ימי קורונה באיראן: "לחץ מקסימלי" מול "התנגדות מקסימלית"

פרופ' דוד מנשרי*

---

 

איראן נכנסה ל-2020 חשופה לאתגרים קשים: מבית, הוחרפה המצוקה הכלכלית; גבר המתח בין המחנות הניצים; אמון הציבור במשטר פחת והמחאה הציבורית הגיעה לממדים חסרי תקדים. מחוץ, החריף העימות עם ארה"ב וידידותיה, בעיקר ישראל וערב הסעודית; וגם בקרב ידידותיה שלה (בעיראק ובלבנון) נשמעו קולות נגד מעורבותה בארצותיהן. עם "מחלות רקע" כה אקוטיות, הפכה איראן למוקד התפשטות מגפת הקורונה באזור. הוחמרו הסנקציות, מחירי הנפט צנחו, סקטורים נרחבים של המשק הושבתו, האבטלה גברה וכך גם מצוקות העם והתערער עוד יותר אמון הציבור בהנהגה. מול מדיניות "לחץ מקסימלי" של ארה"ב שמה איראן את יהבה על "התנגדות מקסימלית," שיחד הביאו את שתי המדינות אל סף עימות ישיר ולסכנת התלקחות, אף אם לא מתוכננת או רצויה.     

 

אתגרים מתמשכים מבית בצל הסנקציות

גלי מחאה שצברו תאוצה משלהי 2017, החריפו בסוף 2019 והגיעו לשיאם סמוך להתגלות הקורונה באיראן, כשהם משקפים מורת רוח ממדיניות הממשלה וחוסר אמון במשטר (בעיקר בעקבות הפלת המטוס האוקראיני בראשית ינואר 2020 והניסיון האיראני להסתרה ולהתנערות מאחריות). המחאה ביטאה אכזבה מהעדר מענה לציפיות לחירות ולרווחה—מהשאיפות העיקריות של המהפכנים של 1979—תוך ביקורת על הוצאות עתק מעבר לגבול, שרבים מהאזרחים הטילו ספק בחיוניותן, וודאי במחיר כה גבוה. בשונה מ"התנועה הירוקה" של 2009, המשתתפים היו בעיקר מהמעמד הנמוך והדגש במחאתם היה בעיקר על צדק חברתי—(לעומת צדק פוליטי ב-2009)—במקום "איפה הקול שלי," הקריאה "איפה כספי הנפט שלי." סיסמאות שהשמיעו, כמו "הפכתם את הדת למקפצה ואת העם לאומללים," "לא אסלאם ולא קוראן, חיי קודש לאיראן," קריאות ל"רפובליקה איראנית" (במקום "אסלאמית") ו"מות לח'אמנהאי," כוונו כחץ מושחז לציפור הנפש של המשטר. בהתרסה מול המשטר נמנעו מפגינים מלדרוך על דגלי ארה"ב וישראל—כמקובל באיראן באירועי השנה למהפכה וגם נשמעו קריאות "האויב אינו ארה"ב; האויב הוא כאן." המחאה דוכאה ביד קשה, אך הייתה מכה ליוקרת המהפכה ולמדיניותה. לכך נוספה מורת הרוח מאזלת היד בטיפול בקורונה והתחושה, כי הממשלה התמהמהה בטיפול בבעיה ושוב פעלה להסתיר את האמת (ההודאה בחולים ראשונים הייתה במקביל למות הקורבנות הראשונים, ב-19 בפברואר 2020).   

 

ה"לחץ המקסימלי" והמגפה לא יצרו את הבעיות הכלכליות, אך החריפו אותן משמעותית. יצוא הנפט ירד מ-2.5 מיליון חביות ביום לחצי מיליון ואף פחות ומחיר הנפט צנח. התקציב לשנה המתחילה ב-21 במרץ 2020 הושתת על צפי הכנסות מנפט בשיעור של כ-10 מיליארד דולר, כפול מההערכה שנרשמה חודש לאחר תחילת השנה. הכלכלה התכווצה ב- 7.65% ב-2019, וצפויה לרדת ב-6% נוספים ב-2020. האינפלציה והאבטלה נסקו, ערך המטבע והתוצר הלאומי ירדו, הגרעון המסחרי גדל ורזרבות המט"ח בירידה תלולה. בתוך כך, התעצמו הפערים החברתיים וגברו הייאוש והזעם בקרב חסרי האמצעים והמוני המובטלים.

 

במישור הפוליטי גבר המתח בין פרגמטים-רפורמים (על מכלול הזרמים בהם), ובראשם הנשיא רוחאני, לבין שמרנים-קיצוניים (על מגוון השקפותיהם), שבראשם המנהיג העליון ח'אמנהאי. האחרונים, שביססו זה מכבר את אחיזתם בשלטון, עשו צעד נוסף קדימה ובבחירות למג'לס (פרלמנט) ב-21 פברואר 2020), נישלו את הפרגמטים ממרבית מושביהם במג'לס. אף נציג מ-30 הפרגמטים במג'לס היוצא ממחוז טהראן למשל, לא נשאר במג'לס החדש! עם מינוי אבראהים ראיסי לראש הרשות השופטת (במרץ 2019), ועם המנהיג העליון בראש (מאז 1989) ולצדו הארגונים הלא-נבחרים (כמו משמרות המהפכה, הבסיג', הקרנות המהפכניות), ביססו השמרנים עוד יותר את אחיזתם במוקדי הכוח. לעומתם,  מאז בחירת הנשיא טראמפ ובעיקר מאז הודעתו על פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין (אפריל 2018), רוחאני ותומכיו נחלשו עוד יותר. למרות מאמצי הנשיא להתמודד עם הקורונה, הכלים האופרטיביים להתמודדות עם אסון לאומי בסדר גודל כזה נמצאים בידי משמרות המהפכה והבסיג' והם נצלו זאת להשבת יוקרתם. זו נפגעה לאחר הפלת המטוס האוקראיני ועם המשך טיסות חברת התעופה מהאן-אייר לסין הרבה אחרי שפשתה המגפה שם וגם באיראן. עתה הם פושטים על הרחובות, מושיטים יד לעזרה, מחטאים תחנות אוטובוסים, מספקים מסכות ומארזי מזון. בעוד שבהפגנות הם היו בצד המדכא, עתה הם מבקשים להופיע כמושיעי העם.

 

למרות האתגרים, ההערכות כי הכלכלה תתמוטט וכי עוד דחיפה קלה והמשטר יקרוס, לא התממשו לפי שעה. תחת הסנקציות המלוות אותה מימיה הראשונים, איראן גם התחזקה מבחינה טכנולוגית, הרחיבה את הייצור המקומי והתלות בנפט פחתה. איראן נאלצה לסמוך על יצור מקומי וגילתה עמידות וחוסן, אולי חיסון מסוים מפני הסנקציות. אך עד כה לא היה באלה די, כדי להתגבר על לחץ הסנקציות ועל האתגרים מעבר לגבול.

 

איראן וארה"ב – בין הסלמה לאיפוק

עבור השמרנים, השנאה לארה"ב הפכה כמעט עיקר אמונה. הסכם הגרעין (2015) לא שינה את גישתו החשדנית והעוינת של ח'אמנהאי, שהצהיר גם בעת אישור ההסכם, כי הקריאה "מוות לאמריקה" היא חלק מה DNA המהפכני. לדבריו גם אם הם מחייכים ומושיטים יד, הם אוחזים פגיון ביד השנייה ומוכנים להזדמנות לתקוע אותו בגבך. היחסים הוחרפו מאז בחירת טראמפ לנשיא, פרישתו מהסכם הגרעין (באפריל 2018) ומדיניות "הלחץ המקסימלי" והסנקציות החדשות (מאי 2019). המתח החריף עוד יותר בימי הקורונה. בנאום ראש השנה (21 מרץ), כינה ח'אמנהאי את ארה"ב כאויב "הנפשע ביותר" של איראן. יש אומרים, הוא טען, כי הם אף יצרו את הווירוס, והנדסו אותו כך שיפגע במיוחד באיראנים—זאת לאור מידע שהשיגו על הגנום האיראני. הוא ציטט פסוק מהקוראן, המדבר על שני סוגי אויבים—אנושיים ודמוניים (ג'ניים)—המשתפים תמיד פעולה נגד אויביהם. כך היה בימי הנביא מוחמד וכך גם היום (Khamenei's website  ,22  במרץ 2020). רוחאני ושר החוץ זריף ניסו תחילה לנצל את המגפה לעורר אמפתיה בעולם במטרה להביא להקלה בסנקציות וכנראה גם לפתוח אפיקים להידברות. עד מהרה הם נאלצו להתיישר עם הקו שהתווה המנהיג העליון וזעקו נגד "הטרור הכלכלי והרפואי" שמפעילה ארה"ב.

 

העוינות של הנשיא טראמפ וההתנגדות להסכם הגרעין השתלבו בביקורתו כלפי הנשיא אובמה ומדיניותו. עסקת הגרעין הייתה לדעתו "העסקה הגרועה בהיסטוריה." שינוי המשטר היה היעד האסטרטגי. הוא הודיע ב-8 אפריל 2018 על ההחלטה לפרוש מההסכם לאחר שנה ומזכיר המדינה פומפאו הצהיר על 12 תנאים להסכם חדש ואיים בהטלת הסנקציות הקשות ביותר בהיסטוריה. כל אחת מדרישותיו של פומפאו הייתה קשה לאיראן, כולן יחד היו בלתי-אפשריות. מציאות זו החלישה עוד יותר את הפרגמטים-הרפורמים באיראן, הכבידה על יחסי ארה"ב ובעלות בריתה באירופה, אפשרה לאיראן לסגת למעשה מהסכם הגרעין תוך קידום תוכניות הגרעין שלה וסייעה למשטר ללכד את העם סביב הדגל.  

 

ארה"ב הציעה אמנם סיוע לאיראן, אך בתנאי שהיא תבקש זאת ותוך הבהרה, כי בכל מקרה הסרת הסנקציות מותנית בשינוי בהתנהגותה. טראמפ אמר, כי אם איראן תבקש מכונות הנשמה "אני אשלח להם... יש לנו מצבורים של מכשירי הנשמה" (Al Arabiya, 19 April, 2020). רוחאני דחה את הצעת ארה"ב לסייע כ"שקר הגדול בהיסטוריה," והציע: אם אתם אכן רוצים לעזור, הסירו קלגסיכם מעל דרכנו, חדלו מהפשעים שאתם מעוללים והסתלקו מהאזור (ISNA, 24 March 2020). ב-28 במרץ רוחאני הרחיק לכת ביוצרו הקבלה בין הקורונה וארה"ב: "אם מגלים תקיפות נגד הנגיף הוא נעלם, אך אם מגלים חולשה, הוא נהיה חצוף ותוקף חזק יותר: בדיוק כפי שמתנהגות המעצמות" (Rouydad24.ir/fa).

 

בתוך כך, ב-26 במרץ הטילה ארה"ב סנקציות נוספות  נגד משמרות המהפכה ונגד גופים הקשורים אליה. כאשר ביקשה איראן מקרן המטבע הבינלאומי מלווה להתמודדות עם הקורונה, העמידה ארה"ב מכשולים בדרכה. ארה"ב קראה גם להמשך האמברגו של מועצת הביטחון על מכירת נשק לאיראן (החלטה 2231 העומדת להסתיים באוקטובר), שאם לא כן, כאחת משושבינות ההסכם, היא תדרוש להחזיר את הגלגל אחורה ((snapback ולהטיל את כל הסנקציות שהיו לפני ההסכם בעילה, כי איראן חרגה מתנאי הסכם הגרעין—שממנו היא עצמה פרשה. בתגובה, איימה איראן כי במקרה כזה היא תפסיק את הפיקוח הבינלאומי ותפרוש מה-NPT. גם בקרב החברות האחרות בהסכם הגרעין ניכר חוסר נחת מדרישה זו. ססס

 

מעבר לגבול, העמיקה איראן את מעורבותה באזור, במה שהיא רואה עומק אסטרטגי—מהים התיכון ועד באב אל-מנדב ובלבו הסהר השיעי שהתפתח כבר לכדי ירח מלא. באלה היא מאתגרת את בעלות בריתה של ארה"ב באזור, בעיקר ישראל וערב הסעודית ומסייעת למליציות שיעיות בעיראק לתקוף מטרות אמריקאיות.

 

באופן טבעי, מוקד ההתעניינות המרכזי של איראן הוא המפרץ הפרסי שהפך לזירת התגוששות עיקרית בין איראן וארה"ב. בזירה זו איראן יוזמת, פעילה ומתגרה באויביה, בראשן ארה"ב וערב הסעודית: במאי 2019 בוצעה חבלה תת-ימית (שיוחסה לאיראן) בספינות משא במפרץ עומאן, בהן מכליות של איחוד האמירויות ושל ערב הסעודית; ביוני יירטה איראן מל"ט אמריקאי במפרץ הפרסי; ביולי השתלטו משה"מ על מכלית נפט נושאת דגל בריטי במצרי הורמוז; בספטמבר יוחסה לאיראן התקפה קטלנית על תשתיות הנפט בערב הסעודית; ובעקבות ההתנקשות בגנרל קאסם סולימאני, מפקח כוח קודס, שיגרה איראן רקטות על הבסיס האמריקאי עין אל-אסד וכך גם לאחר מכן.

 

איראן הבהירה את נחישותה בשורה של פעולות נוספות: ב-15 באפריל התקרבו ספינות המשמרות לספינות הצי האמריקאי בצורה מתגרה ומלעיגה, וב-22 בחודש שוגר לחלל לוויין צבאי ראשון על-ידי משמרות המהפכה. היא גם הודיעה על תכנון צוללות עם הנעה גרעינית, שדרוג טווח הטילים בצי, שיפור הדיוק בטילים היבשתיים ורכישת מל"טים חמקנים. איראן ראתה בכל אלה ביטוי לביצור מעמדה כמעצמה. לדברי אמיר עלי חאג'יזאדה, מפקד זרוע האוויר והחלל של משה"מ: האמריקאים מדברים הרבה, אך הם חסרי אונים מול העוצמה האיראנית ( MehrNews, IribNews). המסר בכל אלה ברור: איראן היא מעצמה אזורית ואינה חוששת מעימות.

 

למרות נחיתותה הצבאית, לאיראן יש גם תמריצים ויתרונות בעימות הנוכחי עם ארה"ב: היא פועלת להצלת המולדת, המהפכה ושרידות המשטר ואינה נרתעת מקורבנות. לעומתה, ארה"ב פועלת הרחק מהמולדת, מצהירה על רצון לחזור הביתה, אין לה אותה מידה של נחישות וכוח סיבולת והיא חרדה מאבדות, וכל זאת בשנת בחירות. ארה"ב משתמשת בלשון בוטה, אך ממבט איראני, מדיניותה הססנית. אובמה וטראמפ שרטטו קווים אדומים, אך בעת מבחן—ובצדק—נמנעו מלהיגרר לעימותים קיצוניים. כך נמנע אובמה מתגובה משמעותית בסוריה באוגוסט 2013, בעקבות השימוש שעשה משטר אסד בנשק כימי שחצה קווים אדומים שהנשיא שרטט; וטראמפ חזר בו מההחלטה לתקוף באיראן בעקבות ירוט המל"ט ביוני 2019 למרות האיומים. טראמפ, בדומה לאובמה, הצהיר על כוונה להסיג את הכוחות האמריקאים מהאזור, אך נמנע מכך.  חיסול סולימאני היה קו פרשת המים, וניכר כי באיראן לא ציפו, שטראמפ ירחיק כל כך לכת. כאן תגובתה של איראן הייתה מדודה וגם ארה"ב גילתה הבלגה להתקפת הנגד האיראנית. לאחרונה נשמע טראמפ נחרץ יותר והנחה את הצי האמריקאי (22 אפריל) להטביע כל ספינה המתנכלת לכוחותיו. מצד שני, מפקד משה"מ השיב, כי כוחות איראן יהרסו כל כלי שייט שיאיים על הביטחון במפרץ. בנוסף, הקורונה לא הפחיתה מנחרצותה של איראן להגשים את מטרותיה בתחום הגרעין ולא ידוע מה בדיוק היא עושה בתחום זה תחת מסווה הסודיות ועננת הקורונה, כאשר הפיקוח הבינלאומי קשה יותר. בינתיים, שעון הגרעין מתקתק וטווח הזמנים להשגת המטרה מצטמצם.

 

איראן היא מדינה מורכבת וגם לאחר ארבעה עשורים של משטר אסלאמי היא נשארה במידה רבה אניגמה. אין ספק, מעמדה האזורי התעצם בעשור האחרון. הישגיה העיקריים לא נבעו מהאטרקטיביות של המסר המהפכני, אלא מתוך ניצול מושכל של הזדמנויות שפתחו בפניה אויביה, כמו מיגור שתי אויבותיה העיקריות—עיראק ואפגניסטן—על-ידי קואליציות בהנהגת ארה"ב, חדירתה ללבנון בעקבות התמוטטות הסדר המדינתי (בעקבות מעורבות הפלסטינים, סוריה ובעיקר פלישת ישראל ב-1982), חולשת מדינות הלאום הערביות בעקבות "האביב הערבי" (בעיקר סוריה ותימן) ובתוספת האיום של "המדינה האסלאמית" (בעיראק ובסוריה). בכישרון רב איראן הצליחה לנצל את הקוניוקטורה האזורית להרחבת השפעתה מעבר לגבול, למרות האתגרים שכל אלה מציבים.  

 

איראן נאבקת בשתי חזיתות בעת ובעונה אחת: גם בקורונה וגם בארה"ב. מקור: Iran Zamin   מ-19 במרץ 2020 

 

 

רוחות של המשכיות ושינוי

לאחרונה גברו באיראן הקולות הממעיטים מחיוניותו של ה"עומק אסטרטגי". קולות כאלה נשמעו בה גם במהומות  בשנים האחרונות, כמו הסיסמאות "עזבו את סוריה, תחשבו עלינו", "מה לי עזה ולבנון, חיי קודש לאיראן" והקריאות להעדפת האינטרס הלאומי על-פני המהפכני. הפרגמטים נחלשו והנשיא נלחם לשמר מעט ממעמדו עד לתום הקדנציה השנייה והאחרונה שלו בנשיאות ב-2021, אך הם ממשיכים לבטא את עמדותיהם. לפרגמטים תמיכה ציבורית רחבה, אך השפעתם מועטה במנגנוני הכוח. לעומתם השמרנים נהנים מתמיכה פחותה, אך שליטתם במנגנוני הכוח רבה לאין שיעור. 

 

יחד עם זאת, לאחרונה גוברים הקולות הקוראים ליתר מתינות. בנאום וידאו לראש השנה, פתח זריף, כמתבקש, בגינוי חריף של מדיניות ארה"ב, החותרת לדבריו להפוך את איראן ל"אי מכותר בלב אוקינוס של איומים וסנקציות." אחר כך פנה בנימה אישית-רגשנית משהו, לשתף את העוקבים בהגיגיו, שחשפו הן את תמיכתו בשינוי והן את המתח בין המחנות מבית: במאבק בקורונה ובסנקציות, אמר, אסור שתהיה אבחנה בין אלו המוגדרים "משלנו" וכאלו ש"אינם משלנו," או בין "מתנגדים ותומכים במדיניות המשטר"—אבחנות שעושים השמרנים בין הנאמנים והסוטים מן הקו—כל הנמצאים תחת מתקפת הקורונה והסנקציות הם איראנים והם "משלנו"! חשוב ומרחיק לכת אף יותר: להצלחה במאבק בסנקציות ובקורונה, אנו זקוקים ל"בדק בית תודעתי," ל"חדשנות בשיטות ממשל" ולכניסה ל"עידן חדש של דיפלומטיה" (Fararu.com).

 

במאמר שפורסם בעיתון הרפורמי שרק (26 מרץ 2020), הדגיש מוחסן אמינזאדה (סגן שר החוץ בימי הנשיא ח'אתמי), כי יכולת צבאית חייבת להיות מגובה בחוסן כלכלי, שהוא התנאי לעוצמה, ומכך מתחייב דטנט ביחסים עם ארה"ב, כתנאי ליציאה מ"הבידוד הבינלאומי." גם מי ששם יהבו על קשרים עם סין והמזרח—כמו השמרנים—צריך להבין ש"האופציה המזרחית" מותנית ביציאה ממלכודת החרם האמריקאי. מסקנתו הנועזת היא שיש "לחזור לדיפלומטיה" וללא מעורבות "הגופים [המהפכניים] שאינם רלוונטיים" (Sharq, 26 March 2020). עוד קודם, ב-30 ביולי 2018 הכריז הנשיא טראמפ על נכונותו להיפגש עם מנהיג איראן ללא תנאים מוקדמים לדון בשיפור היחסים אחרי הודעת הפרישה מהסכם הגרעין. מפקד משמרות המהפכה (עד 2019), גנרל מוחמד עלי ג'עפרי, מיהר להשיב, כי העם האיראני לא יתיר לראשי הממשל לשאת ולתת עם "השטן הגדול." לעומתו, עלי מוטהרי (סגן יו"ר המג'לס עד פברואר השנה ובנו של אחד מאושיות ההגות השיעית החדשה, איתאללה מורתזא מוטהרי, שנרצח ב-מאי 1979), הידוע כמי שאינו בורר את מילותיו בקפידה יתרה, ציין במכתב פתוח לג'עפרי (2 באוגוסט 2018), שהתנאים הנוכחיים אכן אינם מאפשרים מו"מ. יחד עם זאת,  הבהיר מוטהרי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: בשאלה אם לקיים מו"מ עם ארה"ב או לאו, אתה והחברים הטובים במשה"מ חייבים למלא את "החלטות המוסדות העליונים של המשטר." ברם, הצהרות בשם העם "צריכות להימסר באמצעות הנציג הנבחר של העם, דהיינו הנשיא ולא שום גוף אחר" (ISNA). 

 

ב-2020, ביטאו בכירים נוספים גישה הגורסת שבמצב הנוכחי מו"מ עם ארה"ב אינו בהכרח אופציה גרועה, וכי עתה אפשר לנהל מו"מ עם ארה"ב מעמדה של כוח. אולם, מנהיגי ארה"ב ואיראן התבצרו בעמדותיהם הנוקשות כשכל גילוי של פשרה—לפחות פומבית—נראה בעיניהם ביטוי של חולשה, פגיעה באינטרס הלאומי וביוקרה שלהם. עם זאת, הפעילות הצבאית של שתי המדינות בעיקר במפרץ הפרסי ובעיראק, וההתגוששויות של בעלות בריתן—בעיקר ישראל וערב הסעודית בסוריה ובתימן בהתאמה—החריפו את העימות ואיימו להתגלגל למלחמה, אשר ככל הנראה שתי המדינות ורוב הציבור בהן אינו מעוניין בה. לאיראן יש סיבות טובות להימנע מעימות אלים: ההתנקשות בחיי סולימאני חידדה את ההכרה שהנשיא טראמפ עלול לחרוג ממה שנראים קווים אדומים. ישראל פעלה בעוצמה נגד מטרות איראניות בסוריה וערב הסעודית מערימה קשיים, בין היתר במדיניות הנפט. איראן גם מודעת לנחיתותה הצבאית בעימות עם ארה"ב ומכירה בעובדה, כי הכלכלה בבעיות וכי הסנקציות והקורונה מכבידות. הדי המחאה אחרי הפלת המטוס האוקראיני עדיין חקוקים בתודעת המשטר ומעוררים חששות, ואף אחד לא יודע באיזה מצב רוח יחזור הציבור לשגרה החדשה. לפי שעה, הוא חדור זעם על הסתרת המחלה וחוסר המענה ההולם באיראן לאתגר הקורונה. לפי עדויות שונות חולים ראשונים התגלו כבר בדצמבר ומספר הקורבנות גבוה בהרבה מהמדווח (Newyorker).

 

איראן מתחה את השרירים בהתפשטות האזורית הרבה מעבר ליכולותיה, שהיתה כרוכה בעימות עם ארה"ב, במתקפות על כוחותיה (בעיקר בסוריה), בהוצאות גבוהות וגם באבדות בנפש (מעבר להרוגים בשורות המליציות). עם כל רצונה לשמור על הישגיה בעיראק, היא מתקשה לשאת בנטל ההוצאות הכרוכות בכך. למרות ההתלהמות מתרבים לאחרונה סימנים שיש בהם לרמוז על רצון הדדי להימנע מאיבוד שליטה ולהנמיך את הלהבות בשטח, לפחות זמנית, גם אם לא בהכרח בהצהרות. איראן נתנה למעשה אור ירוק לבחירת מוצטפא אל-כאט'מי, אף שהוא נחשב למקורב לארה"ב, לראש ממשלת עיראק (7 מאי) וכנראה אף ריסנה במידה מסוימת את התקפות המליציות שתחת השפעתה נגד כוחות ארה"ב. ארה"ב התירה לעיראק פטור לארבעה חודשים נוספים מהסנקציות לרכישת נפט מאיראן וכך אפשרה לה הכנסות מט"ח משמעותיות. בשעה שעיראק וארה"ב מנהלות דיאלוג אסטרטגי, נראה שיש הערכה באיראן, כי ארה"ב ממלאת תפקיד קונסטרוקטיבי בייצובה של עיראק, המשרת גם את האינטרסים שלה (agsiw). איראן דרשה יציאה של ארה"ב מעיראק באופן מיידי, אך עתה הם כבר מעריכים, לדברי חסן דנאיפר (שגריר איראן לשעבר בבגדאד), כי היציאה תהיה רק תוך "פחות משנתיים"(Tasnim).

 

בזירה האפגאנית, במסגרת פורום של שש שכנותיה של אפגניסטן וכן ארה"ב ורוסיה (שהוקמה ב-1996), התקיימה לאחרונה פגישה וירטואלית בה ישבו יחד גם זלמאי ח'לילזאד (לשעבר שגריר ארה"ב באפגניסטן ובבגדאד) ונציג איראן. איראן מסייעת בישוב ההדורים בין הסיעות המתכתשות באפגניסטן לשתף פעולה להידברות עם הטאליבן, עמם הגיע ח'לילזאד להסכם טנטטיבי. הדיפלומטית האמריקאית, רוזמארי די-קרלו, תת-מזכ"ל האו"ם לעניינים פוליטיים ולכינון שלום, אישרה (20 מאי), כי איראן ממלאת עתה תפקיד קונסטרוקטיבי גם בעניין עיראק והחות'ים בתימן (AtlantaCouncil). באפריל ביקשה איראן חילופי שבויים ונענתה בחיוב ולאחרונה פחות מכליות מותקפות במפרץ הפרסי. ארה"ב הוציאה מערכות הגנה אווירית שלה מערב הסעודית ומקורות ישראליים דיווחו על נסיגה או שינויי התמקמות של כוחות איראניים בסוריה. ארה"ב גם לא מיהרה להגיב על התקפות על כוחותיה במרץ, אף שהיו לה שני הרוגים.

​

בה בעת, חמש מכליות נושאות דלק מאיראן יצאו לאחרונה לדרכן לוונצואלה תוך הפרת הסנקציות האמריקאיות על שתי המדינות. לפי שעה, ארבע מהן הגיעו לוונצואלה והחמישית מתקרבת לחופיה, למרות דיווח אמריקאי כי בעליהן של שתיים מהמכליות נעתרו ללחצים מצד ארה"ב והסיטו את מסלולן. לעומת זאת, ב-27 במאי ביטל הנשיא טראמפ את הפטור מסנקציות לגבי הפרויקטים הנותרים בתחום הגרעין המעוגנים בהסכם מ-2015, ובעיקר בעניין הכור באראכ והכור המחקרי בטהראן. בכך, למעשה, רוקן הסכם הגרעין שערך קודמו בנשיאות כמעט מכל תוכן.  בחזית הישראלית-יהודית, פתחה איראן באפריל במתקפת סייבר נגד תשתיות מים, הייתה חבלה בקבר מרדכי ואסתר בהמאדאן, וב"יום ירושלים" (22 מאי) התווספו להתלהמות הרגילה נגד ישראל גם נימות אנטישמיות, תוך שימוש מבחיל בצרוף המילים "הפתרון הסופי" (אף אם לא במשמעותו הנאצית).

 

לא ברור עד כמה ההצהרות בשבח שינוי, שבינתיים מושמעות מפי חוגים פרגמטיים, מבשרות על תפנית במגמה, אף אם תפנית טקטית בלבד. במקביל, ארה"ב ואיראן ממשיכות בהתלהמות ובאיומים הדדיים, ארה"ב בעיקר בסנקציות ו"לחץ מקסימלי," ואיראן בעיקר במפרץ הפרסי, כששני הכוחות נמצאים בקרבה מסוכנת. מכל מקום, שינוי אסטרטגי ומו"מ מחודש על תכנית גרעין, עם כל חשיבותם, הוא עניין הרבה יותר מורכב וקשה בתנאים הנוכחיים. לפי שעה, מי שרוצים בכך אינם יכולים ומי שיכולים לא רוצים. באין מבוגר אחראי, אם כן, אין מי שיסייע להוריד את שני הצדדים מהעצים הגבוהים עליהם טיפסו.  

 

 

---

*פרופ' אמריטוס דוד מנשרי הוא ממייסדי מרכז אליאנס ללימודים איראניים (2005) שבראשו הוא עמד עד פרישתו מאוניברסיטת ת"א ב-2011. הוא מחברם של מאמרים וספרים רבים ולאחרונה התפרסם ספרו Education and the Making of Modern Iran בפרסית. תרגום הספר, שהתפרסם במקור על ידי הוצאת אוניברסיטת קורנל (1992), התבצע ללא אישור והודפס בהוצאה משותפת של חכמת סינא והמועצה העליונה של המהפכה התרבותית ברפובליקה האסלאמית.    

---

 

מ ר כ ז    א ל י א נ ס    ל ל י מ ו ד י ם    א י ר א נ י י ם    ( A C I S ) 

אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב 61390, תל אביב ת.ד. 39040

דוא"ל Irancen@tauex.tau.ac.il 

טל':03-640-9510    פקס03-640-6665 :

זמן איראן ● 71 1 ביוני 2020

©   כל הזכויות שמורות