זמן איראן מס' 1
.png)
סקירה מס' 1 ● 2 באוגוסט 2006
"הסהר השיעי" - חזון איראני וחשש ערבי
עוזי רבי*
השפעתה הגוברת של איראן בזירה המזרח תיכונית ומערכת היחסים הטעונה בינה לבין המרחב הערבי היא ללא ספק סוגיה מרכזית בסדר יומו של האזור בשנים האחרונות. ביטוי נאמן לכך ניתן היה למצוא בשיח הערבי, עת הועלה מדי פעם החשש בדבר יצירתו של 'סהר שיעי', שגרעינו הקשה נמתח מראשו של המפרץ הפרסי (עיראק, בה השיעים מהווים כ - 60% מכלל האוכלוסייה), בחרין (70%), ואולי אף כווית (30%) וסעודיה (13%), עבור בסוריה המושפעת מאיראן ונתמכת על ידה, וכלה בלבנון, בה השיעים מהווים 40% מכלל האוכלוסייה.
בדצמבר 2004 הזהיר מלך ירדן, עבדאללה, מפני סכנה הטמונה ביצירתו של "סהר שיעי" המאיים לקרוע את העולם הערבי והאסלאמי. נשיא מצרים, חוסני מבארכ, ושר החוץ הסעודי, סעוד אל-פיצל, אמרו מאז דברים דומים בהקשרים שונים. היה בכך כדי לבטא את חששן של מדינות ערביות סוניות ממעמדה האזורי המתחזק של איראן ומפני האפשרות שקהילות שיעיות במדינות הערביות השונות יפלו ברשתה. המשבר הנוכחי בלבנון הזין מחדש חששות אלה.
הרפובליקה האסלאמית של איראן חותרת למעמד הגמוני באזור ונוהגת בהתאם. השפעתה הגוברת נגזרת לא רק בשל הכנסות נפט גדלות ומיליטנטיות יתרה המופגנת תחת נשיאותו של מחמוד אחמדינג'אד, אלא גם, ואולי בעיקר, בשל מודעותה לחולשתו של המרחב הערבי וניסיונה לנצל זאת לצרכיה. הדחתו של השליט העיראקי, צדאם חוסין, באפריל 2003 שימשה קו פרשת מים בתהליך זה והגבירה את תאבונה האזורי של איראן. דרך קווי הגבול הפרוצים בין איראן לעיראק החדירו האיראנים המוני פעילים לדרומה של עיראק ולערי הקודש של השיעה שם ובנו לעצמם מנופי השפעה באזור. יתרה מזו, 'ממשלת האיחוד הלאומי' בבגדאד בראשותו של נורי אל-מאלכי מבטאת דומיננטיות שיעית ומרבית חבריה ידידותיים לאיראן. בעיראק שלאחר צדאם נקבע אפוא תקדים. לראשונה במדינה ערבית היו השיעים לגורם מוביל, ובעזרתה הפעילה של ארה"ב (ושל איראן) חלו שינויים מפליגים ביחסי הכוחות ההיסטוריים בין סונים ושיעים בעיראק. כך התרחבה השפעתה של איראן, שהייתה קיימת זה מכבר בדמשק ובבירות, גם לבגדאד. לעובדה זו היה משקל חשוב בבניית החשש של מדינות ערביות סוניות מפני איראן.
עם זאת, נראה כי ההנחה בדבר יצירתה של מסגרת שיעית אחידה שתמתח בליבו של המזרח התיכון הנה פשטנית ומטעה. השיעים במדינות הערביות השונות אכן מודעים היטב לזהותם הדתית ואף חשים, ניתן להניח, רגש של סולידאריות עם בני דתם ואמונתם. ניסיון העבר, לעומת זאת, מלמד כי במרבית המקרים פעלו הקהילות השיעיות השונות במדינות הערביות בשם אינטרס מקומי פרטיקולארי ועשו שימוש בדגל השיעי כדי להביע מחאתם ולשפר עמדות במרחב הכלכלי -תרבותי-פוליטי של מדינתם הם. גם בעיראק, המדינה הערבית היחידה בה קנו השיעים מעמד דומיננטי, אין הם מהווים מיקשה אחת. זרמים חילוניים ודתיים בקרב השיעה העיראקית נחלקים בשאלת עתידה של עיראק בפרט ושל השיעה בכלל ומנהלים מאבק חריף בסוגיות אלה. זאת ועוד, משקעיו המרים של החיכוך האתני הפרסי-ערבי עומדים גם הם למכשול בפני יצירתה של הסכמה שיעית ערבית רחבה להגמוניה איראנית.
נראה, אפוא, כי דאגתם של המנהיגים הסונים של סעודיה, מצרים וירדן (מדינות ערביות פרו-אמריקאיות), שיצאו בגלוי כנגד השפעתה המתרחבת של איראן, נובעת ממקור אחר. דאגתם נובעת מההשפעה השלילית שעלולה להיות להצלחתן של תנועות אסלאמיות רדיקליות הנתמכות בידי איראן (כדוגמת החמאס, ובעיקר החזבאללה) על יציבותן הן ועל הלגיטימיות של משטריהן. ניסיון השנים האחרונות הוכיח כי נחרצותה של תנועת החזבאללה, שלוחתה של איראן, בניהול מאבק ממושך כנגד ישראל והצלחתה להוביל לפינויה של ישראל מלבנון הקנו לה את אהדת הרחוב הערבי. גם במשבר המתנהל עתה נערכות הפגנות ענק ברחובות קהיר ורבת עמון לאות הזדהות עם מאבקו של החזבאללה. ניצחון, ולו גם חלקי, של החזבאללה במשבר הנוכחי עלול לשמש אפוא מודל רב השראה בשירותם של מתנגדים מבית בסעודיה, מצרים וירדן. על רקע זה ניתן להבין את ביקורתן הקשה כנגד החזבאללה לעת פרוץ המשבר 'על מדיניותו ההרפתקנית והנמהרת שעלולה להמיט אסון על ראשה של לבנון'. תבוסתו של החזבאללה, קליינט איראני, במאבק הנוכחי נתפשת אפוא כמהלך שיש בו כדי להחליש מתנגדיהן מבית ולחשוף את מגבלות כוחה של איראן.
בה בעת חפצים המשטרים הערביים המתונים בסיומה המהיר של הלחימה ובשימת קץ למשבר ההומניטארי בלבנון, שגם בעטיו הן מותקפות מבית על כך שהן ממלאות פיהן מים, ולמעשה עושות יד אחת עם ארה"ב וישראל. מדינות אלה, במיוחד סעודיה ומצרים, נרתמות אפוא למאמצים להשגת הפסקת אש, אך הן גם תבקשנה להשפיע במידת יכולתן על אופיו של ההסדר. הסדר זה לשיטתן -- אסור שיתפרש כניצחון הכוחות הרדיקלים הפועלים בשליחותה של איראן ומבקשים ערער על הלגיטימיות של משטרים ערבים ולמוטט אותם.
כך או כך, הדיון ב"סהר השיעי" מבטא מגמה של חידוד המתח בין איראן למדינות ערביות וטומן בחובו פוטנציאל ליצירת גושים חדשים והיערכויות שונות בזירה המזרח תיכונית. חתירתה של איראן להגמוניה אזורית ואפשרות פיתוח יכולותיה הגרעיניות מעמידות במחנה שכנגד שורה של מדינות ערביות. השאלה הפתוחה היא האם ועד כמה יעלה בידו של מחנה זה להשיב את האיזון למשוואת הכוח הערבית-איראנית.
* עוזי רבי הוא חוקר בכיר במרכז ללימודים איראניים.
מרכז אליאנס ללימודים איראניים (ACIS)
אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב 61390, תל אביב ת.ד. 39040
דוא"ל: irancen@tauex.tau.ac.il טל' 03-640-9510 פקס' 03-640-6665
זמן איראן 1 ● 2 באוג' 2006 © כל הזכויות שמורות.
