חברי החוג מספרים על מחקרם: ד"ר עילית פרבר

חברי החוג מספרים על מחקרם

על כאב ושפה

המחקר שלי עוסק בפילוסופיה של הרגשות, ובפרט, מלנכוליה, עצב, סבל וכאב. בספרי הראשון דנתי בקשר שבין מלנכוליה ופילוסופיה בכתביו של ולטר בנימין והתמקדתי ביחסים שבין מושגי האמת והמחשבה הפילוסופית אצל בנימין לבין המבנה של הלך הרוח המלנכולי. פרוייקט נוסף בו עסקתי בשנים האחרונות עסק במבנה הלשוני של שירי הקינה בהקשר של פילוסופיה יהודית (בפרט, בכתביו של גרשם שלום). אני מסיימת כעת ספר העוסק בקשר שבין כאב ומקורה של השפה האנושית בכתביהם של י.ג. הרדר, מרטין היידגר וסופוקלס.

על פי תפיסות הרווחות בספרות ובמובנים רבים, האינטואיציות הבסיסיות שלנו, כאב גופני וזעקות כאב, עומדות בניגוד עקרוני לביטוי לשוני. כאב עז נתפס פעמים רבות כפרדיגמה של פרטיות, של תחושה שיכולה להיות מובנת רק למי שחש את הכאב על בשרו. תפיסה רווחת נוספת, גורסת כי הכאב הורס באלימות רבה את כל מה שהופך אותנו לאנושיים: אנו הופכים לבעלי חיים זועקים שהשפה התקשורתית נגזלה מהם, שאינם יכולים לבטא את כאבם באופן מלא בשפה, בפרט, בפני אחרים. הקשר בין כאב ושפה עומד במובן זה, בדיוק בצומת שבין האינסטינקט והצורך שלנו לבטא את כאבנו, לבין חוסר היכולת המשווע לעשות כן.

הספר מאתגר תפיסות אלה. טענתי המרכזית היא שלא ניתן לחשוב על כאב בלי שפה, ולא ניתן להבין שפה ולהתבטא בה מבלי לקחת בחשבון את התחושות הגופניות הקיצוניות ביותר שלנו. השפה נולדת בהכרח מתוך הגוף על תחושותיו החזקות, בפרט הכאב, והשפה מתפתחת ומשגשת מתוך הכאב. אני מדגימה טענות אלה דרך קריאה בכתביו של הרדר (1744-1803) שדן במקורה של השפה אותו הוא ממקם בקירבה שבין האנושי לחייתי, ובפרט, בזעקות כאב שאינן תקשורתיות. דמות מרכזית נוספת בספר הוא היידגר (1889-1976) שעוסק במרכזיות של חוש השמיעה לשפתנו, ומאפשר לי לחשוב מחדש את שאלת מקורה של השפה לא בדיבור או בתקשרות, אלא דווקא בהקשבה לאחר. דמות נוספת השזורה לאורך הספר כולו היא דמותו של הגיבור היווני פילוקטטס שכל קיומו מושתת על כאב קיצוני ועל חוסר האפשרות שלו לבטא אותו בשפה. הסיפור שלו, כפי שמסופר על-ידי סופוקלס (496-406 לפנה״ס), מאפשר לי לפתח  את טענותיי אודות הקשר בין כאב ושפה גם בהקשר הספרותי והדרמטי.

עילית פרבר

אוניברסיטת תל-אביב, ת.ד. 39040, תל-אביב 6997801
UI/UX Basch_Interactive