זמן איראן מס' 2

למחרת המלחמה בלבנון: העוצמה האיראנית ומגבלותיה

דוד מנשרי *

 הזמן הקצר שחלף מאז הפסקת האש בלבנון, אינו מאפשר בחינה החלטית של מכלול השפעות המלחמה על האזור בכלל ועל כל אחד מהצדדים בפרט. אולם, כבר עתה ברור שהתהליכים שהובילו למלחמה, דרך התנהלותה ותוצאותיה, יותירו רישומים עמוקים באזור. אולי אין זה "מזרח תיכון חדש", אך לבטח אנו עדים לתמורות משמעותיות ומזרח תיכון שונה מזה שהכרנו. איראן נתפסת זה מכבר כמעצמה אזורית ומנהיגיה כבר מתבטאים כאילו היתה איראן מעצמה גלובאלית. מה תרמה המלחמה למעמדה של איראן ולאלו סיכונים היא חשפה אותה?

שלא בטובתה, הפכה לבנון בשלושת העשורים האחרונים לזירת התגוששות של כוחות זרים: המאחז שתפסו שם הפלסטינים אחרי מלחמת 1967, כניסת סוריה (1975) ומלחמות ישראל בלבנון (בעיקר ב-1982) וכך גם עתה. ארגון החזבאללה נלחם ואיראן רואה עצמה נשכרת - כשהמחיר משולם בעיקר ב"מטבע לבנוני". ארה"ב, אירופה ומדינות ערב עקבו בדאגה אחרי ההתפתחויות, מוטרדות כל אחת מהכוחות שמניעים את החזבאללה - ובראשם איראן.

לאיראן עניין מיוחד בלבנון ואינטרס מובהק בשמירת מאחז חשוב זה בגבולות ישראל. יש לה קשרים ענפים עם השיעים בלבנון עוד טרם המהפכה ב-1979, והיא תמכה בחזבאללה מאז הקמתו, סייעה לו מוראלית, אידיאולוגית, פוליטית וכלכלית והושיטה לו הדרכה צבאית ואמצעי לחימה. היא מתגאה בתמיכתה בחזבאללה וזה, מצדו, מכיר בסמכותו הרוחנית של "המנהיג העליון" של איראן (איתאללה עלי ח'אמנהאי), כפי שמעידים גם אמנת החזבאללה ותמונות האיתאללה המתנוססות תדיר בידי מפגינים ובלשכות מנהיגי הארגון.

שורה של התפתחויות אכן חיזקו את מעמדה של איראן באזור ערב המלחמה וביצרו אותו אף יותר מאז:התגברות הקיצוניות באיראן. המלחמה פרצה בשעה שבה המחנה הקיצוני באיראן התעצם. בתום שמונה שנות נשיאות, במהלכן שאף מוחמד ח'אתמי למדיניות פרגמאטית יחסית, נבחר מחמוד אחמדינז'אד (יולי 2005) הקיצוני. מאז, הוא שדרג את מעמדו למנהיג מוכר בעולם וניסה לקדם את מטרותיו המוצהרות. מספר התפתחויות סייעו בידיו. מבית, ניתן להצביע על האמרת מחירי הנפט, החלשות המחנה הפרגמאטי, לפחות לפי שעה; והצלחתו ללכד את הציבור סביב תכנית הגרעין האיראנית, שנתפסה כאינטרס לאומי. עלייתו היתה תוצאה ממגמת ההתחזקות (שבאה לידי ביטוי בבחירות לפרלמנט ולרשויות המקומיות), והמריצה מגמה זו עוד יותר. מחוץ, תרמו לביצור מעמדה זה של איראן בעיקר נפילת עיראק של צדאם חוסין, ההסתבכות האמריקאית בעיראק והפאסיביות של מדינות ערב בסוגיית עיראק.

איראן בחזית התנגשות הציביליזציות. הזירה הלבנונית הפכה למיקרוקוסמוס של מאבק רחב יותר -התנגשות ציביליזציות בשני רבדים מקבילים: תרבות המערב מול עולם האסלאם, אשר איראן מבקשת להיות מנהיגתו; ובתוך עולם האסלאם - הרוב הסוני מול השיעה המתעוררת, אשר היסטורית איראן היא קודקוד חשוב שלה.

ירידה במעורבות ארצות ערב. "העולם הערבי" אינו מתפקד ככזה זה מכבר, ולנוכח אירועים הרי-גורל (בעיקר בעיראק ובלבנון), הוא מתאפיין בפאסיביות. מיגור הטאלבאן באפגאנסתאן (2002), נפילת צדאם (2003) ונסיגת ישראל (2000) וסוריה מלבנון (2005) חזקו את מעמדה של איראן והשאירו לה כר פעולה נרחב גם בסהר הפורה. גם במשוואת הכוחות בין סוריה לאיראן הכף נוטה לאחרונה לטובת האחרונה. הפופולאריות של השיח' חסן נצראללה ושל אחמדינז'אד בציבור הרחב במדינות ערב מדגישה גם את הפער בין עמדות הציבור במדינות שונות לבין עמדות מנהיגיו. כמו כן, ככלל, המדינות הערביות המתונות נפגעו מהמלחמה. העמידה האיתנה של החזבאללה גם נותנת השראה לתנועות רדיקליות בהן, ומקנה משנה חשיבות לאיראן, הרואה עצמה כַ"אקדמיה של המהפכה האסלאמית."

התחזקות מעמד השיעה במרחב האסלאמי מטה את המאזן הפנים-אסלאמי, בין הרוב הסוני למיעוט השיעי לטובת האחרונים. אמנם, יש הבדלים בין השיעה העיראקית לאיראנית. כך, איש הדת הבכיר בעיראק, איתאללה סיסתאני - בעצמו ממוצא איראני - כופר בכמה מעקרונות היסוד בהגותו של איתאללה ח'ומיני, ובכללם עקרון "שלטון חכם ההלכה". ברור גם כי האסלאם הסוני עדיין שולט בכיפה במרחבי עולם האסלאם והשיעה מהווה מיעוט קטן (פחות מ-15%). ובכל זאת, הנסיקה במעמד השיעה מהווה שינוי משמעותי במזרח התיכון. מלבד איראן (שיעית ברובה המוחלט החל מראשית המאה ה-16), עיראק היא מדינה ערבית ראשונה בה השיעים (כ-60% מהאוכלוסיה) השיגו דומיננטיות פוליטית, ובלבנון השיעים הם המיעוט הדתי הגדול (כ-40%). מניפה שיעית זו היא מקור לתחושת עוצמה לאיראן, כמו גם סיבה לחשש במדינות ערב.

איראן זכתה למעמד בכורה בלבנון כבר ערב המלחמה ורואה בתוצאות המלחמה הצלחה נוספת. אמנם, הגדרת ניצחון או כישלון בסוג כזה של מלחמה תלויה במידה רבה בתפיסה ובתודעה הציבורית. אולם, אווירת הניצחון שמלבּים החזבאללה ואיראן (וגם סוריה), מול הקדרות והשאלות הנוקבות המועלות בישראל, מזינה את התחושה שדרך החזבאללה היא דרך המלך למיגור ישראל ואויבי האסלאם מבחוץ ועושי דבריהם מבית. לאיראן לבטח יש זכות יוצרים על התורה המהפכנית ועל העמידה האיתנה של החזבאללה והיא אינה מסתירה את שביעות רצונה.

ובינתיים נמשכת תכנית הגרעין ואיראן אינה מגלה כל רצון לסגת ממנה. המלחמה בעיראק הגבירה את המוטיבציה של איראן להמשיך בתכניותיה, בשאיפה להידמות לצפון קוריאה ולא להיות חשופה לפלישה כמו עיראק. קשיי ארה"ב בעיראק והעובדה שלא נמצא שם "אקדח מעשן", מזינים אף הם את היוזמה האיראנית. עליית מחירי הנפט חיזקה את ביטחונה והיומרה להנהגה אסלאמית האיצה את שאיפתה להיכלל במועדון היוקרתי של המדינות הגרעיניות. העובדה שלמדינות אחרות באזור יש יכולת גרעינית היא תמריץ נוסף. יתרה מזאת, חוסר הלכידות בעמדה המערבית, אפשר לה להמשיך בתכנית הגרעין. סין ורוסיה אינן ששות להטיל עליה סנקציות, עמדת מדינות אירופה לא נראתה החלטית עד כה, וגם דעת הקהל האמריקאית אינה מגבה בהכרח צעדים משמעותיים כלפיה. המלחמה בלבנון גם הסיטה את תשומת הלב העולמית מהגרעין האיראני , אף אם נראה כי לא לאורך זמן.

ולבסוף, יש לציין את אומנות הדיפלומטיה האיראנית. איראן הינה עתירת ניסיון בניהול מדיניות חוץ, יותר מכל מדינה אחרת באזור. מאז המהפכה, הוכיחו ראשיה תחכום רב, ניהלו מדיניות דואלית תוך שימוש בכפל לשון, הליכה על הסף ולעתים אף בהטעיה מכוונת. הם מנצלים עד תום את האינטרסים של המדינות השונות (כמו סין, רוסיה) כדי "להרוויח זמן" לקידום מדיניותם ותכנית הגרעין.

אולם, איראן גם חשופה לסיכונים לא מעטים, המאפילים במידה רבה על הישגיה בעקבות המלחמה. מבית, גוברת הנרגנות הציבורית (בעיקר בשל קשיים כלכליים והצרת החירויות) ויש גם קולות הקובלים על סיוע לתנועות רחוקות על-חשבון השקעה בבית. לעלייה במחירי הנפט יכול להיות גם צד אפל, אם וכאשר הציבור ידרוש לדעת מה נעשה בכסף הרב. ההיסטוריה, כמובן, אינה חוזרת על עצמה, אך אין גם להתעלם מלקחיה. והרי, המהפכה ב-1979 פרצה זמן קצר אחרי האמרת מחירי הנפט ב-1973.

מחוץ, העולם התוודע ביתר שאת לסכנות הגלומות ברדיקליזם האסלאמי, ואפילו מדינות אירופה נראות כיום ערות יותר לאתגרים שמציבים איראן והרדיקליזם הדתי - גם לאינטרסים שלהן. בעקבות המלחמה, סביר שהלחץ על איראן יגבר (כפי שניכר כבר בהחלטת מועצת הביטחון, מה-31 ביולי, המאימת לראשונה בסנקציות). גוברת גם המתיחות בין איראן לבין שכנותיה, בין אם על רקע מדיניותה בעיראק, בלבנון ובשאלה הפלסטינית ובין אם לאור מדיניותה הגרעינית. למרות מצהלות השמחה, ארגון החזבאללה נחל מכה, כוחו הצבאי נפגע וההרס שזרעה המלחמה הגביר את הכעס כלפיו, כמו גם כלפי איראן, לפחות בעיני האוכלוסיה הלא-שיעית בלבנון ובעיני מנהיגי מדינות ערב. גם יוזמת שלום בין ישראל לסוריה יכולה לפגוע במעמדה של איראן, וכך הדבר בהקשר ליוזמת שלום אפשרית עם הפלסטינים - התפתחויות שנראות כיום כחלום רחוק. חמורה אף יותר מבחינת איראן היא העובדה, שהנשיא בוש נחוש להילחם במה שכינה "ציר הרשע", ויש לו מוטיבציה גבוהה יותר ואף תמיכה נרחבת יותר במערב.

לבסוף, ארה"ב ואירופה (ובעקיפין גם מדינות ערב המתונות), העניקו לישראל זמן ניכר להילחם בחזבאללה לפני שדרשו הפסקת-אש. מבחינת ארה"ב לפחות, המלחמה בלבנון היא רק שלב אחד במלחמה רחבה יותר נגד הרדיקליזם האסלאמי, שאיראן היא המדינה העיקרית שנותנת לו השראה וחסות. ישראל מצדה רואה במלחמה בלבנון מלחמה שלה. אולם, האתגרים הרחבים יותר שמציבה איראן, ושאלת הגרעין בראשם, דורשים מענה מצד העולם החופשי, ובראשם ארה"ב ובנות בריתה במערב - לא מצד ישראל.

לסיכום, מאזן הרווח וההפסד של איראן אינו חד-משמעי זמן כה קצר משוך הקרבות. אולם, בניגוד לרושם העולה מדברי ראשי המדינה באיראן, דומה כי המלחמה גם הציבה בפני איראן אתגרים לא מעטים. כך, בחשבון אחרון, נדמה כי ההשלכות השליליות העלולות לנבוע מהמלחמה מבחינתה של איראן אינן נופלות מהרווח לו היא זכתה בטווח הקצר■

* דוד מנשרי, ראש המרכז ללימודים איראניים ודקאן לתכניות מיוחדות באוניברסיטת תל אביב.

מרכז אליאנס ללימודים איראניים (ACIS)

אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב 61390, תל אביב ת.ד. 39040

דוא"ל: irancen@tauex.tau.ac.il טל' 03-640-9510 פקס' 03-640-6665

זמן איראן 2 ● 16 באוג' 2006 © כל הזכויות שמורות.