האשמת האויב החיצוני במחאות מבית – מבט היסטורי מאיראן

בנאום לרגל השנה האיראנית החדשה האשים מנהיג איראן את מדינות המערב, בראשן ארצות הברית, בתמיכה בגל המחאות שפקד את ארצו בחודשים האחרונים. טענות דומות הועלו על ידי בכירים איראנים גם בעקבות גלי מחאה קודמים. הטלת האחריות למשברים פנימיים על גורמים זרים אינה המצאה של הרפובליקה האסלאמית או של שליטים אוטוקרטיים אחרים בעולם. על רקע התגברות ההתנגדות הפנימית למשטרו של השאה בשנות ה-60 וה-70 האשים מוחמד רזא שאה גורמים אזוריים ובינלאומיים בתמיכה באופוזיציה בארצו. הטלת האחריות למשבר הפנימי על גורמים זרים נועדה להסיט את תשומת הלב מהמצוקות המחריפות מבית, להמעיט בערכה של האופוזיציה האיראנית בעיני הציבור באמצעות הצגתה כמשתפת פעולה עם אויבים חיצוניים ולהצדיק את הוצאות הביטחון הגדלות של הממשלה. בדומה לשאה, גם שליטי הרפובליקה האסלאמית מעדיפים להימנע מטיפול בבעיות השורש של ארצם ולתלות את האחריות להחרפת האתגרים הפנימיים על אויבים מבחוץ - אמיתיים או מדומיינים.

בנאומו לרגל ראש השנה האיראנית (נורוז) ב-21 במרץ, שב מנהיג איראן, עלי ח'אמנהאי, והאשים את המערב בתמיכה במחאות, שפקדו את איראן בעקבות מותה של מהסא אמיני בסוף ספטמבר 2022. ח'אמנהאי טען כי נשיא ארצות הברית ומנהיגי כמה ממדינות אירופה תמכו במהומות באופן מוצהר ולא הסתפקו בתמיכה רטורית אלא אף העניקו למפגינים סיוע כספי וביטחוני כדי להחליש את הרפובליקה האסלאמית. אין זו הפעם הראשונה שמנהיג איראן מטיל על מדינות המערב, בראשן ארצות הברית, את האחריות למחאות בארצו. בראשית אוקטובר 2022, ימים ספורים לאחר פרוץ גל המחאות האחרון, הצהיר ח'אמנהאי כי ארצות הברית וישראל עומדות מאחורי המהומות וכי אלה לא התקיימו או תוכננו בידי "אזרחים איראנים רגילים". בנאומו ב-26 בנובמבר לרגל שבוע הבסיג' שב ח'אמנהאי והטיל את האחריות למחאה על אויבי איראן החותרים לשינוי המשטר. טענות דומות הועלו גם בעקבות גלי מחאה קודמים. בראשית ינואר 2018 האשים ח'אמנהאי את אויביה של איראן, כי הם משתמשים באמצעים שונים, לרבות מימון, נשק וסוכני מודיעין כדי לתמוך בהפגנות המחאה שפרצו ברחבי המדינה בשלהי 2017. בדצמבר 2009 האשים נשיא איראן לשעבר מחמוד אחמדינז'אד את ארצות הברית וישראל באחריות להפגנות הסוערות של תומכי האופוזיציה ("התנועה הירוקה"), שפרצו בעקבות הטענות לזיוף תוצאות הבחירות לנשיאות בקיץ אותה שנה. "הציונים והאמריקאים הם שהורו על נשף המסכות המבחיל הזה", הצהיר אחמדינז'אד.

הפניית אצבע מאשימה כלפי גורמים זרים כאחראים הראשיים למחאות פנימיות אינה מאפיינת רק את הרפובליקה האסלאמית. מנהיגים אוטוקרטים אחרים בני ימינו דוגמת נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ונשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן טענו במספר הזדמנויות כי אויבים חיצוניים הם שעומדים מאחורי הפגנות מחאה בארצם. התופעה גם אינה חדשה. בשנות ה-60 תלה שליט איראן דאז, השאה מוחמד רזא פהלוי, את האחריות להתגברות ההתנגדות הפנימית למשטרו בגורמים זרים. החרפת העימות בין איראן למצרים מאז ראשית שנות ה-60, בין היתר בעקבות הכרזת השאה ביולי 1960, כי הכרת איראן בישראל עשר שנים קודם לכן נותרה בעינה, עודדה את השאה לנסות ולהסיט את תשומת הלב מהאתגרים הפנימיים הגוברים לסכנה חיצונית תוך הצגת מצרים הנאצריסטית כאיום על היציבות הפנימית בארצו.  

ההאשמות מצד איראן בנוגע למעורבותה כביכול של מצרים בענייניה הפנימיים הגיעו לשיאן בעקבות אירועי הדמים, שפרצו באיראן ביוני 1963 במחאה על רפורמות "המהפכה הלבנה", שיזם השאה. עם פרוץ המהומות הזדרז מערך ההסברה המצרי לנצלן כדי לתקוף את המשטר הפהלוי. הוא הציגו כמשטר ריאקציונרי ומושחת והאשים את השאה בכך שמדיניותו הובילה למהומות. אמצעי התקשורת המצריים תיארו את המהומות כמהפכה עממית, שנועדה להפיל את משטרו של השאה. נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, אף הינחה לשלוח 150 אלף דולרים באמצעות שליח כסיוע לנפגעי המהומות באיראן.

התפתחויות אלה סיפקו בידי השאה עילה נוספת כדי להאשים את מצרים בהתערבות בענייניה הפנימיים של איראן. האשמת מצרים נועדה להשיג מספר מטרות: היא הקלה על מאמצי המשטר להסביר את ההתנגדות הפנימית הגוברת למדיניות הרפורמות של השאה, היא סיפקה אמצעי להסטת תשומת הלב מבעיותיו הפנימיות של המשטר לאיום חיצוני, היא סייעה להמעיט בערכה של האופוזיציה בעיני הציבור באמצעות הצגתה כמשתפת פעולה עם אויביה החיצוניים של איראן והיא איפשרה להצדיק את הוצאותיה הגדלות של הממשלה לטובת צבא וביטחון. השאה, שהיה נחוש להמשיך במדיניות הרפורמות שלו, לא היה מוכן להכיר בהתנגדות הפנימית לתוכניתו וביקש להסיט את תשומת הלב מהקשיים הפנימיים לעבר מצרים.

האשמות איראן נגד מצרים הגיעו לשיאן במסיבת עיתונאים, שכינס ב-15 ביוני 1963 חסן פאכרואן, באותה העת ראש שירות המודיעין האיראני (סאואכ). הוא האשים את עבד אל-נאצר באחריות למהומות ומסר פרטים על סוכנים זרים שעמדו לדבריו מאחורי המהומות. ימים ספורים מאוחר יותר האשים גם השאה בראיון לעיתון איטלקי את שליט מצרים במעורבות במהומות. הוא הודה כי בידי איראן אין הוכחות ישירות למעורבות זו, אך טען, כי מעצרם של סוכני עבד אל-נאצר, שהודו כי הכניסו כסף לאיראן כדי לתמוך במתקוממים, סיפק עדות מספקת לכך.

מכלול העדויות בנוגע למעורבות מצרים במהומות 1963 עולה כי לטענות שהושמעו על-ידי המשטר האיראני לא היה בסיס של ממש. ההאשמות שהפנה פאכרואן כלפי מצרים בהעברת סיוע למהומות התבססה על מעצרו של פליט פלסטיני מבירות בשם מוחמד אל-קיסי. הלה נתפס בשדה התעופה של טהראן כשברשותו כסף שנועד לטענת הסאואכ לסיוע למתקוממים. אלא שזיכרונותיהם של שניים מבכירי הסאואכ מטילים ספק רב בנוגע לקשר בין פרשה זו לבין מעורבות מצרית במהומות. מנוצ'הר האשמי, שמונה בשנת 1963 כראש המחלקה לריגול נגדי בסאואכ, התייחס לפרשה במאמר שפרסם בשנת 2003, בו ציין כי לא היה כל בסיס לטענות חוקרי הסאואכ כי סוכניו של עבד אל-נאצר שלחו מיליון תומאן באמצעות אחד מסוחרי הבאזאר של טהראן לצורך מימון פעולות טרור ותעמולה נגד המשטר. גם חוסין פרדוסת, ששימש כסגן ראש הסאואכ בתקופת מוחמד רזא שאה, טען בזיכרונותיו כי לטענות, שהועלו על-ידי בכירים בסאואכ בנוגע למעורבותו כביכול של עבד אל-נאצר במהומות 1963 לא היה כל בסיס וכי כל מטרתן היתה להסתיר את כישלון ארגון המודיעין, שהופתע מפרוץ המהומות.

למרות שהאויב החיצוני נתפס תמיד כמי שעומד מאחורי האופוזיציה, זהותו השתנתה במהלך השנים. אם בשנות ה-60 זוהתה מצרים כמי שעומדת מאחורי האופוזיציה, הרי שבראשית שנות ה-70 ועל רקע המתיחות ביחסים בין איראן לעיראק, הטיל השאה את האחריות למרבית פיגועי הטרור במדינה על שלטונות בגדאד. במהלך העשור האחרון לשלטונו האשים השאה בעיקר את ברית המועצות בתמיכה באופוזיציה. כך, למשל, טען השאה בפני שגריר ארצות הברית בטהראן, ויליאם סליבאן, במאי 1977, כי גורמי האופוזיציה לא היו אלא מרכסיסטים אסלאמיים ובובות סובייטיות. בשלבי שלטונו האחרונים השמיע השאה ביקורת אפילו נגד ממשלות אירופה. בריאיון בנובמבר 1978 האשים השאה את נשיא צרפת, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, בתמיכה במתנגדיו. מאחר שהשאה לא הבין, כיצד יכול האסלאם להפוך למנוף פוליטי לערעור יציבות שלטונו, הוא קישר גם את ביטויי האופוזיציה לגורמים מחוץ למדינה. השאה התייחס לכל היסודות האופוזיציונרים במידה רבה של חשד תוך קישור בינם לבין גורמים זרים. תפיסותיו של השאה היו נעוצות במידה רבה במידת המשיכה של תיאוריות קונספירציה בחברה האיראנית, שהופנו גם כלפי המעצמות השונות.  

אין ספק, שההתנגדות הפנימית הגוברת למדיניותו של השאה סיפקה סיבה מוצדקת לדאגה הגוברת מצד המשטר המלוכני מפני התחזקות היסודות האנטי-מלוכניים באיראן ומפני השפעת גורמים רדיקלים על היציבות הפנימית. עם זאת, ניכר כי הבסיס להאשמת גורמים זרים בהחרפת המצב הפנימי היה נטול יסוד. עשרות שנים מאוחר יותר, שליטים אוטוריטריים אחרים באיראן ומעבר לה מאמצים גישה דומה תוך התעלמות מבעיות השורש של ארצם והפניית האחריות לאתגרים הפנימיים לעבר אויבים חיצוניים אמיתיים או מדומיינים.