"דוקטורים ארגנטינאים" בארצה של פאצ'אמאמה: פרק מתוך "דרום אמריקה באופנוע" מאת ארנסטו צ'ה גווארה
- פרק מתוך: ארנסטו צ'ה גווארה, דרום אמריקה באופנוע (תל-אביב: חרגול, 2002), בתרגום אורי פרויס
בשלוש לפנות בוקר כבר הוכיחו השמיכות המשטרתיות את יעילותן, כשהן עוטפות אותנו בחום משיב-נפש. אך בדיוק אז החזירו אותנו טלטוליו של השוטר אל המציאות האכזרית, ונאלצנו לשלוף את עצמנו מתוכן ולתפוס את המשאית היוצאת לאילאוֶה. הלילה היה מקסים אבל קר מאוד. כמחווה סידרו לנו מקום ישיבה על-גבי כמה לוחות, כדי להפריד בינינו לבין החבורה המכונמת והמסריחה שמתחתינו, אשר העלתה צחנה קשה, גם אם חמימה. רק כשהרכב החל להעפיל במעלה ההר, יכולנו להעריך את טיבה של המחווה: מצד אחד, הריח לא הורגש כלל, והתקשינו להאמין שאיזושהי כינה ניחנה ביכולת אתלטית כזו שתאפשר לה להגיע אל מקום המבטחים שלנו. מצד שני, הרוח היכתה ישירות בגופנו, ותוך דקות היינו קפואים פשוטו כמשמעו. המשאית המשיכה לטפס, והקור הלך וגבר מרגע לרגע. בנוסף לכך היינו מוכרחים להשאיר את הידיים מחוץ להגנה היחסית של השמיכה, כדי למנוע נפילה – כל תנועה, ולוּ הקטנה ביותר, איימה להשליך אותנו לתוך תא המטען. לפני הזריחה עצרה המשאית בגלל בעיות בקרבּוּרטוֹר, התוקפות את כל המנועים בגבהים האלה. היינו קרובים לנקודה הגבוהה ביותר בדרך, כמעט חמשת אלפים מטר מעל פני הים. השמש כבר החלה לבצבץ, ואור עכור החליף את האפלה העמוקה שליוותה אותנו עד עתה. ההשפעה הפסיכולוגית של השמש מעניינת: הרגשתנו השתפרה עוד בטרם עלתה מעבר לאופק, רק מתוך המחשבה על ההתחממות הצפויה.
לצד הדרך גדלה פטרייה ענקית, חצי-עגולה – הצמחייה היחידה באזור – ואנו השתמשנו בה כדי להבעיר מדורה דלה ביותר, שהספיקה בדיוק כדי להפשיר מעט מי שלגים. נראה היה כי טקס ההכנה של השיקוי המוזר שלנו מרתק את האינדיאנים, באותה מידה שלבושם הטיפוסי מרתק אותנו, מפני שהם לא הפסיקו לגשת אלינו ולברר בשפתם המשובשת את ההיגיון העומד מאחורי מילוי המים בכלי המוזר.
המשאית סירבה בתוקף לסחוב אותנו הלאה, ולפיכך נאלצנו כולנו ללכת בערך שלושה קילומטרים בתוך השלג. נדהמנו לראות כיצד כפותיהם היחפות והמחוספסות של האינדיאנים דורכות על הקרקע בשוויון נפש, בעוד אנחנו מאבדים תחושה באצבעות הרגליים, למרות גרבי הצמר והמגפיים. האינדיאנים טופפו בתנועה אחידה ואדישה, בטור עורפי, כמו לאמוֹת.
אחרי שבעיית הקרבורטור נפתרה, המשאית המשיכה בכוחות מחודשים, ותוך זמן קצר הגענו לנקודה הגבוהה ביותר, שם ניצב גלעד משונה, מאבנים לא-רגילות, ובראשו צלב. כשחלפנו על פניו כמעט כולם ירקו, ואחדים הצטלבו. שאלנו לפשר המנהג אך נענינו בשתיקה מוחלטת.
השמש כבר החלה לחמם מעט, והטמפרטורה הלכה ונעשתה נעימה ככל שהמשכנו לרדת, מתקדמים כל העת בצמוד לנהר שאת ראשיתו ראינו קודם בפסגה, ושכאן כבר צבר נפח רציני. ההרים המושלגים השקיפו עלינו מכל פינה, ועדרים של לאמות ואלפקות צפו חסרות עניין במשאית החולפת, כשויקוּניה תורנית נמלטת במהירות מפני הנוכחות הטורדנית.
במהלך אחת העצירות הרבות שעשינו, ניגש אלינו אחד האינדיאנים, ובביישנות רבה, כשהוא נעזר בבנו שדיבר ספרדית טובה, החל לחקור אותנו על ארצו המופלאה "של הַפֶּרוֹן הזה". הנופים הנהדרים שבהם עברנו הציתו את הדמיון, ולא היתה לנו כל בעיה להפליג בתיאורים, לצייר את פועלו של "הבוס" בצבעים משלנו, ולהדהים את שומעינו בתיאורים אידיליים של גן-העדן בארצנו. המבוגר ביקש מאיתנו באמצעות בנו עותק של החוקה הארגנטינית, כולל ההכרזה בדבר זכויות הקשיש, ואנו הבטחנו למלא את מבוקשו בהתלהבות גדולה. כשהיינו שוב בנסיעה, האינדיאני הזקן שלף מתוך בגדו קלח תירס מעורר תיאבון והגיש לנו אותו. הוא חוסל במהירות, תוך חלוקה דמוקרטית של הגרעינים בין שנינו. לקראת ערב, כששמיים מעוננים רובצים על ראשנו בכובד משקלם האפור, עברנו באתר משונה. הסחף הפך את סלעי הענק שלצד הדרך לטירות פיאודליות בעלות צריחים משוננים, לפרצופים משונים ומזרי אימים, ולאוסף של מפלצות אגדיות, שנדמה היה כאילו הן משגיחות על המקום ומבטיחות את שלומן של הדמויות המיתולוגיות המאכלסות אותו. הגשם הדק שהחל להכות בפנינו לפני כמה רגעים גָבַר, ותוך זמן קצר הפך למבול רציני. נהג המשאית קרא ל"דוקטורים הארגנטינאים", והזמין אותנו לתא הנהג, פסגת השאיפות של כל נוסע באזורים הללו. עד מהרה התיידדנו עם מורה מפּוּנוֹ, שהושעה מעבודתו בשל חברותו באפר"א.[1] השתייכותו המפלגתית של האיש, שהיה ממוצא אינדיאני, לא אמרה לנו הרבה, אבל מלבד זאת הוא היה גם אינדֶחיניסט[2] בעל עומק מחשבה ויכולת ביטוי מרשימה, והנעים את זמננו באלפי אנקדוטות וזכרונות משנותיו בתחום ההוראה. בוויכוח האינסופי הניטש בין חוקרי תרבויות האזור הוא נשאר נאמן למוצאו, והתייצב לצידם של האיימאראס וכנגד הקוֹיאס, שאותם תיאר כערמומים ופחדנים. הוא גם גילה לנו את סוד התנהגותם המוזרה של שותפינו לנסיעה. מסתבר שכאשר האינדיאנים מגיעים לנקודה הגבוהה ביותר בהר הם מפקידים את מכאוביהם, המסומלים באבנים, אצל הפּאצ'אמאמָה, הלא היא אמא אדמה. האבנים מצטברות, והופכות בהדרגה לגלעדים מן הסוג שראינו. הכובשים הספרדים ניסו עם הגיעם לאזור לעקור אמונה זו ולשרש את המנהג, אך ללא הועיל. לפיכך החליטו הכמרים לשחות עם הזרם ולמקם צלב בראש כל גל אבנים. זה קרה לפני ארבע-מאות שנה (גְראסילאסוֹ דֶה לָה וֶגָה[3] כבר מספר על כך) ואם לשפוט לפי מספר האינדיאנים המצטלבים שם, הרי שהצלחתם של אנשי הדת היתה מוגבלת למדי. עם התפתחותם של אמצעי התחבורה, החליפו המאמינים את הנחת האבן ביריקת עלי קוֹקָה, וכך מופקדות כיום הצרות למשמרת אצל הפּאצ'אמאמה.
קולו הנרגש של המורה קיבל עוצמה משונה בכל פעם שדיבר על עברם של בני עמו האינדיאנים, גזע האיימארָה עז-הנפש שבלם את צבאות האינקָה. אך התלהבותו דעכה כשדיבר על מצב האינדיאנים בהווה, על ההשפעה המטמטמת של הציוויליזציה ושל אויביהם המושבעים, המֶסטיסוֹס,[4] המפנים לעברם את שנאתם של בני-התערובת, הלכודים בין הפטיש לסדן. הוא דיבר על הצורך בבתי-ספר משלהם, אשר יסייעו לאינדיאנים להשתלב בחברה הסובבת כגורמים מועילים; על הצורך להחליף את כל מערכת החינוך הקיימת, המצליחה אך לעיתים רחוקות לחנך את התלמיד – וגם אז היא עושה זאת על בסיס אמות-המידה של האדם הלבן, וממלאת אותו בושה ושינאה, וגוזלת ממנו את היכולת לפעול למען אחיו האינדיאנים, כמו גם לפלס את דרכו בקרב חברה לבנה עוינת המסרבת לקבלו. גורלו של אדם אומלל כזה הוא לבטל את זמנו באיזו מישרה בירוקרטית עלובה, ולמות עם התקווה שאחד מילדיו יממש את השאיפות שאביו טיפח עד יומו האחרון, הודות להשפעתה המאגית של אותה טיפת דם-כובשים הזורמת בעורקיו. תנועות ידיו העצבניות הסגירו אדם מיוסר, הנושא בקרבו בדיוק אותה שאיפה שייחס לאינדיאני ההיפותטי שעליו דיבר. האם לא היה הוא עצמו תוצר טיפוסי של אותו חינוך הרסני הפוגע במי שזוכה לו כטובה, והוא מוּנע על-ידי הדחף להוכיח את כוחה המאגי של ה"טיפה", אפילו אם היא נישאה בגופה של מֶסטיסָה ענייה שנמכרה לקאסיקֶה,[5] או של משרתת אינדיאנית שנאנסה על-ידי אדונה השיכור.
אבל הנסיעה עמדה להסתיים והמורה השתתק. המשאית הסתובבה, ואחר-כך חצתה גשר, מעל אותו נהר רחב שבבוקר היה רק פלג צר. הגענו לאילאוֶה.
[1] APRA – ראשי תיבות של "ברית עממית מהפכנית אמריקאית", שהוקמה על-ידי הפופוליסט ראוּל אַיַה דה לה טוֹרֶה ב-1930, ותחת הנהגתו הכריזמטית הפכה לתנועה הפוליטית החשובה ביותר בפרו, כשרוב תומכיה באים משכבות הביניים. בעקבות ניסיון מרידה אפריסטי ב-1932, נותרה התנועה מחוץ לחוק עד 1945. עם כינון המשטר הצבאי בפרו, כעבור שלוש שנים, חודשו הרדיפות נגדה.
[2] אינדחיניסט הוא מי שמכיר בערכם של האינדיאנים עצמם, תרבותם ועברם, וחותר לשיפור מעמדם. הזרם האינדחיניסטי, שנושאיו היו לבנים או בני תערובת, הופיע בפרו בתחילת המאה ה-20. הוא חתר לשילובם של האינדיאנים בחברה והתנגד לגישה הגזענית והמדכאת כלפיהם, שרוחה בקרב האליטות.
[3] גראסילאסו דה לה וגה (1616-1539), בן לכובש ספרדי ונסיכת אינקה, כרוניקאי חשוב של ההיסטוריה הפרואנית בטרם הכיבוש ואחריו.
[4] בני תערובת, בדרך-כלל של אינדיאנים ואירופים.
[5] בוס מקומי באזורים הכפריים.
