זמן איראן מס' 6

סקירה מס' 6 ● 13 באפריל 2008

איראן ללא "נשים"- סגירתו של הירחון הפמינסטי "זנאן"

ליאורה הנדלמן-בעבור*

 ב-28 בינואר 2008 דווחה סוכנות הידיעות פארס שהירחון העצמאי 'זנאן' ("נשים"), פרסום הנשים הנפוץ ביותר באיראן, ייסגר בהוראת רשויות המדינה, טרם התקבלה ההודעה הרשמית על כך במשרדי המגזין. מאוחר יותר הוסיפו אמצעי תקשורת נוספים כי המועצה לפיקוח על העיתונות הפקיעה את רישיונו בגין "פרסום מידע בעל אופי מפוקפק מבחינה מוסרית" והצגת תמונה עגומה של הנשים ברפובליקה האסלאמית ש"היה בהם לפגום בבריאותו הנפשית של הציבור". סגירתו של 'זנאן' מתרחשת לאחר מסע נרחב של הרשויות נגד נשים ונערות המפרות את קוד הלבוש המוקפד באיראן, שהחל בקיץ 2007, במקביל להצרת צעדיהם של פעילים חברתיים וארגוני זכויות אדם ונשים. היא מהווה מהלך נוסף מצד הרשויות לנטרל את העיתונות העצמאית-למחצה במדינה, במיוחד נוכח הביקורת הרוחשת כלפי הנשיא מחמוד אחמדינז'אד שלא הצליח עד כה, כשנה לפני סבב הבחירות הבא לנשיאות, לממש את ההבטחות לרפורמה, בעיקר בתחום החברתי-כלכלי, אותן פיזר בנדיבות במהלך מערכת הבחירות שלו.

'זנאן' הצטרף עם סגירתו לרשימה ארוכה של פרסומים עיתונאיים, בעיקר מתונים וליברליים, שנסגרו באיראן בעשור האחרון, ביניהם היומון 'זן' ("האישה"), שנוסד על ידי פאיזה האשמי, בתו של הנשיא לשעבר עלי אכבר האשמי רפסנג'אני והשבועון 'פיאמ-י האג'ר' ("המסר של הגר") בעריכת אעזאם טאלקאני, בתו של איתאללה מחמוד טאלקאני (1979-1911). אלא שבשונה מקודמיו, זנאן התגבר במשך השנים על מצוקות כלכליות, לחצים פוליטיים, אזהרות ממשרד התרבות וההכוונה האסלאמית ושרד את שנת "טיהור" התקשורת המודפסת לאחר תיקון חוק העיתונות בשנת 2000.

הירחון 'זנאן' נוסד בשלהי שנת 1991 במטרה מוצהרת להגן ולקדם את זכויות הנשים ברפובליקה האסלאמית של איראן. במשך יותר מעשור וחצי נמנע הירחון מעיסוק בסוגיות פוליטיות שעלולות היו לסכן את קיומו, אך פרסם כתבות תחקיר ביקורתיות בסוגיות חברתיות מגוונות שהיו להן השלכות פוליטיות. בשנת 1998 העז הירחון להעלות על סדר היום הציבורי את מספרם הגדל והולך של נשאי האיידס באיראן ולא נמנע מלבקר בעקיפין את אדישות הרשויות כלפי התופעה. בגיליונות אחרים עסק הירחון בהרחבה בתופעת הזנות, אפליית נשים באוניברסיטאות, אלימות במשפחה, קבצנות ושיעור ההתאבדות הגבוה באיראן. באחד מגיליונותיו האחרונים פרסם הירחון כתבת תחקיר על אישה שנאנסה באכזריות על ידי שני חברי בסיג' (מיליציה הכפופה למשמרות המהפכה), ורבים מצביעים על כתבה זו כמי שחתמה את הגולל על 'זנאן'.

כפרסום המיועד לנשים התגבש 'זנאן' במרוצת שנות התשעים, כ"מוסד" פמיניסטי מרכזי לפעילוֹת מקומיות וכאספקלריה למציאות החברתית באיראן למתבוננים מחוץ. בעידן הפוסט-מלחמתי, לאחר שמונה שנות מלחמה עקובה מדם אל מול עיראק ואידיאולוגיה אסלאמית מיליטנטית, שליוותה אותה מבית (1988-1980), נחשפו ב'זנאן' זרמי מחשבה שונים וקולות מגוונים בנושאים חברתיים ופמיניסטיים. מאמריהם הקבועים של אנשי דת כמו מחסן סעידזאדה ועורכת הדין והפעילה החברתית מהראנגיז כּאר שהתפרסמו ב'זנאן', תרמו להרחבת גבולות הפרשנות הקונטמפורנית של האסלאם בנושא זכויות נשים, יחסי גברים-נשים, נורמות מיניות וכדומה. ברבים מפרסומיו נטה 'זנאן' לאתגר את מדיניות הממשל המבוססת על השריעה (ההלכה האסלאמית) באמצעות דיונים תיאורטיים, ראיונות ומחקר תרבותי, ניתוח החוק, עצות משפטיות, ביקורת ספרות וקולנוע וכדומה.

מייסדת הירחון והעורכת של 'זנאן' שהלא שרכּת, ילידת אצפהאן, הייתה תומכת נלהבת של המשטר החדש בראשית שנות השמונים. בעקבות מלחמת איראן-עיראק, היא הגבירה את פעילותה החברתית והפמיניסטית ובראשית שנות התשעים פוטרה מצוות העריכה של המגזין הממשלתי 'זנ-י רוז' ("האישה היום") בגין "נטיותיה המודרניסטיות, המערביות והפמיניסטיות". לאחר פיטוריה יזמה שרכּת את הקמת זנאן בחדר שהוקצה לה במשרדי הירחון העצמאי והפרוגרסיבי 'כיאן', שהוקדש לנושאי פילוסופיה ודת. בדומה ל'זנאן', הקמת 'כיאן' בראשית שנות התשעים הייתה יוזמה של עיתונאים שפוטרו בשל דעותיהם ונטיותיהם האינטלקטואליות מ'רשת כיהאן', שהופקעה מבעליה לאחר מהפכת 1979 והוכפפה מאז ישירות למשרד של המנהיג הרוחני העליון ברפובליקה.

במרוצת שנות פרסומו התמודד 'זנאן' עם קשיים רבים, מצוקות כלכליות, אזהרות להשעייתו ותביעות משפטיות מצד הרשויות. באמצע שנות התשעים תקפו בריונים את המבנה בו פעלו 'זנאן' ו'כיאן', תוך השחתת הריהוט ומכונות הדפוס. באוזני שרכּת, שנקלעה למקום וניהלה במשך שש שעות משא ומתן עם הפורצים, הם הצדיקו את פעילותם בטענה ששני הירחונים מסיתים את קהלם נגד הממשלה. הירחון 'כיאן', שפרסם בקביעות את מאמריו של התיאולוג והפילוסוף עבד אל-כרים סרוש, היה לעמוד תווך מרכזי בפיתוח וקידום הרעיון של חברה אזרחית במדינה תיאוקרטית, רעיון שהנשיא מחמד ח'תאמי אימץ מאוחר יותר במצע הבחירות שלו לנשיאות (1997).

'כיאן' המשיך להתפרסם עד לביטול רישיונו בינואר 2001 בגין "פרסום שקרים שנועדו להסית את הציבור" ו"פגיעה בקודשי הדת". מספר חודשים קודם לכן הכריז המנהיג הרוחני העליון, איתאללה עלי ח'אמנהאי, כי ישנם פרסומים שמשמשים "מעוז לאויב" וגינה אותם כ"אויבי" המהפכה האסלאמית. בעקבות זאת נסגרו יותר מארבעים עיתונים וכתבי עת. על פי הדוח השנתי של ארגון עיתונאים ללא גבולות, איראן הייתה באותה העת למדינה עם המספר הרב ביותר של עיתונאים ואנשי תקשורת במאסר, ביניהם: אכבר גנג'י, עורך העיתון 'פתח' ("ניצחון"), עזתאללה סחאבי והודה צאבר מצוות הדו-שבועון 'איראנ-י פרדא' ("איראן של המחר") ומחמד חסן עליפור, המוציא לאור של השבועון 'אבאן'.

גל המעצרים הנרחב של עיתונאים התרחש לאחר תיקון חוק העיתונות ובעקבות כנס שנוי במחלוקת, שנערך בחסות קרן היינריך בול בראשית אפריל 2000 בברלין, בנושא: "איראן לאחר הבחירות" למג'לס ("הפרלמנט"), שהתקיימו כחודשיים לפני כן. בכנס התארחו 17 דוברים בכירים, שזוהו באותה העת עם תנועת הרפורמה באיראן, ביניהם אנשי דת, אינטלקטואלים, עורכי דין, פעילים חברתיים בנושא זכויות אדם, עורכים ועיתונאים. בעבור ההנהגה האיראנית היה בכנס זה ניסיון לערער על אופי המשטר ועם שובם זומנו משתתפיו לחקירה ובהמשך הועמדו לדין. עורכת 'זנאן', שהשתתפה אף היא בכנס, נשפטה לארבעה חודשי מאסר, אך בניגוד לפרסומים אחרים שחדלו להתקיים התירו הרשויות את המשך הוצאתו לאור של 'זנאן' עד ינואר 2008.

הסגירה של הירחון 'זנאן' - במקביל לסגירה של שמונה כתבי עת אחרים שעניינם תרבות, בידור ופנאי - זמן קצר לפני מועד הבחירות למג'לס (ב-14 במרץ), היא ביטוי נוסף לדיכוי העקבי של תנועת הרפורמה באיראן בפרט והעיתונות העצמאית בכלל, במיוחד מאז נבחר הפרלמנט השביעי (2004), שנשלט בידי הזרם האולטרה-שמרני. מהלך זה עורר בחודשים האחרונים הדים רבים באיראן ומחוצה לה ועצומות בינלאומיות הוגשו להנהגה האיראנית שתפעל למען חידוש הרישיון של 'זנאן'. המחלקה המשפטית של הירחון אף טענה כי ההוראה על סגירתו אינה חוקית, מפני שהיא אינה תואמת את ההליכים המפורטים בחוק. אך מאבק משפטי אל מול המדינה בעניין זה עלול להימשך זמן רב וכרוך במשאבים שאינם עומדים בהכרח לרשות הירחון. ועם כל זאת, מחוייבת ההנהגה באיראן בצעדים זהירים כלפי העיתונות המקומית. ב-8 ביולי 1999 הציתה סגירתו של היומון 'סלאם' שבוע של מהומות אלימות, שהחלו בהפגנות סטודנטים באוניברסיטת תהראן והתלקחו במהרה לערים נוספות. "ה-18 בתיר" (מועד תחילת ההפגנות על פי לוח השנה הפרסי), הפך זה מכבר לסמל מחאה חברתית.

לאור יחסי גומלין מורכבים בין המדינה לעיתונות באיראן, שרכּת הייתה מודעת למעמדו הרגיש של הפרסום ואף ציינה בעקבות זכייתה ב"אות האומץ בעיתונות" לשנת 2005, מטעם 'האגודה הבינלאומית לתקשורת נשים'(IWMF), שמרכזה בוושינגטון, כי "במדינות מתפתחות, העיסוק העיתונאי כמוהו כהליכה על חבל דק. כל צעד מוטעה עלול להביא לנפילה". הגיליון האחרון של 'זנאן', ה-152 במספר, שהתפרסם באתר האינטרנט של המגזין נושא את התאריך ה-2 בפברואר 2008, ימים ספורים לאחר פרסום ההודעה על סגירתו. גיליון זה מוקדש לבנזיר בוטו, לשעבר ראש ממשלת פקיסטן (1990-1988, 1996-1993), שנרצחה בסוף דצמבר 2007. בתחתית הכותרת: "בנזיר: אשת ברזל ומשי", מופיע דיוקנה של בוטו על רקע עמוד שער אדום, כשהיא מניפה את ידה אל על בסימן לשלום. עם סגירת המגזין, עמוד שער זה מקבל משמעות סמלית נוספת, שמחברת בין קץ העידן של בוטו לבין קץ העידן של 'זנאן'.

divider

·ליאורה הנדלמן-בעבור היא עמיתת מחקר במרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב.


מרכז אליאנס ללימודים איראניים (ACIS)

אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב 61390, תל אביב ת.ד. 39040

דוא"ל: irancen@tauex.tau.ac.il טל' 03-640-9510 פקס' 03-640-6665

זמן איראן 6 ● 13 באפריל 2008 © כל הזכויות שמורות.

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש
שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות, נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>