זמן איראן מס' 12

סקירה מס' 12 ● 15 ביולי 2009

 

ארצות הברית והמאבק לחופש באיראן

דוד מנשרי*

אומות בחברות דמוקרטיות שהולכות לקלפיות, קובעות במקרה הטוב את גורל ארצן. כאשר אזרחי ארצות-הברית הולכים לקלפיות, הצבעתם משפיעה במקרים רבים הרבה מעבר לגבולות מדינתם. בהקשר זה הזיקה בין אופי הממשל האמריקאי להתגברות תנועות האופוזיציה באיראן, לאחר הבחירות של ה-12 ביוני, שבה ומזדקרת לעין.

נשיאים דמוקרטיים בארצות-הברית, שהעלו את זכויות האדם והחירות הפוליטית גבוה בסדר יומם, העניקו רוח גבית לתנועות ליברליות באיראן ועודדו את מאבקן לחופש בצפייה לתמיכה מוראלית מצדן. כך היה בראשית שנות החמישים כאשר ראש הממשלה מוחמד מוצדק עמד בראש 'החזית הלאומית' בעת כהונת הנשיא הארי טרומן; בראשית שנות השישים איתאללה רוחאללה ח'ומיני הגיח כדמות אופוזיציונית ראשית בזירה הלאומית, כשבבית הלבן ישב הנשיא ג'ון קנדי; והמהפכה האסלאמית התרחשה בשלהי שנות השבעים בתקופת נשיאות ג'ימי קרטר. זמן קצר לאחר שנכנס הנשיא בּרק אובּמה לבית הלבן, פרצו מהומות באיראן—הנרחבות ביותר מאז 1979—והסערה טרם שככה.

הרפובליקה האסלאמית ואפקט אובּמה

נסיקתו של אובּמה לכס הנשיאות של ארצות-הברית שלהבה את דמיונם של רבים בעולם, ובכלל זה באיראן. הסיסמה "כן, אנו יכולים," נשמעה רלוונטית עבורם ורבים ראו במועמד הרפורמיסטי לנשיאות באיראן, מיר-חוסין מוסווי, כעין אובּמה מקומי.

לשֵם בּרק חוסין אובּמה יש אטרקטיביות מיוחדת באיראן. "בּרק" נגזר מ"ברכה"; השם חוסין מזוהה עם האמאם השיעי הנערץ, סמל המאבק לצדק ומופת להקרבה; ו"אובּמה" כפי שהשם נכתב בפרסית משמעו "הוא איתנו". כבר במהלך מסע הבחירות לנשיאות ארצות-הברית, בישרו כותרות באיראן "אוּ-בּא-מא אַסְת" ("הוא הינו אתנו"). היוזמה של אובּמה לדיאלוג עם איראן עודדה את תומכי הרפורמה לאופטימיות בדבר אפשרות לדטאנט, וגישתו המרעננת לעולם האסלאם נתנה דחף נוסף לכיוון זה.

מחנה הרדיקלים באיראן הטיב להבין את הסכנות הגלומות בגישה של הממשל האמריקני החדש. אם בארצות-הברית הגדירו את מדיניות הממשל כגישה של "מקל וגזר," מחנה הרדיקלים ברפובליקה האסלאמית מיהר להזהיר כי הגזר מורעל וכי אובּמה אינו אתנו ("אוּ-בּא-מא-ניסְת"). המשטר שם העריך נכונה את הנזק שעלול להיות להצגת פנים אמריקאיות חייכניות ויד מושטת לשלום על הלוך הרוחות בקרב הדור הצעיר באיראן. ואולם, על רקע המצוקות הגוברות מבית, סיסמת השינוי שנשא אובּמה נפלה אף היא על קרקע בשלה באיראן. ההשפעה של מה שניתן לכנותו כ"אובּמאיזם" על החברה האזרחית התוססת הייתה גדולה. המוני המפגינים קיבלו עידוד מרעיונות החופש המערביים, ונשאו עיניהם למערב (לוושינגטון בפרט) בציפייה לגיבוי שבושש להגיע.

הנשיא אובּמה ניצב בפני דילמה קשה: ב-1953 ארצות-הברית התערבה בתהליך הפנימי האיראני ורישומי העוינות האיראנית ניכרים מאז ועד היום. לעומת זאת, ב-1979 בחר הנשיא קרטר שלא להתערב, ובכך הקל על ניצחון המהפכה. מול משאלות הלב, ניצבו עתה אילוצי המציאות האקוטית והצורך המתבקש בתגובה זהירה מצד הממשל האמריקאי. כאשר הדיאלוג הוא נדבך מרכזי במדיניות הנשיא ואי-התערבות הוא עקרון חשוב בתורתו, התבטאויות מיותרות יכלו להניב תוצאה הפוכה, לערער את הבסיס לדיאלוג עם איראן הרשמית וכל זאת בלי להטיב עם הרפורמיסטים. הנשיא אובּמה בחר תחילה שלא להתייחס לנושא בעצמו, ורק מאוחר יותר התבטא בזכות כיבוד החירויות הפוליטיות וזכויות האדם. אולי לא מעט מדי, אך לבטח מאוחר מדי מבחינת הרפורמיסטים.

הפיצול בקרב "ילדי המהפכה"

גם אם על פני השטח הצליחו שליטי איראן להחזיר את השקט לרחובות, הרי שמתחת לקרקע עדיין יוקדת האש. הלהבות שככו, אך הגחלים ממשיכות ללחוש בחיפוש ההזדמנות להתפרץ. זו לא שריטה קלה, אלא פצע עמוק שרישומיו לא יחלפו במהרה, ואיראן של יולי 2009 אינה כבר זו של החודש לפני כן. את רושם האירועים—הן מבחינת היקף המאבק לחופש והן מבחינת תקיפות הדיכוי—יהיה קשה למחוק מהזיכרון הקולקטיבי. נראה גם כי הקריאה "מוות לדיקטטור" שהושמעה נגד הנשיא אחמדינז'אד מבטאת אכזבה עמוקה ונרחבת יותר, שאולי אף הייתה מכוונת נגד המדיניות המהפכנית והתוצאות שהניבה.

המנהיג העליון האיתאללה עלי ח'אמנהאי—שמלכתחילה לא היה בעל הסמכות הדתית, המעמד פוליטי והכריזמה האישית של קודמו האיתאללה ח'ומיני—הצליח אמנם לשמר את אחמדינז'אד בנשיאות. אולם בניגוד לקודמו, שידע להתעלות מעל הכיתתיות ולפעול לגישור הפערים בעת משבר, ח'אמנהאי הפך בבחירות האחרונות מזוהה ומעורב ישירות בפוליטיקה הסיעתית. אם במהלך מערכת הבחירות נראה היה שמדובר במאבק בתוך המשפחה (ורביעיית המועמדים שאושרו להתמודדות נחשבו כולם כנציגים נאמנים של המשטר), הרי שהקרע בקרב תלמידי ח'ומיני שבשלטון, נראה עתה עמוק מתמיד ומשקף גישות מנוגדות בתכלית כמעט בכל דבר ועניין.

בסיס הלגיטימציה של המשטר הצטמצם אף הוא בצורה ניכרת. אם עוצמת המשטר נשענה עד כה בעיקר על דבקות בתורה המהפכנית ובערכים אסלאמיים, נראה כי עתה היא נשענת במידה רבה על כוח הדיכוי ונתמכת על ידי משמרות המהפכה. בתוך כך, שיטת "שלטון חכם ההלכה," ההישג ההיסטורי העיקרי של המהפכה האסלאמית, קבלה מכה קשה.

חמור לא פחות, ביסוד הזעם הציבורי עומד תסכול מכך שהציפיות מהמהפכה האסלאמית נכזבו ברובן. למעשה, העם האיראני נלחם יותר ממאה שנה להשגת שתי מטרות נאצלות: חופש ורווחה, צדק חברתי-כלכלי וצדק פוליטי. אלו (ולא בהכרח החזרה אל הדת) היו גם המטרות של המהפכה ב-1979. האכזבה מהן ממשיכה להיות השמן על גלגלי הנרגנות הציבורית המתגברת. למרות ההכנסות מהנפט, המצב הכלכלי באיראן קשה, האבטלה גוברת והפערים החברתיים מעיקים אף יותר מבעבר, ולמרות ההבטחה ל"דמוקרטיה אסלאמית"—פעמי החופש בוששו להגיע. אם בימי השאה ביקורת נגד המשטר נחשבה פשע, עתה היא בבחינת חטא, והצפיפות בבתי הכלא היא עדות טובה לכך.

נראה כי הכוחות הרדיקלים הצליחו לעת עתה לדכא את המהומות, תוך ניצול גורמי העוצמה שלהם. בידיהם נתונה היכולת ליטול לעצמם לגיטימציה דתית לדכא את הציבור בשם ההגנה על רצון האל, שהם שמו עצמם לפרשניו היחידים. נוסף על כך, לרשותם ניצבת הזרוע הצבאית לדיכוי המהומות ושליטה על מנגנוני השלטון האחרים. מונעים מתוקף הנחישות להילחם למען שימור מעמדם, הם אינם מתכוונים לוותר על השלטון בהתנדבות וניכר כי הם למדו היטב את לקח המהפכה שלהם, ונחושים שלא לאפשר למתנגדיהם לעשות להם מה שהם עשו למשטר שאה.

המאבק על דרכה של איראן המהפכנית טרם הוכרע

חולשות אינהרנטיות במחנה תומכי הרפורמה שיחקו אף הן לידי ממשלת הרפובליקה האסלאמית. ניכר ש"ילדי המהפכה" נעדרים אידיאולוגיה אלטרנטיבית קוהסיבית, ארגון מוסדר, ומנהיגות לוחמנית וכריזמטית יותר. הרבה יותר קל היה לח'ומיני שביקש לשנות את המערכת מן היסוד מאשר למוסווי הרוצה "רק" לשפרה מבפנים. לסיסמאות של 1979 ("השאה חייב ללכת," "האסלאם הוא הפתרון")—סיסמאות חד-משמעיות, קליטות ושוות לכל נפש—לא קמו עדיין מקבילות ב-2009.

אולם לאיראן, בניגוד למדינות ערב, מסורת של מעורבות עממית מרשימה בפוליטיקה. השיעה, אמונה על מאבק נגד עושק בכלל ועושק השלטון מידי בעליו הלגיטימיים אינו זר לתולדותיהם—אלה עומדים ביסוד כינונה ועוברים כחוט השני בדברי ימיה. כך, איראן-השיעית היא המדינה היחידה במזרח התיכון שבה התחוללו שתי מהפכות עממיות במאה אחת: המהפכה החוקתית (1906) והמהפכה האסלאמית (1979), רקורד שלא הרבה חברות רשמו לזכותן. אף כי לא ברור אם אנו בפתחו של גל נוסף ואם יהיה בכך לזעזע את אושיות המשטר, זיכרון העבר וניסיון השבועות האחרונים מהלכים אימים על המשטר האסלאמי. תנועת הרפורמה נראית איתנה מתמיד וחזקה אף יותר ממוסווי שעומד בראשה, יש לה תמיכה רחבה בקרב הצעירים בפרט והציבור הרחב בכלל, ואף תמיכה של כמה מגדולי פוסקי ההלכה.

אמנם הכוחות הרדיקלים אוחזים כיום ברסן השלטון, אך דומה כי המאבק על דרכה של איראן המהפכנית טרם הוכרע. האם אנו בפתחו של גל מהפכני חדש? זאת קשה לדעת. תנועות עממיות אינן משדרות סימני אזהרה מקדימים ולא ניתן לחזות מראש את התפרצותן. לחוקרי העבר אין יכולת לצפות שינוי בדרך שבוחר הציבור ללכת, כך לפתע פתאום. אם וכאשר יטיל הציבור את כובד משקלו, עמדתו לא תהיה תלויה במידת החזרה לאסלאם, אלא בעיקר במידה שבה יענה המשטר המהפכני על הציפיות שהזינו את המהפכה מראשיתה—הבטחת חיים טובים יותר וחופש רב יותר להמוני העם האיראני.

יחד עם כל זאת, למרות ההתפעמות מהתהליכים הפנימיים המרשימים, תכנית הגרעין הייתה ונשארה הדאגה העיקרית של העולם ממדיניותה של הרפובליקה האסלאמית. ובינתיים, אין לטעות, שעון הגרעין ממשיך לתקתק■

 

divider

*דוד מנשרי הוא ראש המרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב


מרכז אליאנס ללימודים איראניים (ACIS)

אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב 61390, תל אביב ת.ד. 39040

דוא"ל: irancen@tauex.tau.ac.il טל' 03-640-9510 פקס' 03-640-6665

זמן איראן 12 ● 15 ביולי 2009 © כל הזכויות שמורות

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש
שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות, נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>