כפכפי גומי ונעלי גוצ'י: הצצה לארון הבגדים של האיתאללות

ד"ר ליאורה הנדלמן- בעבור *

​​

​

החרפת הנסיבות הכלכליות תחת העול המצטבר של הסנקציות הבינלאומיות מחוץ וניהול כושל ושחיתות מבית, כל אלה מעוררים דיון ציבורי נוקב אודות אורח החיים ההדוניסטי של האליטה השלטונית ברפובליקה האסלאמית. בכלל זה, גם סגנון ואופנת הלבוש של אנשי הדת הופכים לסוגיה בעלת רגישות אידיאולוגית, פוליטית וכלכלית, במיוחד במרוצת השנתיים האחרונות. בעקבות ביקורו של הנשיא חסן רוחאני באתר הסקי תוצ'אל בצפון המדינה, גברה באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות הביקורת על כך שהוא תועד לבוש במותגי ספורט אמריקנים (נעליים של Asics, כובע של Puma, וחליפת אימון של Under Armour)(tanama). היו מבקרים שתהו על המדיניות הכלכלית של ממשלתו אשר חבריה מתהדרים במותרות מיובאים במקום תוצרת מקומית. מגיבים אחרים הצביעו על מגמה גוברת בקרב אנשי דת איראנים שנוטים לייבא בדים איכותיים למלבושיהם ממנצ'סטר (אנגליה) (איסנ"א).

מעט מאוד נשמע ונכתב במחוזותינו אודות לבוש גברים ברפובליקה האסלאמית, ואף פחות מכך על אופנת חכמי-הדת השיעים, שמלבושיהם אינם נופלים במורכבותם מהלבוש האסלאמי הצנוע (חג'אבּ) שבו מחויבות נשים באיראן. בגדים טומנים בחובם קוד תרבותי, חברתי ודתי והמגוון שלהם אינו נעדר גם מארון הבגדים היהודי (מקור ראשון, 25 בדצמ' 2019). בגדים הם סמלים ויזואליים שעומדים בסימן היררכיות של כוח (מגדר, תפקיד ומעמד חברתי) ומוצא גיאוגרפי, ובתוך כך הם מתפקדים כמדים ההופכים את הלובשים אותם לדמויות מוכרות, דוגמת הקאסוק (cassock) והשכמייה הלבנים שמאפיינים את הלבוש של האפיפיור. באסלאם, הקפדה על הופעה חיצונית ומראה אישי מסודרים זוכים לעידוד ושורר לגביהם קונצנזוס רחב שמקורו בנרטיבים העוסקים בחשיבות הרבה שייחס הנביא מחמד להיטהרות במים (ווּדוּאְ/وُضوء) או בעפר (תַיַמוּם/تيمم) ובאופן כללי שמירה על היגיינה והופעה נקיה ומאורגנת (Bhat & Qureshi).

אופנת הלבוש העכשווית של אנשי הדת השיעים נחלקת בין אלו הלובשים כתונת שקרויה לַבַּאדֶה (لباده) ומבקשים מראה מסוגנן ועדכני, לבין אלו שמעדיפים סגנון שמרני ומאופק על פני מראה מהודר ועוטים כתונת הקרויה קַבַּא (قبا). שתי הכותנות, הלַבַּאדֶה והקַבַּא, הן מעין טוניקות ארוכות המגיעות עד קו הנעליים. ברם, לקַבַּא (שמזכירה במראה שלה קאפטן או קפוטה) צווארון בצורת וי והיא מעוצבת בגזרת מעטפת רפויה הנקשרת או מכופתרת בצד הגוף באזור המותן ומעל חולצה. לעומתה, הלַבַּאדֶה מתאפיינת בגזרה מעוצבת, בצווארון גבוה ועגול, שרוולים צרים ומעוצבים ובד מעומלן באזור החזה שמקנים לכתונת (הנלבשת מעל חולצה ומכנס) מראה מהודק ומחויט.

הן מעל הלַבַּאדֶה והן מעל הקַבַּא לובשים אנשי הדת השיעים גלימה (עַבַּא/عـبا) בצבעים שונים (לרוב כהים כמו שחור, אפור או כחול) ובאיכות (בד ותפירה) משתנה. בעוד שניתן להשיג באיראן עבא מיובאת מאינדונזיה בעלות של 65 דולר, הגלימה המזוהה כאיכותית ביותר (עבא נג'פית, כלומר מהעיר נג'ף), עשויה צמר גמל, האריגה שלה נמשכת בממוצע בין 3 ל-10 ימים לאחריהם היא נרקמת ידנית, ומחירה נע בין 400 ל-700 דולר בקירוב. הבדלים ניכרים גם בכיסוי הראש כאשר מעבר לטיב הבד ואורכו (מגיע באורכים משתנים החל מ-3, 5, 7 ועד 20 מטר), הטורבן של סיד, שמזוהה כנצר לצאצאי משפחת  הנביא מחמד, הוא שחור ושל כל האחרים לבן. 

בקרב העוסקים בתולדות הלבוש והלכותיו אין הסכמה מתי בדיוק התגבשה האופנה הנהוגה כיום בקרב אנשי הדת באיראן. ישנם אלה המצביעים על השראה אופנתית שמקורה בלבוש שנהגו לעטות מנהיגיהם של דתות אחרות, כמו הזורואסטרים (adyannet), או בנוהג תרבותי של גברים בחצי האי ערב, ערש האסלאם (Iranwire). אחרים מדגישים שהמקור הוא בבגדיהם של ממלאי תפקידים בכירים בחצרות המלוכה, דוגמת השופטים, שמלבושיהם הייחודיים נועדו לשוות להם מראה מכובד, להזכיר ללובשים ולסביבה את יחסיהם עמה ולקדם אידיאל של התבדלות מהציבור. לטענת אלה המייחסים מעלות ייחודיות ללבוש אנשי הדת השיעים, בגדיהם נתפסים כמדים שמגבירים את תחושת השליחות של הלובש אותם והופכים אותו ל"חייל רשמי" (סרבאז-י רסמי) בשירות צבא המהדי (אמאם אל-זמאן) (shafaqna).

בנוסף לכך מצביע ראש המכללה הדתית על שם איבּן אבּי-טאלבּ, מחמד פֶּיְכַּרִי, על הבדלים המושפעים ממסורת תרבות מקומית, מיקום גיאוגרפי והעדפה אישית. למרות שהטורבן (בערבית עמאמה/عمامه, בפרסית ידוע גם בשמות: דולבּנד/دولبند או דסתאר/دستار), הפך להיות פריט הלבוש המזוהה ביותר עם חכמי הדת השיעים, היו ביניהם אישים דוגמת איתאללה רַחים אַרְבּאבּ (1975-1875), שסירב לעטות אותו בטענה כי זכות זו שמורה הייתה אך ורק לנביאים ולכן נהג בעצמו לחבוש כובע כחלופה.

פֶּיְכַּרִי המקדם את הטיעון שמקור הלבוש אינו בהלכות האסלאם אלא בהתפתחותה ההיסטורית של הדת מתייחס גם לסוגיית צבעי הבגדים בהדגישו כי בפרובינציות מסוימות באיראן כמו גילאן, מאזנדראן ולורסתאן, נוהגים בביגוד ססגוני יותר מאשר במקומות אחרים. כתוצאה מכך, לדידו, מסורת התרבות המקומית ניכרת בהשפעתה גם בבגדיהם של אנשי הדת (איסנ"א). כאשר נדרש איש הדת חוסיין ח'אדמיאן להשיב למקטרגים שביקרו ברשתות החברתיות את הופעתו בטלוויזיה בחליפת דת צהובה, שכללה גרביים ונעליים בצבע זהה, הוא ציין כי מזה עשרים שנה הוא ידוע בקרב מכריו ועמיתיו בבחירת גוונים שכאלה. תוך אימוץ מונחים מעולם הטכנולוגיה הוא אף המשיך והבהיר כי למען קידום הדת נדרשות תוכנה, שהיא טון הדיבור וההסברה ואילו ההופעה החיצונית שצריכה לעורר רושם ונועם, היא החומרה (אפתאב-י יזד). 

איש הדת חוסיין ח'אדמיאן בהופעתו הטלוויזיונית בחליפת דת צהובה (מקור: (Mehrnews

למרות שאין הסכמה על מקור אופנת הלבוש וקיימים הבדלים בטיב הבד, הגוון והאורך של בגדיהם, הטורבן או הכיפה שלראשם (בפרסית ערקצ'ין/عرقچین‎, בערבית טאקיה/ طاقية‎), התאמת הנעלה (نعلین) וטבעת כסף משובצת אבן חן – הפכו פריטים אלה במהלך המאה העשרים למרכיבים שמזוהים במובהק עם מראה אלגנטי ועדכני של חכמי הדת השיעים (להרחבה על טבעת אבן החן, ראו מאקו). העיר קום, שהתפתחה למן הקמת הרפובליקה האסלאמית ב-1979, כמרכז המוביל להוראת השיעה באיראן הפכה במקביל גם לבירת האופנה לחליפות אנשי הדת במדינה (Haeri). למרות תחרות עם העיר נג'ף ואולי אף כתולדה ממנה, החייטים המבוקשים ביותר בעיר קום הם שיעים אשר רכשו את התמחותם בתפירה מסורתית לגברים בעיראק וגורשו עם משפחותיהם על ידי צדאם חוסיין בשנות ה-80, בימי המלחמה בין שתי המדינות (אפתאב). על רקע זה ניתן להבין מדוע המונח "חייט ערבי" (خیاط عرب), נחשב לסוג של מותג אופנה בקום (Tabnak).

יחד עם זאת, החייט המפורסם ביותר בעיר אבו אל-פזל ערבפור, רכש את התמחותו המוקדמת דווקא בתפירת מדי שרד למשמר האימפריאלי של השאה. בעקבות המהפכה האסלאמית עבר ערבפור (מת ב-2016) מטהראן לקום והסב את עיסוקו לעיצוב ותפירת חליפות דת מחויטות. עם לקוחותיו נמנו מחולל המהפכה איתאללה רוחאללה ח'ומיני, מזכ"ל חזבאללה חסן נצראללה והנשיא הנוכחי חסן רוחאני (khabar).

אחד מלקוחותיו המועדפים של עַרַבּפּור ומי שנחשב לפורץ דרך בפוליטיקה האיראנית מבחינת סגנון מלבושיו, הוא נשיאה החמישי של הרפובליקה האסלאמית ח'אתמי (2005-1997). במונחי הממסד הדתי באיראן בפרט ובעולם השיעה בכלל, נחשב הסגנון שאימץ מהודר ואלגנטי באופן מיוחד, ובשל כך הוא אף זוהה בחוגי אליטת השלטון והממסד הדתי כגנדרן. ח'אתמי לא נודע רק בבחירת אריגים יוקרתיים עם רמת גימור גבוהה לבגדיו, אלא גם בבחירה נועזת של צבעים ובריענון ארון הבגדים שלו עם קולקציה חדשה מדי עונה. במהלך כל שנות כהונתו, עוררו בחירותיו האפנתיות לא פעם הערות ודיון ציבורי בדבר הגוון והטקסטורה של בגדיו, גובה צווארון החולצה שלו וכו'.

תפיסת השלטון חייבה פורמליזציה באופנת הלבוש של הנהגת אנשי הדת. משמאל, מחולל המהפכה האסלאמית איתאללה רוחאללה ח'ומיני. מימין, הנשיא שנחשב ל"גנדרן" ח'אתמי.

תדמית "המולא האפנתי" שרכש לעצמו ח'אתמי עלתה בקנה אחד עם סדר היום הפוליטי שלו, שהתבטא בשילוב בין לבוש שיעי מסורתי, אשר שיווה לו ארשת דתית, לבין בדים ואריגים מודרניים, דגמים עדכניים וחייטות מוקפדת, שסימלו את שאיפתו לחדשנות. לעומת זאת, בקרב מתנגדיו בפוליטיקה ותומכיהם, שסלדו מהדיאלוג בין ציוויליזציות והפתיחות התרבותית שקידם ח'אתמי, היו שביקרו את טעמו בלבוש וטענו כי מקור ההשראה לצווארון המעוגל והגבוה המאפיין את בגדיו הוא זר ושורשיו בגלימותיהם של הכמרים הקתולים בלבנון. 

תקופת כהונתו של ח'אתמי גם נודעה ברגולציה של הלבוש הקלריקלי כאשר בשנת 2000 החלו לקיים באופן רשמי במכללות הדתיות טקסי חניכה חגיגיים למעמד קבלת הטורבן (עמאמה-י גד'ארי/عمامه گذاری) (hawzanews). סעיף 4 בחוקת המועצה העליונה של מכללות הדת אישר זאת בקביעה שחל איסור על עטית לבוש קלריקלי ללא היתר רשמי (מג'ווז-י תלבס/مجوز تلبس)  מטעם המשרד הממונה. לבד מהכשרה סמינריונית מוקדמת, לרוב סיום שלב ראשון שנמשך 5-3 שנים, רשאים תלמידי דת לבקש היתר לחבישת טורבן אם הם עומדים במספר קריטריונים נוספים, כגון: גיל (18 ומעלה), כשירות גופנית ומנטלית, יושרה מוסרית ופוליטית, מחויבות לעקרון "שלטון חכם ההלכה" (ולאית-י פקיה) ולחוקי הרפובליקה האסלאמית והיעדר הרשעה פלילית (רדיו פרדא). 

​

טקס החניכה של לבישת הטורבן לתלמידי דת (תמונה עליונה, מקור: 2019, אשראק) ליפוף הטורבן ומעמד חבישתו (מקור: חדשות רהיאב)

מיסוד ההסמכה הדתית באמצעות הנהגת טקסי לבישת טורבן מהווה חלק מהמאמצים של האליטה השלטת באיראן לשמר את לכידותה הפנימית, סמכותה הדתית ולתחזק את אופייה הפוליטי של הרפובליקה האסלאמית. באמצעים דומים היא גם נוקטת להחרים ולהוקיע מתוכה את אלו שסורחים ממרותה האידיאולוגית. בינואר 2019, ייחס בית דין מיוחד של חכמי דת בקום לסייד חסן אקאמירי, איש דת בן 40 ואב לשלושה, שורה ארוכה של עבירות חמורות. הרשימה כללה האשמות בגין הפצת שקרים ופרשנות מעוותת של הקראן, זילות בקודשי האסלאם, ערעור אמונתם של צעירים, דיסקרדיטציה של הממסד הדתי ועוד (Kayhan).

​אקאמירי שנודע כאושיית אינסטגרם עם קרוב ל-3 מיליון עוקבים ובעל ערוץ טלגרם פופולרי, במיוחד בקרב צעירים איראנים, אמנם לא השמיע קריאות להפלת המשטר, אך במרוצת העשור האחרון כללו הטפותיו בסרטונים המופצים ברשתות החברתיות השתלחויות כלפי ההתנהלות המושחתת של אנשי דת בכירים, שמנצלים את תורתם למטרות לא ראויות. באחד מהפרסומים מעוררי המחלוקת שלו באינסטגרם הוא ציין שהנפט הוא משאב השייך לכולם ויש לעשות בו שימוש להשגת פיתוח ושגשוג, במקום לייצאו בתמורה לייבוא נשק להשמדה המונית לאזור. בפרסום אחר הוא ביקר את המשטר שלא מסוגל לקחת אחריות ומאשים ללא לאות את ארה"ב, אנגליה וישראל במחדליו, "אנחנו אף פעם לא מאשימים את עצמנו. אם תעשיית הרכב מייצרת כלי רכב וחלקים פגומים, האם זו אשמת אנגליה? איזה תירוץ מגוחך הוא זה?" (אקאמירי באינסטגרם). בית הדין גזר על אקאמירי שנתיים מאסר (בהמשך הושהה ריצוי העונש לחמש שנים), והוא נדרש להסיר במעמד משפיל בבית הדין את הטורבן והגלימה ונאסר עליו לעטות אותם שוב.  

הצעדים שננקטו כלפי אקאמירי, שנמנה מגיל צעיר עם כוחות הבסיג' הנאמנים למשטר והוכשר במכללות הדתיות, הגדילו אף יותר את מספר העוקבים אחריו ברשתות החברתיות ולא היה בהם להשקיט את להט הביקורת של הטפותיו שהתחדשו במעטה לבוש אזרחי. מצד אחד, פרשה זו מהווה סממן נוסף לסדקים שקיימים בחזות המאוחדת והאיתנה לכאורה שהמשטר נוטה להציג, וכן לביקורת שצפה ועולה אל פני השטח גם מצד קבוצות שמצופה מהן לגלות נאמנות בלתי מתפשרת כלפיו. לביקורת זו מצטרפת גם תרעומת ציבורית כלפי התקצוב הגבוה של תלמידי הדת, שמספרם מוערך בין 100 אלף ל-300 אלף סטודנטים, הלומדים במכללות דתיות וזוכים לסבסוד מטעם המדינה ומענק חודשי (Tasnim). יחדיו, תורמים הביקורת מבית וחוסר שביעות הרצון המתגבר תחת נטל המשבר הכלכלי לתהליך השחיקה המתמשך במעמד הציבורי של ההנהגה השלטת הדתית והטכנוקרטית (Zimmt). סקר שנערך לאחרונה מטעם מכון מחקר בהולנד, שבחן תנודות בדעת הקהל, מצביע גם הוא על החלשות במידת האמונה של אזרחי איראן (iranint).

ואולם מצד שני, מנגנוניה של הרפובליקה האסלאמית למודי ניסיון עם משברים מבית ומחוץ מזה ארבעים ואחת שנה, מגלים עד עתה יכולת לווסת את חוסר שביעות הרצון הציבורי כלפי רשויות המדינה, כמו הממשלה והנשיא המכהן, ולדכא בתקיפות גילויי התנגדות שעלולים לערער על עקרונות היסוד שעיצבו את המשטר המהפכני, ובראשם שלטון חכם ההלכה. וכך, תומכיו של המנהיג הרוחני עלי ח'אמנהאי, דאגו להפיץ ברשתות החברתיות תמונה שחושפת אותו נועל כפכפי גומי מרופטות, דומות לאלו שנהג לנעול קודמו איתאללה ח'ומיני, לצד ההשתאג "[אורח] החיים הפשוט של מנהיג המהפכה," (#زندگی_ساده_رهبر_انقلاب)  ובמקום אחר הופץ המסר: "הנעליים האצילות של מנהיג המהפכה" (کفشهای اعیانی رهبر انقلاب!)(shahin-shahr.net). לעומת מסרים אלה, רוחאני, שצפוי לסיים את כהונתו כנשיא בקיץ 2021, ספג קיתונות רותחין לאחר שנחשף כי שווי נעלי הגוצ'י שלו הוא בסביבות 830 דולר (matlabak), וזאת בנוסף למערכת הלבוש היומיומי שלו, שעלותה הכוללת מוערכת באלפי דולרים.

​

מימין, כפכפי הגומי המרופטות של המנהיג הרוחני העליון ח'אמנהאי ומשמאל נעלי גוצ'י השנויות במחלוקת של הנשיא רוחאני