זמן איראן מס' 15

​

סקירה מס' 15 ● 1 בדצמבר 2009

איראן וסוריה: ציר אחד, שני קטבים

צבי בראל*

סמיכות הביקורים של בכירים איראניים בדמשק - תחילה של סעיד ג'לילי, מזכ"ל המועצה העליונה לביטחון לאומי ב-3 בדצמבר 2009 ושל שר ההגנה מחמד וחידי שבוע מאוחר יותר – יכולה להצביע על החששות של איראן מפני ההתפתחויות המדיניות שאליהן חותרת וושינגטון באזור. מעבר לשאלת הגרעין ושיתוף הפעולה הביטחוני בין סוריה לאיראן, שזכה לחיזוקים בהודעה הפומבית על חתימת הסכם לשיתוף פעולה צבאי ביניהן, איראן וסוריה גם מבקשות לגבש אסטרטגיה משותפת לנוכח הפרסומים אודות חידוש אפשרי של המשא ומתן בין ישראל לסוריה.

הצורך בהבהרה מחודשת של עמדתן כלפי הדיאלוג מול ישראל מעיד על קיומם של חשדות, לפחות בצד האיראני, באשר לכוונותיה של סוריה. גם הפעם נראה כי ההבנה בין שתי המדינות קיימת רק במישור הגדרת האויב המשותף, אך לא ביחס לתהליך השלום. במסיבת העיתונאים המשותפת שקיימו וחידי ומחמד חביב מחמוד, שר ההגנה הסורי, היה זה וחידי שנקט בלשון חריפה כאשר הדגיש כי "שיתוף הפעולה בין איראן לסוריה והתמיכה הבלתי מסויגת של האחת בשנייה, הניחו יסודות איתנים של התנגדות באזור והשפיעו על מאזן הכוחות האזורי לטובת ההתנגדות". שר ההגנה הסורי לעומתו, דיבר באופן כללי על כך ש"היחסים בין שתי המדינות השתפרו מאוד בשנים האחרונות" וכי סוריה ואיראן נחושות להגיב לאתגרים האזוריים ולחזק את הביטחון באזור.

ההתבטאויות הפומביות הללו אינן מעידות אמנם על מחלוקת בשאלת הדיאלוג בין סוריה לבין ישראל. ברם, על סמך נקודות ההסכמה בין המדינות: "תמיכה בהתנגדות", בהקשר של חזבאללה או החמאס, וכן ההתעלמות הפומבית מן הדיאלוג הסורי-איראני, אפשר להסיק כי איראן וסוריה אינן רואות עין בעין את אפשרות הקידום של דיאלוג סורי-ישראלי. רמז לכך אפשר למצוא גם בהתבטאותו הפומבית של נשיא איראן, מחמוד אחמדינז'אד, שהדגיש בפני שר ההגנה הסורי הקודם, חסן תורכמאני בתהראן: "אני בטוח שההנהגה הסורית תנהל בתבונה את הסצנה החדשה ולא תיטוש את החזית עד לחיסולם של כל האיומים מצידו של המשטר הציוני" (מאי 2008). הערה זו שנשמעה על רקע הדיאלוג העקיף בין סוריה לישראל בתיווך תורכי, במקביל להצהרה שנשמעה באותה העת מצד שר החוץ האיראני, מנוצ'הר מותכי, לפיה "ישראל צריכה להחזיר לסוריה את רמת הגולן," מעידה על עמדתה הפרגמאטית של איראן ביחס לשאלת הדיאלוג בין סוריה לאיראן.

ניתן לאתר את הרציונל המעשי לעמדה האיראנית בדבריו של עלי אכבר האשמי רפסנג'אני, ראש המועצה להגדרת האינטרסים של המשטר, שציין בראיון לתחנת הטלוויזיה אל-ג'זירה, ביוני 2008: "שאלתי את הסורים מספר פעמים [על פשר השיחות עם ישראל] והם ענו כי הם מקיימים משא ומתן על מנת להחזיר את אדמות הגולן". בהמשך, הוא אף הוסיף וטען: "אנחנו איננו מתנגדים לסוג זה של משא ומתן, אבל אם ניווכח בכך שההוא מפקיר את האינטרסים הפלסטינים, נתנגד לו".

בדבריו התייחס רפנסג'אני רק לצד אחד של משוואת הדיאלוג בין ישראל לסוריה— החזרת רמת הגולן—אבל לא נדרש להיבט האחר, הבלתי נוח בעליל מבחינתה של איראן—אפשרות להסכם שלום בין סוריה לישראל. גם בדבריו של אחמדינז'אד לא הייתה התייחסות של ממש לסוגיית הדיאלוג, וזאת גם אם הפירוש המעשי של "סילוק האיומים של המשטר הציוני" יכול להתבטא בכריתת הסכם שלום בין סוריה לישראל.

בהקשר זה מעניין ה"שקט" האיראני כלפי המחלוקת הישראלית-תורכית בשאלת התיווך עם סוריה. בעוד סוריה מבהירה את העדפתה כלפי תורכיה, לעומת ישראל שרואה בצרפת מתווכת ראויה, איראן נמנעה מלהתבטא אפילו ביחס לחידושו האפשרי של הדיאלוג. כך גם בעת ביקורו של ראש ממשלת תורכיה רג'פ טייפ ארדואן בתהראן בחודש אוקטובר, לא נשמעה התייחסות מצד איראן ביחס לתפקיד שאותו מילאה או תמלא תורכיה בדיאלוג עם סוריה. להתעלמות האיראנית יש חשיבות משום שבדומה לניסוחיו המפותלים של אחמדינג'אד וההבהרות של רפסנג'אני כלפי הדיאלוג הסורי-ישראלי, היא עשויה להצביע על גבולות ההסכמה והמחלוקת בין סוריה לאיראן.

שלושה עקרונות מאפיינים לכאורה את ההסכמה הזאת: דיאלוג בין סוריה לישראל לא יתקיים על חשבון יחסיה של איראן עם סוריה, על כך גם עומדת סוריה שדחתה כל תנאי מוקדם לניתוק יחסיה עם תהראן. איראן מכירה בכך שלא תוכל למנוע דיאלוג בין סוריה לישראל ובמקביל את ההתקרבות המחודשת בינה לבין ארצות-הברית, כשם שלא יכלה למנוע בעבר את הדיאלוג הישראלי-סורי, שהתקיים בתקופתו של חאפט' אל-אסד. לפיכך, איראן מנסחת את הסכמתה באופן שלא יסתור את עמדותיה העקרוניות כלפי ישראל, לאמור, דיאלוג למען החזרת שטחים כבושים הוא לגיטימי כל עוד אינו מתאפיין בשלום, קל וחומר בנורמליזציה. העיקרון השלישי קובע שאיראן לא תצטרך לוותר על "מאחזיה" בארגוני התנגדות כמו חזבאללה וחמאס, היה וסוריה תידרש לכך במסגרת דיאלוג. תנאי זה נרמז בהצהרתו של רפסנג'אני, לפיה איראן תתנגד לדיאלוג אם יתברר שהוא מתעלם מזכויות הפלסטינים, בין היתר מזכותם למאבק לאומי.

בעוד שלגבי העיקרון הראשון קיימת, לעת עתה, הסכמה בין סוריה לאיראן, שני העקרונות האחרים הם עילות אפשריות למחלוקת. סוריה אימצה את העיקרון של שטחים תמורת שלום, וגם אם "עומק השלום" אינו מוגדר עדיין בין ישראל לסוריה, ברור כי מבחינתה של ישראל יחסים דיפלומטיים מלאים הם תנאי יסוד בכל הסכם שיקדים נסיגה מן הגולן. תגובותיה של איראן מעידות על כך שהיא מכירה בכך שזהו תחום שבו היא תתקשה להטיל וטו או להכתיב תנאים לסוריה. החלופה ליחסים עם איראן, בדמות יחסים משופרים עם ארצות-הברית ואירופה, מעמידה את סוריה בעמדה עדיפה, אשר תחייב את איראן להתיישר עם המהלך המדיני הסורי אם אין בכוונתה לנתק את יחסיה עימה. מהלך כזה הוא בלתי סביר מבחינת איראן שכן הוא עלול לפגום בקשריה עם המרחב הערבי וביכולת השפעתה על תהליכים מדיניים באזור.

נוסף לכך, הקשרים של איראן עם חזבאללה ועם החמאס מחייבים גם הם הסכמה סורית הן מסיבות לוגיסטיות (העברות כספים ונשק) והן מסיבות מדיניות. לפי שעה, סוריה ואיראן מפגינות עניין משותף בפיוס פנים פלסטיני בין הפתח לחמאס, שכן פיוס שכזה יבטיח את המשך השפעתן של שתי המדינות על התהליך המדיני הפלסטיני, ולשתיהן יש גם עניין משותף במינוף חזבאללה בלבנון. החשש של שתיהן הוא שדיאלוג שיוליך להסכם שלום בין סוריה לישראל עלול לכרסם בהשפעתן על ארגונים אלה. ועל כן, איראן שואפת לעצב מודל שיישב בין שאיפת סוריה להחזרת רמת הגולן לבין שמירה על השפעתה בזירה הפלסטינית והלבנונית. מודל שכזה, מחייב את איראן להסכים, גם אם בחריקת שיניים ובוודאי שלא במוצהר, לערוץ הידברות סורי-ישראלי וסורי–אמריקני, בכדי לשמר את קשריה האסטרטגיים עם סוריה ולא להעמידם במבחן אל מול "הפיתוי" שמציעה ההתקרבות לארצות-הברית, וודאי שלא בשלב ראשוני של גישושים לקראת משא ומתן■

· צבי בראל הוא פרשן בכיר של המזרח-התיכון בעיתון "הארץ".

מרכז אליאנס ללימודים איראניים (ACIS)

אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב 61390, תל אביב ת.ד. 39040

דוא"ל: Irancen@tauex.tau.ac.il טל' 03-640-9510 פקס' 03-640-6665

זמן איראן 15 ● 21 בדצמבר 2009 © כל הזכויות שמורות