זמן איראן מס' 24

סקירה מס' 24 ● 20 במאי 2011

איראן ובחריין: יחסים על סף תהום?

ברנדון פרידמן*

ב-10 במאי 2011, עם חתימת ועידת מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ הערביות (GCC), חזרו והדגישו נציגי המדינות החברות את חששם מפני כוונות התוקפנות של הרפובליקה האסלאמית של איראן. ההצהרה ששוחררה מוועידה זו חזרה על נוסח הצהרה דומה, שנמסרה גם ב-4 באפריל השנה, לפיה הן מודאגות מפני "ההתערבות האיראנית בענייניהן הפנימיים של מדינות המפרץ הערביות, באמצעות פעולות שנועדו לפגוע בביטחונן הלאומי" (KUNA, 10 May 2011).

המהומות העממיות שפרצו בבחריין בפברואר 2011 נגד שלטון שושלת אל ח'ליפה, חשפו את הקרע שבין המונארכיות הסוניות במפרץ לאיראן השיעית. המתח הסוני-שיעי באזור, שגבר מאז פלישתם של הכוחות האמריקאים לעיראק ומיגור משטרו הסוני של צדאם חוסיין ב- 2003, הגיע בחודשים האחרונים לשיא חדש. חילופי דברים קשים בין המחנות החריפו עד כדי כך שהחוקר הכוויתי עבדאללה אל-שייג'י, אשר עוסק ביחסים בינלאומיים, דימה את האווירה הקשה ששוררת בין איראן למדינות המפרץ הערביות ל"מלחמה קרה" שדוחקת את האזור "אל סף התהום" (Gulf News, 4 April 2011). גם מחמד פרזמנד, לשעבר שגריר איראן בבחריין, ציין ש"המלחמה המילולית" בין איראן לשכנותיה הערביות היא בגדר שפל חדש ביחסים שבין שני הצדדים, ויתכן ומדובר בשפל הנמוך ביותר מאז המהפכה האסלאמית של 1979 (IranianDiplomacy.ir, 11 April 2011).

קריקטורה מאת חסב אל-ג'אסם, אל-ג'דידה, 17 במרץ 2011

איראן (מימין) וחייל ה-GCC שמזוהה כ"סעודיה" (משמאל) נאבקים בהורדת ידיים...איש הדת צועק ומניף אגרופו לעבר החייל שמגונן בגופו על הפסל המדמם בבחריין, שנהרס על ידי הרשויות לאחר ההשתלטות של מתנגדי המשטר על "כיכר הפנינה", שבה הוא היה ממוקם.

ניתן לייחס את ההחרפה הנוכחית במתיחות בין הסונים לשיעים באזור המפרץ, לחציית כוחות ההגנה של חצי האי ערב (כוחות שהוקמו על ידי מדינות ה- GCC), את "ביצת המלך פהד" מערב הסעודית לבחריין ב- 14 במרץ 2011. חדירת הכוחות נועדה לשקף את התמיכה של מדינות המפרץ הערביות במשטרו המלוכני של חמד בן עיסא אל ח'ליפה, מלך בחריין. בהתייחסו למהלך זה ציין נשיא איראן, מחמוד אחמדינז'אד, כי "פלישה צבאית זו היא ניסיון נתעב שנועד לכישלון". ברמיזה לפלישה העיראקית לכווית ב-1990, הוא אף הוסיף ותהה: "מדוע הם פורסים כוחות נגד מדינה על מנת להתעמת עם העם? גורלו של צדאם [חוסין] ידוע לכולם. מדוע מנהיגים מסוימים מעוניינים לחזור על טעויותיו של צדאם באזור?" (Vision of the Islamic Republic of Iran Network 1—BBC World Monitoring, 16 March 2011).

המחאה בבחריין, שהחלה עם "יום הזעם" בפברואר 2011, אורגנה ביוזמת צעירי בחריין שהושפעו, כך נראה, מגלי המחאות שפרצו זמן קצר קודם לכן בתוניסיה ובמצרים. ואולם, בניגוד לשתי המדינות האחרונות, שם תבעו המפגינים את הפלת השלטון, בבחריין לא קראו המפגינים להפלת משטרו המלוכני של אל-ח'ליפה. מטרתם העיקרית, כפי שהיא מצאה את ביטויה במחאתם, היא הפיכת בחריין למונרכיה חוקתית, בדומה לאלו שקיימות באירופה. במידה רבה ניתן לייחס את המחאות בבחריין לתחושת אפליה מכוונת שמפעמת בקרב הרוב השיעי (שעומד על פי הערכות על 70-65 אחוזים מכלל האוכלוסייה), לעומת היחס המועדף למיעוט הסוני.

בנוסף לכך, מפלגות האופוזיציה המרכזיות בבחריין כבר הכריזו שהן לא מעוניינות בהקמת ממשל בסגנון "שלטון חכם ההלכה" (ולאית-י פקיה) על פי המודל האיראני, ונראה כי המפגינים מעוניינים לחזור למודל החוקתי של 1973, שהעניק סמכויות נרחבות יותר לבית הנבחרים. תביעות נוספות התייחסו לתמורה בחלוקה המוטה של מחוזות הבחירה, שמגבילה באופן מלאכותי את הייצוג השיעי בשלטון, וכן לצורך בשינוי המדיניות הפרו-סונית, שעיקרה מתן אזרחות לסונים המגוייסים למערך הביטחון של המונרכיה, לרבות אלה שאינם ילידי בחריין.

התגובה של השלטון למחאות המקומיות הייתה מעורבת, ונעה בין ניסיון לפייס את המפגינים לבין הפעלת כוח נגדם. לדעת משקיפים, המענה של המשטר סימל את הפילוג ששורר במשפחת המלוכה בבחריין, בין המלך אל ח'ליפה שעלה לשלטון ב-1999 ומייצג את הפלג הרפורמיסטי, לבין דודו הקונסרבטיבי, השיח' ח'ליפה בן סלמאן אל ח'ליפה, המכהן מאז 1971 כראש הממשלה.

למרות שהמפגינים הציגו את תביעותיהם במסגרת המערכת הפוליטית המקומית, אל ח'ליפה ומשפחות המלוכה הסוניות במדינות השכנות במפרץ הצביעו בפומבי על דאגתן מפני התערבות איראן בעידוד התסיסה הציבורית שנעורה בבחריין. בעקבות אירועים אלה, אפילו קטר, שבשנים האחרונות שאפה למלא את תפקיד המתווך בין איראן למדינות המפרץ הערביות, לא נמנעה מנקיטת עמדה ברורה נוכח האירועים האחרונים והבליטה את חוסר ההזדהות שלה עם הרפובליקה האסלאמית של איראן. הגמוניה איראנית והתערבות איראנית בענייניהן הפנימיים של שכנותיה, מלבה את החשש של המנהיגים הסונים הערביים במפרץ. חשש זה מאפשר להם לדחוק לשוליים ביקורת פנימית בגין הטיה בייצוג ממשלתי ואפליה סקטוריאלית כתוצר לוואי של השפעה איראנית.

עבור האיראנים קיימת הצדקה היסטורית לכך שבחריין צריכה להיות חלק בלתי נפרד מאיראן, שנסמכת על היותה חלק מהאימפריות הפרסיות הקדומות בעבר. משאל עם שנערך על ידי האו"ם בבחריין בשנת 1970, הצביע באופן ברור על כך שרוב העם תומך בעצמאותה של בחריין. למרות זאת, התביעה האיראנית על שכנתה הערבית ממשיכה להיכלל בהצהרותיהם הפומביות של בכירים איראנים. במהלך שנת 2007 ציין העורך הראשי של היומון האיראני כיהאן, חוסין שריעתמדרי, שבחריין היא פרובינציה איראנית ושהבחריינים מייחלים לאיחודם עם איראן (ראו Iran Pulse 14). הצהרה דומה נשמעה גם ב-2009 מצד עלי נאטק נורי, היועץ של המנהיג הרוחני העליון עלי ח'אמנהאי, שהתייחס לבחריין כפרובינציה הארבע-עשרה של איראן.

קשה לקבוע בוודאות אם איראן אכן מנצלת את האירועים בבחריין על מנת להעמיק את השפעתה בנסיכות הערבית, אך ייתכן ובהצהרות על סיפוח בחריין טמון ערך סמלי יותר מאשר עניין אסטרטגי עבורה. מצד אחד, מבחינה היסטורית, נקטה איראן ברטוריקה של סיפוח בחריין כאמצעי להבטיח את מעמד ההנהגה שלה במפרץ, מעמד שלתפיסתה היא זכאית לו באופן טבעי. בנוסף לכך, החשיבות של בחריין עבור איראן מבחינה כלכלית או גיאו-אסטרטגית פחותה יותר מאשר עיראק, לבנון, עזה או תימן. במדינות אלו השקיעה הרפובליקה משאבים חומריים נכבדים על מנת לקעקע את השפעתה האזורית. מצד שני, אפשר שאיראן אינה חושבת כי עליה להקצות משאבים לבחריין, משום שהקהילה השיעית הגדולה בבחריין מקיימת עם איראן קשרים תרבותיים אדוקים ושותפות באמונה ובאידיאולוגיה. ואולם, שיח' עיסא קאסם, מהסמכויות הדתיות הבכירות בקרב הקהילה השיעית בבחריין, ששהה במרוצת שנות התשעים במשך כשמונה שנים במרכז השיעי-דתי קום שבאיראן, מושפע יותר מהאיתאללה עלי סיסתאני היושב בעיראק מאשר מח'אמנהאי.

מהו, אם כן, הרווח שמפיקה הרפובליקה האסלאמית מחוסר יציבות פוליטית בבחריין? התשובה על כך נחלקת לשניים. ראשית, איראן טוענת כי ההתערבות של מדינות המפרץ הערביות בבחריין מונחית על ידי ארצות הברית. טענה זו משקפת את השאיפה של איראן לדה-לגיטימציה של מנהיגים ערביים במפרץ ביוזמת מחאה מקומית, וכן שאיפת הידמות לממשל האמריקאי כשלטון אימפריאלי שמעודד משטרים דכאניים. השגת מטרות אלו עשויה להעצים את מעמדה האזורי ולהחליש את מעמדן של שכנותיה הערביות ושל ארצות הברית. כך, למשל, יכול להסתמן ניצחון חשוב לאיראן במידה וארצות הברית תחליט להסיג את הצי החמישי של חיל הים האמריקאי ו-4000 החיילים המשרתים בו מבחריין. שנית, ייתכן ואיראן מונעת בראש וראשונה ממניעים אידיאולוגיים. איראן הדגישה כי חוסר השקט בבחריין לא נובע ממחלוקות בין סונים לשיעים, אלא, בהשאלה מן הטרמינולוגיה המהפכנית של האיתאללה ח'מיני, מהווה מהפכה של ה"מדוכאים" המוסלמים (מסתזעפין) נגד המדכאים (נאום ח'אמנהאי לרגל ראש השנה הפרסי, 21 במרץ, 2011).

לסיום, הרפובליקה האסלאמית גם מאמינה כי גל המחאות ברחבי המזרח התיכון הוא חלק מתהליך מהפכני ארוך טווח שהיא עצמה החלה בו בשנים 1978-9. נראה כי המשטר האיראני מקווה שהאירועים בבחריין הם אינדיקציה לכך שמודל המהפכה האיראנית יאומץ גם בבחריין, לא באופן כפוי כי אם באופן עצמאי על בסיס תמיכה עממית. אולם, מתגובותיהם של השלטונות במדינות המפרץ הערביות, נראה כי הם לא יאפשרו ללהבות המהפכה להתפשט באזור המפרץ■

divider