מודל נשי וסמל להקרבה ברפובליקה האסלאמית – סיפורה של קוּנִיקוֹֹ יַמַמוּרָה

בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז מותה ביולי 2022, פועלת הרפובליקה האסלאמית להנציח את דמותה של קוניקו יממורה, אישה יפנית שהיגרה בראשית שנות השישים לאיראן לאחר שנישאה לאיראני-מוסלמי והתאסלמה. ב-1983 שכלה יממורה את בנה הצעיר במלחמת איראן-עיראק והפכה לאם השכולה היפנית היחידה ממלחמה זו. בפעילות ההנצחה בהובלת המשטר האיראני מוצגת יממורה כסמל לאדיקות דתית, למסירות לאומית ולהקרבה אישית ומודגשת מחויבותה לערכי המהפכה האסלאמית. הנחלת זיכרונה מהווה ביטוי נוסף למאמצי המשטר לייצר מודל לחיקוי של אישה מוסלמית ולחזק את הזהות האיראנית-אסלאמית.  מאמצים אלה בולטים במיוחד על רקע האתגרים הניצבים בפני הרפובליקה האסלאמית, ובראשם משבר הלגיטימציה של המשטר, שחיקת הלכידות הפנימית והדרישה הגוברת להרחבת חירויות הנשים באיראן.

ב-30 בספטמבר 2023 דיווחו אמצעי תקשורת באיראן, כי במהלך שנת 2024 תושלם הפקתה של סדרת אנימציה על חייה של קוניקו יממורה (Kuniko Yamamura), האם השכולה היפנית היחידה ממלחמת איראן-עיראק. הסדרה בת 26 פרקים באורך 14 דקות כל אחד תשודר בטלוויזיה הממלכתית האיראנית ומבוססת על ספר זיכרונותיה של יממורה ("מהגרת מארץ השמש"), שיצא לאור בשנת 2020.

יממורה נולדה ב-10 בינואר 1939 למשפחה בודהיסטית בעיר אַשִייָה הסמוכה לעיר קוֹבֶּה שבמרכז יפן. כילדה חוותה את ההפצצות האמריקאיות במלחמת העולם השנייה, את השלכות ההפצצות הגרעיניות בתום המלחמה ואת הכיבוש האמריקאי בשנים 1952-1945. בגיל 20 הכירה במהלך שיעור אנגלית באוניברסיטה את אַסַדֹאלְלָה בַּאבַּאאִ'י, סוחר איראני מוסלמי מהעיר יַזְד, ששהה ביפן במסגרת עסקיו. בזיכרונותיה סיפרה כי במהלך השיעור הראשון בו נפגשו, קם לפתע אסדאללה והחל להתפלל בפינת הכיתה, דבר שעורר את סקרנותה. כאשר שאלה אותו למחרת היום לפשר מעשיו, הסביר לה את משמעות התפילה באסלאם. בעקבות כך, החלה יממורה להתעניין בדת האסלאם. היא סיפרה כי לא ידעה דבר על איראן ועל האסלאם, למעט העובדה שאיראן היא מעצמת נפט, שעל המוסלמים נאסר לאכול חזיר ולשתות אלכוהול ושגברים מוסלמים רשאים לשאת ארבע נשים.

זמן קצר לאחר היכרותם, הציע לה אסדאללה נישואין, אך משפחתה התנגדה לכך בשל היותו זר ומחשש לעזיבתה את יפן. כעבור כשנה התרצה אביה, אך הדגיש בפניה כי לא תוכל להתחרט בעתיד ולשוב ליפן. לאחר שהתאסלמה, נישאו השניים במסגד בעיר קובה. בזיכרונותיה סיפרה כי מעולם לא התחרטה על החלטתה להינשא לבחיר לבה ולהגר לאיראן, משום שחייהם המשותפים היו טובים מאוד. כשנה לאחר נישואיהם, נולד בנם הראשון סלמאן. כשהיה בן עשרה חודשים, עזבה המשפחה לאיראן. יממורה אימצה את השם האיראני סַבַּא בַּאבַּאאִ'י, אף כי המשיכה לדבוק בשמה היפני המקורי. בשנים שלאחר מכן, נולדו לזוג שני ילדים נוספים: בתם בֵּלְקִיס ובנם הצעיר מוחמד. יממורה קיימה אורח חיים דתי והקפידה על לבוש אסלאמי. באחד הריאיונות עימה סיפרה כי  עטיית הרעלה היתה בתחילה קשה מאוד עבורה, אך ככל שהיטיבה להכיר את דת האסלאם, הבינה שעל המאמינים לאמץ את כללי הדת גם כאשר הדבר אינו קל עבורם.   

בשלהי שנות השבעים נטלו יממורה ואסדאללה חלק פעיל במהפכה האסלאמית נגד שלטון השאה. היא ציינה כי כבר בשנות השישים זיהתה קווי דמיון בין התנהלותם המתנשאת של החיילים האמריקאים במהלך הכיבוש האמריקאי של יפן להתנהלות היועצים האמריקאים, ששירתו באיראן בתקופת שלטונו של מוחמד רזא פהלוי. בנוסף להשתתפותה בהפגנות, היתה יממורה פעילה בהכנה ובהפצה של כרוזים בתמיכה במנהיג המהפכה, איתאללה רוחאללה ח'ומיני, בסיוע לפצועים ובהכנת בקבוקי מולוטוב. היא סיפרה, כי אף שלא היתה איראנית, הצליחה המהפכה להשיב לה את גאוותה, שנשברה בעקבות ההפצצות הגרעיניות על הירושימה ונגסקי.  

בשנת 1982, בעיצומה של מלחמת איראן-עיראק, התגייס בנה מוחמד בן ה-18, לצבא האיראני. לדברי יממורה, היא תמכה בהחלטתו לצאת למלחמה אף כי בנה הבכור, סלמאן, נפצע זמן קצר קודם לכן בחזית הקרבות. במקביל, סייעה יממורה למאמץ המלחמתי בתפירת מדים ובהכנת מזון ללוחמים. לאחר שנלחם במתקפת מוּסְלִם אַבּוּ-עַקִיל באוקטובר 1982, שב מוחמד הביתה כדי להיבחן בבחינות הכניסה לאוניברסיטה והתקבל ללימודי הנדסה, אך החליט לשוב לחזית. באפריל 1983 נהרג מפגיעת רסיס פגז בראשו במהלך מבצע וַאל-פַגֵ'ר-1 במחוז ח'וזסתאן שבדרום-מערב איראן. בזיכרונותיה סיפרה, כי לאחר מותו התעקשה ששמה ייכתב לצד שם בעלה על קברו של בנם, וכך אכן היה.

לאחר מות בנה המשיכה יממורה בפעילות ציבורית וחינוכית. היא עבדה כמתורגמנית במשרד ההכוונה האסלאמית ובמסגרת חילופי משלחות בין יפן ואיראן, תרגמה ספרות מפרסית ליפנית וסדרות אנימציה יפניות לפרסית עבור הטלוויזיה האיראנית והיתה ממקימי שירות הרדיו בשפה היפנית של רשות השידור האיראנית הממלכתית. כמו כן, לימדה אומנות בבתי ספר ויפנית באוניברסיטת טהראן והיתה שותפה בהקמת שלוחת אוניברסיטת מוצטפא האסלאמית בטוקיו. רשת אוניברסיטאות זו, שהוקמה בשנת 2007 במטרה להכשיר אנשי דת, פועלת בעשרות מדינות ברחבי העולם ומגייסת אלפי סטודנטים ללימודים באיראן. בנוסף על כך, היתה פעילה בהקמתו ובפעילותו של מוזיאון השלום בטהראן, שהוקם בשנת 2007 על ידי הארגון הלא-ממשלתי לסיוע לנפגעי נשק כימי, שבו היתה חברה. המוזיאון, שהוקם בהשראת מוזיאון הזיכרון לשלום בהירושימה, נועד להגביר את המודעות למוראות המלחמה, ובמיוחד לנפגעי הנשק הכימי בו עשתה עיראק שימוש במהלך מלחמת איראן-עיראק. בקיץ 2021 הצטרפה יממורה למשלחת הספורטאים האיראנים למשחקים הפאראלימפיים בטוקיו ואף זכתה להוקרת כבוד מצד נבחרת הכדורעף בישיבה האיראנית, לאחר שזכתה במדליית זהב.

היא הלכה לעולמה ב-1 ביולי 2022 בטהראן ממחלת ריאות, ככל הנראה בעקבות סיבוך ממחלת הקורונה, ונקברה בבית הקברות בֵּהֵשְת-י זַהְרַא שבדרום טהראן, המשמש לקבורת חללי מלחמת איראן-עיראק ובני משפחותיהם. מותה עורר תגובות צער מצד בכירים איראנים. הנשיא אבראהים ראיסי פרסם הודעת תנחומים, שבה שיבח את פעילותה התרבותית וההסברתית לקידום מוסדות חינוך, דת וצדקה ואת החינוך שהעניקה לבנה החלל. יושב ראש המג'לס, מוחמד באקר קאליבאף, כתב בהודעת התנחומים שלו, כי יממורה היתה ביטוי לאהבה ולמסירות לאלוהים וכי שמה לא יישכח לעולם. דובר מועצת שומרי החוקה, האדי טַחַאן נַזִיף, כתב בחשבון הטוויטר שלו, כי יממורה היתה אחת מאלפי בני אדם חופשיים, שחייהם השתנו בהשפעת ערכי המהפכה האסלאמית והאימאם ח'ומיני. גם תומכי משטר ברשתות החברתיות ספדו ליממורה והדגישו את מחויבותה לערכי המהפכה. בתגובת אחד הגולשים בטוויטר נכתב: "היא נולדה כבודהיסטית ומתה כמוסלמית מאמינה. היא נולדה בארץ, שבה לא היתה כל משמעות לרעלה, ומתה עם רעלה. היא יכולה היתה להשיג בקלות מגורים ביפן עבור בנה, אך שלחה אותו למלחמה כדי לשמר את הערכים".

הנצחתה של יממורה החלה למעשה עוד בטרם מותה. בשנת 2020 יצא לאור ספר זיכרונותיה "מהגרת מארץ השמש". עורכו, חמיד חסאם, פגש את יממורה במהלך ביקור, שקיימה משלחת של אנשי קולנוע, סופרים ויוצאי מלחמת איראן-עיראק בהירושימה בשנת 2014. היא נאותה להעניק לו שורת ריאיונות, שהיוו בסיס לכתיבת הספר, שתורגם גם לערבית, לטורקית, לרוסית, לאורדו ולפשטו. בטקס לזכרה, שארגנה רשות השידור האיראנית בסוף אוגוסט 2022, הוצגו דברים בשבחו של הספר, שכתב מנהיג איראן, עלי ח'אמנהאי. באיגרת המנהיג נכתב כי הספר מתאר באופן קריא ומאיר עיניים את "סיפור חייה המרתק והדרמטי של אישה אמיצה". ח'אמנהאי הזכיר בדבריו את הביקור, שערך בביתם של יממורה ואסדאללה זמן קצר לאחר  נפילת בנם מוחמד, בעת ששימש כנשיא איראן. הוא גם המליץ להפיק סרט על בסיס חייה.  בנוסף על כך, הוציא האתר הרשמי של מנהיג איראן פרסום מיוחד לזכרה של יממורה. הפרסום בפרסית, בערבית ובאנגלית כלל תקציר של קורות חייה וריאיונות עם עורך ספר הזיכרונות שלה ועם חוקר מלחמת איראן-עיראק שהכיר אותה. הנצחתה של יממורה כללה גם הפקת סרט תעודה טלוויזיוני לזכרה בשם "תמיד אלופה" וקריאת רחוב הסמוך לשגרירות יפן בטהראן על שמה.

כמו כן, ריכז אתר המנהיג לאחר מותה קובץ הצהרות של ח'אמנהאי המציגות את תפיסת עולמו ביחס לתפקידן של נשים ומעמדן באסלאם. הקובץ נועד להבליט את היחס המכבד והשוויוני באסלאם כלפי נשים והוא מביא דוגמאות לנשים בולטות במסורת המוסלמית, כדוגמת ח'דיג'ה, אשתו של הנביא מוחמד; פאטמה, בתו של הנביא ואשתו של האמאם השיעי הראשון עלי בן אבו-טאלב; וזינב, נכדתו של הנביא ובתם של עלי ופאטמה. ההצהרות המובאות בקובץ משקפות נרטיב המדגיש את ההבדל בין יחסו החיובי לכאורה של האסלאם כלפי נשים לגישה המערבית כלפי נשים המתאפיינת, בראיית מנהיג איראן, ביחס מזלזל ומחפיץ הכולל התעללות פיזית ומנטלית בנשים, דיכוין וניצולן למימוש מטרות חומרניות ולקידום תרבות הצריכה המערבית. פרסום הצהרות המנהיג נועד להעצים את דמותה של יממורה כמודל לחיקוי עבור נשים וכביטוי לתפיסה הנהוגה באסלאם כלפי נשים. יממורה עצמה הדגישה בזיכרונותיה את היותה אישה מוסלמית חופשיה. היא אף טענה כי בשונה מהנשים היפניות הכנועות לבעליהן, מעולם לא הסכימה להיות כנועה לבעלה וכאשר נשאלה על ידו לאחר נישואיהן, מדוע אינה כנועה כרוב הנשים ביפן, השיבה לו כי על פי האסלאם, צריך אדם להיות כנוע רק לאלוהיו.

ניתן לראות באופן שבו הרפובליקה האסלאמית פועלת להנחיל את זיכרונה של יממורה ביטוי נוסף למאמצים מתמשכים לייצר מודל לחיקוי של אישה מוסלמית ולחזק את הקולקטיב האיראני-אסלאמי סביב זיכרון מלחמת איראן-עיראק. מאמצים אלה בולטים במיוחד על רקע האתגרים הניצבים בפני הרפובליקה האסלאמית, ובראשם משבר הלגיטימציה של המשטר, שחיקת הלכידות הפנימית והמחויבות הקולקטיבית והדרישה הגוברת, בעיקר בקרב הדור הצעיר, לשיפור מעמד הנשים באיראן באמצעות הרחבת חירויותיהן האזרחיות והסרת האפליות הנהוגות כלפיהן, ובכלל זה כפיית הרעלה. הדגשת מחויבותה של יממורה לערכי המהפכה האסלאמית, למולדת האיראנית ולדת האסלאם משרתת היטב את הנרטיב הרשמי של המשטר. דמותה משמשת אמצעי לקידום ערכים מגדריים אידיאליים בקרב נשים ומודל לחיקוי כאישה וכאם שכולה. מוצאה היפני והחלטתה לעזוב את מולדתה ואת דתה מעצימים אף יותר את הפיכתה לסמל של אדיקות דתית, המסירות לאיראן  והקרבה אישית. הנצחת מותה מספקת למשטר הזדמנות נוספת לעורר מחדש את הלהט המהפכני ולחזק את הזהות הקולקטיבית סביב סמלים לאומיים, כדוגמת מלחמת איראן-עיראק, אל מול אתגרים פנימיים וחיצוניים.