זמן איראן מס' 13

​

סקירה מס' 13 ● 24 ביולי 2009

בעקבות הבחירות באיראן: אתגר הגרעין האיראני

דוד מנשרי*

התהליכים הפנימיים המרתקים באיראן ערב הבחירות לנשיאות ב-12 ביוני, ומה שנראה כחגיגה דמוקרטית משובבת נפש, פינו מקומם לדיכוי ביד קשה של המפגינים הנאבקים למען חופש בעקבות הבחירות. התפתחויות אלו ריתקו את תשומת הלב הבינלאומית והסיטו אותה מתכנית הגרעין האיראנית. למרות ההשתאות הבינלאומית לנוכח המאבק ההרואי של שוחרי הרפורמה, ולעומתו עוצמת הדיכוי שבעקבות הבחירות, שעון הגרעין לא פסק מלתקתק ומדעני הגרעין באיראן אינם שובתים ממלאכתם.

בחיפוש אחר מענה לאתגר הגרעין האיראני, עיניים רבות מופנות לעבר ישראל, שאולי היא זו שתוציא את הערמונים מהאש. סגן נשיא ארצות-הברית, ג'ו ביידן, טען לאחרונה שכמדינה ריבונית ישראל רשאית להגן על האינטרסים החיוניים שלה כראות עיניה. התבטאויות פומביות תכופות מצד בכירים ישראליים בדבר "מתקפת מנע" באיראן; פעולותיה בעבר נגד מתקני הגרעין בעיראק (1981) ובסוריה (2007); תמרונים פומביים שהיא עורכת בטיסות למרחקים ארוכים, תדלוק באוויר ומעבר סטילים בתעלת סואץ יכלו גם להוליך למסקנה, כי ישראל ערוכה ואולי גם מעוניינת לנקוט בפעולה צבאית.

החשיבות של הצהרות על עצם קיום אופציה צבאית היא בכך שהן מאותתות לאיראן ולעולם שכל האופציות עדיין פתוחות. הן גם מסייעות לשמר את ההתעניינות הציבורית בנושא. יתר על כן, ככל שתגבר האמינות והמוחשיות של האופציה הצבאית הרי שהנחיצות להשתמש בה תפחת, כפי שציין ראש המטה לביטחון לאומי עוזי ערד, ברוח המימרה הרומית: "הרוצה בשלום, ייכון למלחמה" (si vis pacem, para bellum). אולם אמינות אינה נרכשת בהכרח בהתלהמות פומבית. לפני פעולת חיל האוויר נגד מתקני הגרעין בעיראק לא נשמע אף לא איום אחד נגדה וגם לפעולה המיוחסת לישראל בסוריה לא קדמו הצהרות פומביות.

תהא זו טעות לראות בתכנית הגרעין של איראן סוגיה שרק לישראל יש בה עניין, או לראות את ישראל כמי שאמורה לסכלה. תכנית הגרעין האיראנית מהווה איום גם על מדינות מוסלמיות שכנות, על אינטרסים אמריקאיים חיוניים, על מדינות אירופה ועוד. ובכלל, הרי לא לכל בעיה צריך שיהיה פתרון עם תו מסחרי של "תוצרת ישראל." עמדה ישראלית מאופקת יותר ביטא הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ שגרס כי הגרעין האיראני הוא בעיה של העולם, אלא אם ישראל תבין שהעולם לא עושה את מה שראוי להיעשות. הקשיים המודיעיניים והמבצעיים, אי-הוודאות לגבי התוצאות, מול המחיר העלול להיגבות, מחייבים מחשבה מעמיקה.

בנוסף לקיומה של האופציה הצבאית—לא בהכרח הישראלית—קיימות דרכים אחרות שעשויות להביא להשעיית תכנית הגרעין האיראנית.

מענה גלובאלי: הרפובליקה האסלאמית אינה בלתי-לחיצה ומראשית דרכה בשלטון ביצעה נסיגות אידיאולוגיות למכביר, בדרך כלל תוך גילוי גישה פרגמאטית ורציונאלית. למעשה, כמעט בכל מקרה בו הייתה התנגשות בין התורה המהפכנית לאינטרס של המדינה (ובראיית המשטר האיראני יש זהות בין טובת המשטר, המדינה והאסלאם), גבר האינטרס על הדוגמה. לשררה נלווית בדרך כלל גם אחריות שמחייבת פרגמטיזם מסוים (שאינו בהכרח מתינות) ומתבטאת בסיגול הדוגמה לכורח המציאות.

אף שקיים קונסנזוס נרחב באיראן סביב תכנית הגרעין, נראה כי יש לשלטון האיראני מטרה חשובה אף יותר מהגרעין, והיא—שרידות המשטר. למענה, לא מן הנמנע שהמשטר יהיה מוכן להגיע להסדר אפילו עם ארצות-הברית ולהסכים אף להשעיית תכנית הגרעין. מחנה הרפורמה רואה במציאות הפנימית עדיפות גבוהה על פני נושאים אחרים.

אמנם, אחד מהנושאים העיקריים שבהם נשתמרה בנאמנות הדבקות בדוגמה הוא המשטמה כלפי ארצות-הברית. אולם, אין לטעות, כאשר המשטר באיראן חש מאוים הוא גילה נכונות להידבר גם אתה. כך ב-1985 בעת מלחמת איראן-עיראק (עסקות "איראן-קונטרה"), וכך גם ב-2003 עת שעט הצבא האמריקני לכיוון בגדאד. לעומת זאת, בעת שארצות-הברית נתפסה בחולשתה, איראן נרתעה מפשרה כשהיא עטופה תחושת כוח. מכאן שמצב של חולשה הדדית ומשא ומתן שבו יצאו שני הצדדים בלתי-מרוצים בצורה שווה, יכול להניב מפנה.

השילוב של דיאלוג ולחץ בינלאומי בהנהגה אמריקנית יכול להניב תוצאות אם ייעשה במינון נכון, בנחישות וברגישות ותוך הסכמה בינלאומית רחבה. הנשיא בּרק אובּמה הודיע על נכונותו לדיאלוג בעת כהונתו הראשונה של מחמוד אחמדינז'אד כנשיא. מבחינה זו, דומה שהתנאים לא השתנו בעקבות הבחירות באיראן ואין מניעה עקרונית להידברות עמו. אולם בסיס הלגיטימציה של הנשיא האיראני נפגם וכך גם מעמד המנהיג העליון. כאשר יירגעו הרוחות באיראן, ניתן יהיה להתחיל בדיאלוג, אך מהלך כזה לא יהיה קל ולא יהיה תולדה של אהבה הדדית, אלא אילוץ מחויב המציאות לשני הצדדים.

במהלך כזה יכולה אירופה לסייע בהפעלת שריריה המוסריים, בתמיכה בזכויות האדם ובחופש פוליטי. במקרה היחיד עד כה של לחץ דיפלומטי-מוסרי, כאשר מדינות האיחוד האירופי (להוציא אחת) החזירו את שגריריהן מאיראן, נראתה איראן לחוצה במיוחד. באביב 1997, ביטא פסק דין של בית המשפט בברלין ביקורת כלפי אחדים מראשי המשטר באיראן בגין מעורבות בטרור באירופה בפרשת מסעדת מיקונוס. אז נרשם שיא קודם בהתעצמות המחנה הרפורמיסטי וחודש לאחר מכן נבחר מוחמד ח'אתמי לנשיאות. כיום אפילו שירין עבּאדי (כלת פרס נובל לשלום ב-2003) קוראת למדינות אירופה לצמצם את המגע עם איראן לרמה של מיופי-כוח בלבד, כאמצעי לחץ עליה. היא יודעת מה מכאיב להנהגה בארצה, אך מדינות אירופה—מתוך דאגה לאינטרסים הפרטיקולאריים שלהן—לא נראות להוטות כיום ללכת כל כך רחוק. המערב יכול גם להשפיע על איראן בשורה של אמצעים כלכליים ופוליטיים נוספים. אך כאשר הלחץ על הבנקים האיראניים מצד מדינות המערב החל להשפיע, בשלהי 2007, דו"ח המודיעין האמריקאי הצהיר כי איראן הפסיקה את תכנית הגרעין הצבאית שלה ב-2003 והוריד את מפלס הלחץ על איראן. בשורת הדיאלוג שנשא אובמה הפכה גישה כזו אף פחות רלוונטית לפי שעה.

אין כל ודאות שיוזמה אמריקנית להידברות עם איראן אכן תניב פרי, אך בלעדיה יהיה קשה לממשל האמריקני לנקוט מדיניות החלטית ותקיפה יותר. הדבר נכון במיוחד מבחינתן של סין רוסיה וגם מבחינת האיחוד האירופי ומדינות אחרות ואפילו מבחינת דעת הקהל בארצות הברית עצמה. דיאלוג עם ארצות הברית גם יעניק לגיטימציה למשטר המהפכני, בעיקר עתה, לאחר הבחירות השנויות במחלוקת. אך, יש בכך גם משום מתן לגיטימציה מצד המהפכה לארצות הברית, שמזוהה כ"שטן הגדול" בז'רגון האיראני המהפכני.

לדיאלוג בעת הזו גם חסרונות משמעותיים: דיאלוג אמריקאי-איראני במציאות הנוכחית יהווה קרש הצלה לרדיקלים באיראן מבלי שתהא כל וודאות כי אלו אכן יספקו את הסחורה. איראן עלולה באומנות הדיפלומטית שלה לבזבז חודשים יקרים ולסיים הידברות, כדרכה, במענה חלקי: "כן, אבל," שיחזיר את הצדדים לנקודת ההתחלה. אם בשלב של טרום-דיאלוג דנים בנושאים כמו סדר היום, מקום המפגש ודרג המשתתפים, הרי ערב המהומות נמצאו שני הצדדים בשלב של פרה-טרום-דיאלוג, ומאז לא רק שלא ניכרה התקדמות בדיאלוג, אלא אף היתה נסיגה מסוימת. נחוצה מדיניות יותר נבונה, מתוחכמת ומרחיקת ראות—כי הרי כבר נאמר, "בתחבולות תעשה לך מלחמה." בעקבות התבוסה הערבית אמר יועץ קרוב של הנשיא נאצר, כי בעת שהעולם הערבי שיחק שש-בש, ישראל שיחקה שחמט. המציאות הנוכחית מראה היפוך בתפקידים בין איראן והמערב: איראן נראית כמדינה המתכננת צעדיה מראש ולא סומכת על קוביית המזל.

מענה אזורי: כאמור, ישראל אינה אחראית לספק לבדה את המענה לאתגר הגרעין האיראני, אך היא יכולה להשתלב ביוזמה אזורית למטרה זו. כך, מקור אפשרי חשוב להחלשת מעמדה האזורי של איראן מצוי ביוזמה ערבית-ישראלית להידברות ביניהן. הנעת המשא ומתן באמצעות המשטרים הערביים המתונים עשויה להיות גם תשובה הולמת לרדיקליזציה שמניעות איראן והתנועות האסלאמיסטיות. ישראל ושכנותיה הערביות המתונות ניצבות היום בפני אויב משותף. התקדמות בתהליך השלום הישראלי עם הפלסטינים או עם סוריה (וודאי עם שניהם), איננה אמנם קלה כיום, אך יש בה להחליש את מעמדה של איראן בזירה האזורית, מעבר לתרומתה לכל אחד מהצדדים בסכסוך. מבחינה זו, ערב הסעודית יכולה לסייע להחלשת איראן על-ידי הכרה בישראל וקשירת יחסים עמה, יותר מאשר על-ידי התרת מסדרון אווירי למטוסיה בדרך לפעולה נגד מתקני הגרעין של איראן.

מענה מקומי: לבסוף, קיימת האפשרות לשינוי מגמה באיראן עצמה בין אם הממשל הנוכחי יסכים לשנות את מדיניותו, ובין אם יהיה שינוי פנימי נרחב יותר. הציבור האיראני גילה ב-120 השנים האחרונות מידה רבה של מעורבות פוליטית וגם הניע שינויים מפליגים—יותר מאשר עשו שאר מדינות המזרח התיכון המוסלמיות. במאה העשרים היו באיראן שתי מהפכות עממיות גדולות (המהפכה החוקתית ב-1906 והמהפכה האסלאמית ב-1979), וביניהן הייתה גם התנועה העממית בראשות ראש הממשלה מוחמד מוצדק (1953-1951). מאז המהפכה האסלאמית—הנוער, ארגוני הנשים, העיתונות, תעשיית הקולנוע והשימוש הנרחב באינטרנט באיראן מפליאים את הצופה הזר. אך, האם השינוי הפנימי יקדים את המרוץ לגרעין? זאת קשה לדעת. תנועות עממיות אינן משדרות סימני אזהרה ואינן ניתנות לחיזוי.

בינתיים נראה כי שתי רכבות יצאו מהטרמינל באיראן: האחת נושאת את בשורת השינוי החברתי-הפוליטי והשנייה את בשורת הגרעין. עינינו העיקרי של העולם החופשי הוא שהשנייה לא תגיע ראשונה לתחנה הסופית. במדיניותו האקטיבית והפסיבית הוא יכול לזרז או להשהות תהליכים אלה.

      * דוד מנשרי הוא ראש המרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב.

מרכז אליאנס ללימודים איראניים (ACIS)

אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב 61390, תל אביב ת.ד. 39040

דוא"ל: irancen@tauex.tau.ac.il טל' 03-640-9510 פקס' 03-640-6665

זמן איראן 13 ● 24 ביולי 2009 © כל הזכויות שמורות