זמן איראן מס' 5

​

סקירה מס' 5 ● 10 במרץ 2008

אינטרס ממלכתי מול חזון מהפכני – תגובת איראן להכרזת עצמאות חבל קוסובו

רז צימט*

 ב-11 בפברואר 2008 ציינה הרפובליקה האסלאמית של איראן את יום השנה ה-29 למהפכת 1979. יומיים לאחר מכן, בכנס שהתקיים בעיר קום, ביטא עלי-אכבר האשמי רפסנג'אני, המכהן כיום כיו"ר המועצה לקביעת האינטרס של המשטר, את החזון המהפכני בהדגישו כי אחדות אסלאמית היא הדרך להשגת ניצחון של האסלאם. על האומה האסלאמית, הוא הוסיף, לשלב ידיים על מנת למנוע פילוג ולשמר את האחדות נוכח מזימות האויב.

למן המהפכה האסלאמית שבה והכריזה איראן על מחויבותה העמוקה לאחדות אסלאמית ועל תמיכתה הגורפת במוסלמים ברחבי העולם. מחוייבות זו, כפי שגיבשה איתאללה רוחאללה ח'מיני, התבססה על דחיית קיומם של עמים ומדינות באסלאם בשאיפה ליישם אחדות כוללת בין כל מרכיבי קהילת המאמינים. בעיני איתאללה ח'מיני נתפסה הלאומיות כ"מזימה אימפריאליסטית", שנועדה להחליש את העולם המוסלמי ואמצעי להמשך ניצולו. בהתאם לכך נועדה תפיסת השלטון באיראן להוות שלב ראשון בדרך להשגת האחדות האסלאמית המיוחלת.

המחויבות לסולידאריות אסלאמית ולקידומה באו לידי ביטוי לעיתים קרובות גם בהצהרות של בכירים איראנים בזירה הבינלאומית. ואולם, תנאי המציאות המשתנה אילצו את ההנהגה האיראנית במקרים רבים לדבוק באינטרס הממלכתי ולהעדיפו על פני האידיאל המהפכני. מהלך מעין זה היה ברור במיוחד כאשר היה גלום במחויבות לסולידאריות אסלאמית איום לאינטרסים ממלכתיים. כך, למשל, נמנעה איראן במהלך שנות התשעים מהגשת סיוע או מהבעת תמיכה במוסלמים הצ'צ'נים, שנאבקו להשתחרר מהעול של מוסקבה. איראן אף הביעה תמיכה מלאה בשלמותה הטריטוריאלית של רוסיה, על מנת לשמור על היחסים עמה כבת ברית אסטרטגית. גישה דומה נקטה איראן בעימות שפרץ בשנת 1988 בין אזרבאיג'אן (המוסלמית השיעית) לבין ארמניה (הנוצרית) בסוגיית נגורנו-קראבאח'. איראן ניסתה לנקוט בגישה מאוזנת כלפי שתי היריבות, אף כי שימשה ציר אספקה מרכזי לארמניה ובכך סייעה למעשה למאמץ המלחמתי הארמני במאבק נגד אזרבאיג'אן. במקרה זה דומה כי איראן, שחששה שהצלחת אזרבאיג'אן החילונית עלולה לעודד שאיפות בדלניות בקרב המיעוט האזרי הגדול באיראן, העדיפה את האינטרס המדינתי על פני סולידאריות דתית. ההתנגשות בין שני שיקולים אלה: האינטרס הפוליטי מזה והחזון המהפכני מזה, ניכרת גם בתגובת איראן למשבר בקוסובו.

ב-17 בפברואר 2008, זמן קצר לאחר יום המהפכה באיראן וההצהרה של ראש הממשלה האשם תאצ'י, אישר הפרלמנט בפרישטינה את הכרזת העצמאות של מחוז קוסובו מסרביה. בהתאם לחזון המהפכני של ההנהגה באיראן, הרי שהצטרפותה של קוסובו - הממוקמת בלב אירופה וכתשעים אחוזים מאוכלוסייתה הם מוסלמים (רובם ממוצא אלבני) - לחבר האומות העצמאיות, הייתה אמורה להתקבל בברכה בתהראן. תקומתה של מדינה מוסלמית חדשה בלב הבלקן אף יכולה הייתה לאפשר לאיראן לנסות ולהרחיב את השפעתה ביבשת אירופה, גם אם היא אינה מונהגת על ידי שלטון אסלאמי דתי. אלא, שנוכח התנגדותה הנחרצת של רוסיה לעצמאות קוסובו ותמיכת ארה"ב במדינה החדשה, בחרה איראן גם במקרה זה לדבוק באינטרסים מדינתיים.

יתרה מזאת, עד עתה נמנעה איראן מלהכיר בעצמאותה של קוסובו וההכרזה החד-צדדית על עצמאותה התקבלה בתהראן במידה רבה של הסתייגות. גם כאשר נדרש לכך דובר משרד החוץ, מחמד-עלי חסיני, הוא נקט בגישה זהירה בתגובתו על ההתפתחויות בבלקן. במסיבת עיתונאים שבועית הוא קרא לשמירת השלום והיציבות בחבל קוסובו וציין שיש לכבד את זכויות המיעוטים הדתיים בבלקן ולדון בדרישותיהם ורצונותיהם של עמי האיזור. איראן, ציין הדובר, עוקבת מקרוב אחר ההתפתחויות בבלקן ותודיע על עמדתה בנושא בעתיד.

תגובה צוננת אף יותר ניכרה בעיתונות האיראנית. היומון תהראן אמרוז ("תהראן היום") הקדיש שני מאמרים לנושא קוסובו בגיליונו מה-19 בפברואר. תחת הכותרת "מדוע עצמאות?", העלה עלי כרמי, את השאלה: האם בהכרזה חד צדדית זו יהיה לממש את שאיפותיו של העם היושב בקוסובו, נוכח המתיחות הנוכחית באיזור? המשמעות של עצמאות ביחסים הבינלאומיים, כתב כרמי, משתקפת ביכולתה של מדינה לנהל את ענייניה ללא התערבות מצד מדינה אחרת. העצמאות והיוקרה שבהנפת הדגל הלאומי, פעילותם של ארגונים בינלאומיים וכדומה, הם מהלכים בעלי חשיבות לאלבנים, אך חשובה יותר היא ההכרה בעצמאות קוסובו מצד מדינות אחרות. כרמי אף הוסיף והדגיש כי מלבד מימד פוליטי מתאפיינת עצמאות לאומית גם במימד כלכלי, ביכולת להשיג צמיחה כלכלית לשם רווחתם של אזרחי המדינה. אם לא יעלה בידם של שלטונות קוסובו להשיג את יעדיהם הפוליטיים והכלכליים, יתכן ואזרחי המדינה ישאפו בעתיד לשוב ולחיות בחסות סרביה. גם מאמר המערכת באותו גיליון ביטא עמדה דומה. אסור לשכוח, נכתב במאמר, כי לידתה של מדינה אסטרטגית בעלת רוב מוסלמי יכולה לשרת את האינטרסים של תהראן בטווח הרחוק. אך יחד עם זאת יש לזכור כי "הנטיות הגזעיות" (הזהות האלבנית) של תומכי העצמאות חזקות בהרבה מנטיותיהם הדתיות (הזהות האסלאמית), והאלבנים בקוסובו, בהנהגת האשם תאצ'י, דבקים ברעיון של "אלבניה הגדולה".

ועם כל זאת, בתגובתו הצוננת של הממשל ברפובליקה האסאלמית להכרזת העצמאות של קוסובו אין להעיד כלל ועיקר שאיראן נטשה את עקרונות המהפכה. איראן צפויה להמשיך גם בעתיד להניף את הדגל המהפכני, להדגיש את הצורך בסולידאריות מוסלמית ולתמוך במאבקם של המוסלמים בעולם. בו בזמן כאשר מדיניותה המיליטנטית, שמבוססת על חזון המהפכה, עלולה לפגוע באינטרסים לאומיים בסיסיים, היא צפויה לשוב ולפעול בהתאם לשיקולים פרגמטיים.

· רז צימט הוא תלמיד מחקר לתואר שלישי בביה"ס להיסטוריה ועמית מחקר במרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב.

 מרכז אליאנס ללימודים איראניים (ACIS)

אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב 61390, תל אביב ת.ד. 39040

דוא"ל: irancen@tauex.tau.ac.il טל' 03-640-9510 פקס' 03-640-6665

זמן איראן 5 ● 10 במרץ 2008 © כל הזכויות שמורות.