוש במונחי-מפתח במובנים שונים בחלקים שונים של החיבור, באופן שהשאלה 'נפתרת' או נעלמת על-ידי מניפולציה סמויה של ההגדרה במהלך העבודה. אין טעם לקשט את העבודה במונחים אקזוטיים, ומומלץ לא להמציא חדשים – אלא אם כן באמת אין מנוס מכך: מונח חדש אכן יכול להוסיף לעתים דיוק, אך להקשות על התקשורת.

  • כדאי להסביר את מבנה העבודה בסיום המבוא, כדי לתת לקורא מושג לגבי התפקיד שימלאו הפרקים השונים במסגרת הטיעון הכולל.

 

גוף העבודה

 

גוף העבודה אמור להיות בנוי מסדרת מהלכים ('פרקים'), הנגזרים מן השאלה העיקרית ומובילים בהדרגה לבירור השאלה שהוצגה בתחילה על היבטיה השונים. עדיף לתת לפרקים – אפילו הם קצרצרים – כותרות אינפורמטיביות, שיאפשרו לכל קוראת לעקוב בקלות אחר מיבנה העבודה ולזהות את התפקיד שנועד לכל פרק ויחידה במסגרתה.

 

פסקאות. יש להימנע במידת האפשר מכתיבת פסקאות המורכבות ממשפט אחד בלבד ופוגמות בשטף הכתיבה. עדיף לנסות להציע רעיון שלם, להדגים אותו, לאשש אותו ולאייך אותו בפסקה אחת, המורכבת מסדרת משפטים הקשורים זה בזה.

 

באמצעות החלוקה לסעיפים ולסעיפי-מישנה, כלומר, באמצעות בניית הייררכיה מבנית ברורה בין יחידות-המישנה מהן מורכבת העבודה, ניתן להבהיר, מה תפקיד הפסקאות ובאיזה אופן הן קשורות זו לזו: למשל, לאחר טענה כללית (א), שורת סעיפי-מישנה המדגימים אותה (א)[1], (א)[2], לאחר-מכן פיסקה המצעידה את הטיעון שלב אחד קדימה (ב), סעיף-מישנה המסיר טענת-נגד אפשרית (ב)[1], סעיף-מישנה נוסף המתאר את מקורות הטענה הכללית של טענה (ב)[2], פיסקה החוזרת לפתח את קו-טיעון המרכזי (ג) וכיו"ב.

 

קישורים. תפקיד חשוב ממלאים בהקשר זה חלקי קישור, המופיעים לעתים קרובות בתחילת פיסקה, ונועדו להבהיר את מהלך הדברים: מה תפקיד ההגיוני של הפסקה הבאה במהלך הטיעון, ביחס לקודמותיה, מה היא מוסיפה עליהן, לאיזה כיוון היא מפתחת את הטענות. 

 

למשל:

  • "בניגוד לטענה האחרונה, אפשר גם לטעון ש…"
  • "אך זהו אינו ההסבר היחיד האפשרי. אפשר גם להצביע על הסבר אחר:"
  • "דוגמא נוספת לאותו מצב עניינים אפשר למצוא במקרה הבא…"; וכו'.


גם שאלות שאתם מציבים לעצמכם יכולות לסייע בהבהרת מהלך הטיעון:

למשל:

  • "האם זהו תיאור מהימן?"
  • "בקריאה חוזרת, אפשר להבחין בכמה פרטים מעניינים…"
  • "האם בכך מוצו אפשרויות ההסבר? אפשר לנסות אפשרות נוספת…"
  • "על הפירוש הזה אפשר לערער מכמה כיוונים…"

 

דרך מועילה לבדוק את מבנה העבודה לפני הגשתה היא לשאול באופן שיטתי ביחס לכל פיסקה בתוכה: מה היא עושה שם בכלל? למה היא חייבת להימצא במקום שבו היא נמצאת? מה בדיוק הקשר בינה לבין זו הקודמת לה – ולאן היא מובילה?

 

דוגמאות. מומלץ ללוות כל טענה כללית או הכללה בדוגמה אחת לכל הפחות (שתיים עדיפות…). הדבר נעשה לטובת הקורא, שלא תמיד יכול לעמוד על כוונת הכותב מתוך ניסוחה המופשט של הטענה, ושדוגמא תסייע לו להעלות בדעתו דוגמאות-שכנגד, כדי לשפוט עד כמה הדוגמא שבחר בה הכותב היא 'מאולצת', 'מתבקשת', מייצגת, יוצאת-דופן וכיו"ב. אך הנוהג ללוות טענות בדוגמאות מועיל גם לכותב עצמו, משום שהדוגמא מאפשרת לו לבדוק מייד, אם אכן יש יסוד כלשהו לטענה ולקבל מושג בדבר תחולתה (האם היא אכן טענה כללית או שמא רק מתחזה לכזו? האם הדוגמא שהובאה היא אחת מני רבות או היחידה האפשרית או המתועדת?).

 

הערות שוליים:

  • הערות-השוליים נועדו בראש וראשונה להפנות את הקורא לאסמכתאות, המאששות אמירות עובדתיות או טענות, המובאות בגוף העבודה. במידת האפשר, עדיף להגביל את השימוש בהן לכך.
  • שימוש משני של הערות שוליים הוא להציג בקצרה עניינים, שנראים חשובים ורלוונטיים, אך אם יופיעו בגוף הטקסט עלולים לפגום במהלכו השוטף של הטיעון הנפרש בו (למשל, הסתייגות, שאי-אפשר לפתח בגוף הטקסט; הפניה לפרשנות של תעודה, השונה מזו שאתם הצעתם).
  • אין צורך להיתלות באילנות גבוהים ולחפש אסמכתאות מלומדות לטענות מובנות-מאליהן; אין כל צורך להפנות לחיבורי מחברים 'חשובים' ונחשבים, אם אלה לא תרמו ישירות לביסוס הטענה שבגוף העבודה.
  • שוב לעומת זאת להפנות את הקוראים לאותם קטעים במקורות, אשר לדעתכם תומכים בטיעונים המוצגים בעבודה. כמו כן כמו כן, חשוב להפנות אל מחקרים שאת דעתם אתם מאמצים, או שבתגובה לעמדות המוצגות בהם פיתחתם את הטיעונים בעבודה.
  • אחד הסימנים המובהקים לכך שעבודה נסתיימה הוא שרק הערות-השוליים שלה ממשיכות להתרחב.

 

ציטטות. מתי לצטט מקורות כאסמכתא לטענות בגוף העבודה עצמו? כאשר לפירוש האסמכתא האמורה נועד תפקיד חשוב בטיעון, או כאשר אתם משערים שצפויות פרשנויות חלופיות (ותמיד יש מקום לשאול תוך כדי כתיבה: האם אי-אפשר לקרוא את פיסת העדות שהבאתי באופן אחר?). יש מקום לצטט את האסמכתא במלואה – אם אפשר הן במקור והן בתרגום – כדי להעמיד לרשות הקוראים את האמצעים הדרושים כדי לבקר את הפירוש המוצע.

 

לעתים קרובות נוטים לצטט ראיות בלי להסביר, כיצד בדיוק הן תומכות בטיעון, כאילו הדבר מובן מאליו. אבל רק לעתים רחוקות הקשר בין הציטוט לטיעון הוא לגמרי מובן מאליו. על פי רוב לא מספיק להצמיד 'עובדות' לטענות באמצעות הפניה סתמית, כאילו ברור מאליו מה היחס ביניהן. חשוב להבהיר, מהו מעמדה של האסמכתא בעיני הכותב ואיזו פונקציה היא אמורה בדיוק למלא: מהו בדיוק היחס בין האסמכתא ובין הטענה? אלו היבטים שלה הם רלבנטיים בדיוק לטיעון? האם מדובר בהוכחה ממש לטענה, באישוש בלבד, או בדוגמא בלבד בין רבות אחרות? או אולי מדובר באסמכתא שנועדה להפריך טענת-נגד אפשרית, לסייג או לאייך את הטיעון המופיע בגוף הטקסט?

 

טענות-נגד אינן אויבים שיש לסלקם מן הדרך או להתעלם מהם בזהירות אלא מכשיר מחקרי, המאפשר לסייג קביעות ולפתח טענות. עבודה כתובה כהלכה משלבת בטיעון טענות-נגד אפשריות ומנסה להתקדם דרכן ובעזרתן. חשוב אם-כן לבחון התנגדויות והסתייגויות אפשריות, לפתח אותן במידת הנדיבות, ובעזרתן לסייג את הטענה המקורית שבה מחזיק הכותב, לנסח אותה מחדש, או לאייך אותה בדרכים אחרות.

 

הסיכום

  • הסיכום אמור לסקור את ממצאי הדיון, אך לא להוסיף מידע חדש שאינו נמצא בגוף העבודה. תפקידו העיקרי הוא לנסח ולחדד את המסקנות העולות מן הדיון. חיוני לחזור ולבדוק, כיצד מסקנות אלה תורמות לפתרון השאלה המקורית, שהיא נקודת המוצא של העבודה.
  • בעבודה מורכבת, אשר פרקיה השונים בחנו בעיה מכיוונים שונים, אמור הסיכום ללכד את הפרקים השונים ולנסח באופן מפורש ככל האפשר את היחס בין ההיבטים השונים שנפרשו.
  • הסיכום אמור להבהיר, מה ה'חדש' בעבודה ביחס לחומר עליו היא מסתמכת, כלומר: מהי האמירה הנוספת, שאליה הגעתם במהלך העבודה לעומת מצב הידע המוצג בתחילתה.
  • עבודה אינה מסתיימת כמובן בהכרח בפתרון השאלות שהוצגו בראשיתה. יש טעם לסמן בסיכום את השאלות שנותרו בלתי-פתורות, להציע על-סמך הדיון שפיתחם בעבודה ניסוח מחודש, מדויק יותר שלהן, או להתוות דרכים אחרות לפתרונן, שהסתמנו מתוך הנסיון לברר אותן.
  • סיכום הוא גם המקום הראוי לנסח מסקנות ביחס לשיטת העבודה שננקטה, לסמן את מגבלותיה, ולהציע שאלות חדשות.

 

עניינים טכניים

  • בפעם הראשונה שמזכירים דמות היסטורית בעבודה, לציין את שמה בעברית ולאחר מכן, בין סוגריים, את שמה המקורי – ללא תעתיק, וכן את שנות חייה הידועות. למשל כך: יוהן גוטנברג (Johann Gutenberg, סביבות 1398-כנראה 1468), או: קרל הגדול (Charlemagne, בין 742 ל-747-814). אין צורך להעביר שמות לטיניים (למשל אפיפיורים), גרמנים, צרפתים וכן הלאה לאנגלית: ג'והן ה-22 הוא בעצם יוחנן ה-22, הקיסר קרל החמישי יכול לעתים להיות גם קרלוֹס החמישי, אך אין באמת טעם לקרוא לו צ'ארלס.
  • ההפניות למקורות ולספרות המחקר צריכות להיות מלאות ושיטתיות: לאחר שבחרתם בשיטת ציטוט מסוימת, יש להקפיד להשתמש בה באופן עקבי במהלך העבודה (ראו כללי ציטוט במסמך נפרד). הביבליוגרפיה החותמת העבודה צריכה לכלול רשימה אלפביתית של המקורות – ולאחר מכן של ספרות המחקר בהם נעשה שימוש. לא מקובל לכלול בה ספרים ומאמרים, שאין אליהם הפניה קונקרטית בגוף העבודה עצמו, באופן המאפשר לקורא לעקוב אחר התפקיד שמילאו בגיבוש העבודה. לעתים מבקש בכל זאת אדם לציין בשמם מחקרים, שמילאו במהלך הכתיבה תפקיד חשוב (למשל בכך שעזרו בעיצוב הגישה לנושא או סיפקו הנחיה תיאורטית בהתמודדות עם הבעיה), שאי אפשר לבטא אותו בהפניה נקודתית בהערת-שוליים. עבודות כאלה אלה אפשר לציין בשמן במבוא.
     

 

אוניברסיטת תל-אביב, ת.ד. 39040, תל-אביב 6997801
UI/UX Basch_Interactive