סקירות המרכז

                                           ​​

זמן איראן מס' 19 ● 1 באוגוסט 2010

"החטא ועונשו": ניאוף ומוות בסקילה ברפובליקה האסלאמית

ליאורה הנדלמן-בּעבור*

ב-31 ביולי הכריז נשיא ברזיל, לואיס אינסיו לולה דה-סילבה, שארצו מציעה מקלט מדיני לסכּינה מוחמדי אשתיאני, שנדונה לגזר דין מוות בסקילה בגין ניאוף (O Globo, 31 July 2010). אשתיאני, אֵם לשניים בראשית שנות ה-40 לחייה, הורשעה במאי 2006 בקיום מערכת יחסים אינטימית עם שני גברים בעודה נשואה לגבר אחר. הבאתה לדין התבססה על ראיות שהוצגו במהלך משפט הרצח של בעלה וכן על עדות שנגבתה ממנה, על פי דיווחים זרים, באמצעים בלתי סבירים. הצעתו של נשיא ברזיל, היא מהלך נוסף במסגרת ביקורת בינלאומית נוקבת שמופנית בנושא זה כלפי הרפובליקה האסלאמית במהלך החודש האחרון (The Guardian, 2 July 2010 ; Time, 8 July 2010 ;BBC, 9 July 2010). ב-8 ביולי, בעקבות הביקורת הבינלאומית, דיווחו אמצעי תקשורת מקומיים שהרשויות באיראן הורו על השהייה זמנית של גזר הדין של אשתיאני והותירו לבית המשפט המחוזי בתבריז סמכות בלעדית להחליט על מועד ביצועו. התגובה של רשויות הרפובליקה האסלאמית במקרה זה מצביעה על כך שמקבלי ההחלטות בתהראן קשובים במידה מסוימת לביקורת בינלאומית בנושאי זכויות אדם ואזרח. ואולם, בה בעת, היא גם חושפת מדיניות של הדחקה והשלכה מצד קברניטי הרפובליקה האסלאמית בסוגיות רגישות מעין אלו ואת הבעייתיות הכרוכה מבחינתם לערוך שינוי בחוק הניאוף.

הניאוף (זינא) נכלל בחוק העונשין האיראני במסגרת מחמירה של החודוד, שעניינו עבירות עוון וחטא נגד אללה. החודודכולל עבירות שהענישה עליהן מוזכרת בקראן, כגון: רצח, גניבה, עדות שקר בדבר ניאוף, גזל (ושוד מזוין), כפירה וצריכת אלכוהול. לגבי עבירות אלו מפרט החוק מספר סוגי ענישה החל ממלקות (הצלפה), עבור בהטלת מום גופני על ידי כריתת איברים (כף יד ימין או כף רגל שמאל) וכלה בהוצאה להורג בתלייה. גזר דין בעברות הנדונות במסגרת החודוד מבוסס לרוב על פרשנות צרה של הקראן וההלכה האסלאמית. פסיקה בעברות חמורות כגון רצח, כפירה וגניבה במסגרת החודודמותנית בווידוי אישי או בהצהרה של שני עדים.

ניאוף מוגדר על פי החודוד כקיום מגע מיני מחוץ למסגרת נישואים בין גבר לאישה שאסורים זה לזה, כלומר שאינם קשורים זה לזה מתוקף קשרי דם או חיתון. הרשעה בניאוף של גבר או אישה רווקים דינה מאה מלקות (חודוד, סעיף 88), ואילו במקרה של גבר או אישה שנשואים לבני זוג אחרים, הניאוף הוא העבירה היחידה שבגינה מתיר החוק לבית המשפט לגזור מוות בסקילה (חודוד, סעיף 83-82). ברפובליקה האסלאמית ניאוף מהווה עבירה חריגה ממספר בחינות נוספות. סקילה אינה מוגדרת כהוצאה להורג ועל כן קיים קושי להחליפה במוות בתלייה. הליך הרשעה בניאוף זהה לגברים ונשים ומחייב הצהרה מפי ארבעה עדים גברים או שלושה עדים ושתי עדות, מאחר וערכה ההלכתי של עדות אישה בבית משפט שווה מחצית מזו של גבר (הקראן, סורה 4: 15; סורה 24: 2; חודוד, סעיף 74). זאת בשונה מהרשאה בעבירות החמורות האחרות שהוזכרו לעיל ומחייבות, כאמור, שני עדים בלבד. כמו כן, הרשעה בניאוף חייבת להתבסס על עדויות ראייה ממקור ראשון, על מסירתן הרציפה (בזו אחד זו) ועל אחידות מלאה בין גרסאות העדים באשר לעובדות הרלבנטיות לתביעה (חודוד, סעיף 79-77). במקרה של חוסר אחידות בין הגרסאות, חוסר רציפות במסירת העדויות או היעדרות של אחד העדים, האשמה בניאוף אינה קבילה והעדים נחשבים עדי שקר וצפויים ל-80 מלקות (חודוד, סעיף 76; הקראן 24: 4 בהתאמה).

בנוסף לסעיפים אלה כולל חוק העונשין האיראני גם פירוט לגבי ביצוע גזר הדין. סעיף 116 בחוק העונשין מספק הסברים מדויקים על מידת האבנים הרצויות למטרת סקילה. אבן גדולה מדי פסולה לשימוש משום שהיא עלולה לחרוץ דין מהר מדי. על פי אותו עיקרון אבן קטנה מדי עשויה להאריך את גזר הדין יתר על המידה ולכן מורה החוק על בחירה קפדנית של אבני הסקילה. למרות שהליך הרשעה בניאוף זהה לגברים ונשים, חוק העונשין קובע הליך מעט שונה לביצוע הסקילה. על פי סעיף 102 גבר ייקבר בבור הסקילה עד מותניו ואילו אישה עד קו החזה. 

סקילת נשים המורשעות בניאוף עלתה לכותרות בתקשורת הבינלאומית גם בשנת 1994, בעקבות פרסום הספר La femme lapidée, מאת העיתונאי האיראני-צרפתי פרידון צאחבּ-ג'ם (1933-2008). הספר תיעד בהרחבה את פרשת הרשעתה המפוקפקת וסקילתה הטרגית של סוראיא מנוצ'רי שהתרחשה ב-1986 בכפר המבודד כּוּה-פּאיה (בדרום-מזרח איראן), ושגרסתו הקולנועית The Stoning of Soraya M.: A True Story, בבימויו של סירוס נורסתה, יצאה לאקרנים בסוף 2009. בעקבות הביקורת הבינלאומית, בספטמבר 1994, בראיון ל- Le Figaro  שלל עלי אכּבּר האשמי רפסנג'אני, נשיא הרפובליקה באותה העת (1997-1989), את קיומה של התופעה כפי שהיא מתוארת בתקשורת הזרה, והדגיש כי מקורה בהכפשות שנועדו להטיל דופי ביוקרת איראן. עמדה דומה בסוגיית הסקילה ביטא ב-1998 גם השר הרפורמי לתרבות והכוונה אסלאמית, עטא-אללה מהאג'ראני. עם שובו לאיראן מביקור רשמי בצרפת ובשוודיה הוא ציין שלמרות שהוא אינו מתנגד לסקילה, הוא מאמין שיש לנקוט אמצעים נגד דליפת ידיעות חדשותיות בדבר אירועים שכאלה ותיעודם החזותי שפוגם בתדמית הבינלאומית של המדינה.

פרט לרפובליקה האסלאמית, בשנים האחרונות מדווחים ארגונים בינלאומיים על סקילת נשים בגין ניאוף במספר מדינות מסלמיות נוספות, ביניהן: אפגאנסתאן, ערב הסעודית, איחוד הנסיכויות הערביות, סודאן, סומליה וניגריה. בדומה למדינות אלו גם הרפובליקה האסלאמית אינה נוטה לפרסם מידע מדויק או נתונים רשמיים על הוצאות להורג וסקילות שמתרחשות בתחומיה. בכלי התקשורת המקומיים מדווחים לפרקים הוצאות להורג וסקילות ספוראדיות לשם הרתעה מביצוע עברות מוסר וצמצום שיעור הפשע, אך גם באלה המידע שמתפרסם אינו מלא. על פי הערכות מטעם ארגונים בינלאומיים, למן הקמת הרפובליקה האסלאמית הוצאו להורג בסקילה כאלף נשים באיראן.

מדיניות ההכחשה וההתחמקות מדיון פומבי בעונש הסקילה מצד בכירים איראנים אינה מפתיעה, במיוחד לאור הלחץ הציבורי הנוקב והעקבי כלפי איראן מצד ארגונים בינלאומיים לזכויות אדם. החל מאמצע שנות התשעים הלחץ הציבורי לא מופנה רק מחוץ, אלא ביתר שאת גם מבית, ובעיקר מצד ארגוני נשים וארגונים לקידום זכויות אדם ואזרח. בדצמבר 2001 הוברחה מאיראן קלטת וידאו שמתעדת סקילה המונית של ארבעה אנשים למוות. בזמן שהקלטת עשתה את דרכה לכלי התקשורת ברחבי העולם פרסמה ממשלת איראן הודעה מטעם שר המשפטים, איתאללה מחמוד האשמי שאהרודי, שהורתה לכל השופטים במדינה להשהות את ההליכים המשפטיים בעבירות שדינן מוות בסקילה. שנה לאחר מכן, בדצמבר 2002, פרסם הבי.בי.סי ידיעה שכותרתה "איראן חדלה לסקול נואפות", אך באוקטובר 2004 היה צורך במסע תקשורתי בינלאומי נרחב נגד סקילתה של ז'ילא איזאדי בת השלוש עשרה, שנאנסה על ידי אחיה בּח'תיאר בן החמש עשרה והרתה לו. במסגרת המאבק המתמשך נגד התופעה, פתחו נשים איראניות, באוקטובר 2006, במסע רשמי לקידום "חוק ללא סקילה" (קאנוּן בּי סנגסאר).

                          כרזת המסע לביטול עונש הסקילה (איראן, 2006)

דוחות אמנסטי מן השנים האחרונות מצביעים על כך שלמרות שהתופעה פחתה באופן משמעותי, עדיין מתקיימות ברחבי איראן מספר סקילות בשנה. ביוני 2009 דיווחה סוכנות הידיעות הרשמית של הרפובליקה האסלאמית, פעם נוספת, שבעקבות דיונים נמרצים החליטה הוועדה הפרלמנטארית לענייני משפט להשמיט את עונש הסקילה מחוק העונשין. ואולם, עד כה, לא חל כל שינוי בנוסח החוק בכל הנוגע למורשעים באשמת ניאוף, ולפחות עשרה נדונים ונדונות נוספים באיראן, זולת אשתיאני, ממתינים לביצוע גזר דין מוות בסקילה■

*ליאורה הנדלמן-בּעבור היא עמיתת מחקר במרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב.

מר כ ז    א ל י א נ ס    ל ל י מ ו ד י ם    א י ר א נ י י ם  ( A C I S ) 

אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב 61390, תל אביב ת.ד. 39040

דוא"ל Irancen@tauex.tau.ac.il 

טל':03-640-9510    פקס03-640-6665 :

זמן איראן ● 19  1 באוגוסט 2010

©  כל הזכויות שמורות