זמן איראן מס' 22

בין זין אל-עאבדין בן-עלי לבין עלי ח'אמנהאי: השיח הציבורי באיראן בעקבות המרי האזרחי בתוניסיה

רז צימט*

נפילת המשטר של נשיא תוניסיה, זין אל-עאבדין בן-עלי, ב-14 בינואר 2011 מעוררים עניין רב ברחבי העולם, ובכלל זה גם ברפובליקה האסלאמית של איראן. ההתקוממות העממית בתוניסיה הציבה את שלטונות איראן בפני דילמה. מחד גיסא, בן-עלי עמד בראש משטר חילוני פרו-מערבי, שדיכא במהלך השנים את התנועה האסלאמית בראשות שיח' ראשד אל-ע'נושי, מנהיג תנועת אל-נהדה ("ההתעוררות)". מאידך גיסא, המהומות פרצו כשנה וחצי לאחר שהשלטונות באיראן הצליחו לדכא את המהומות האלימות שפרצו במדינה בעקבות פרסום תוצאות הבחירות לנשיאות ב-12 ביוני 2009.

הדמיון בין המרי האזרחי בתוניסיה לאירועים שהתרחשו באיראן בקיץ 2009, יכול להוות הסבר למשנה הזהירות שבו נוקטים שלטונות הרפובליקה האסלאמית, במיוחד בכירים איראנים בממשל, בתגובתם הרשמית להתקוממות העממית בתוניסיה. דובר משרד החוץ, ראמין מהמאן-פּרסת, הגיב על האירועים באומרו שעל הקבוצות והמפלגות השונות בתוניסיה לפעול למען השבת הביטחון למדינה. הוא ציין שאיראן עוקבת אחר האירועים בתוניסיה, והדגיש שהתפתחותם היא עניין פנימי של תוניסיה. גם יו"ר המג'לס, עלי לאריג'אני, נקט עמדה זהירה בהתייחסו לאירועים בתוניסיה. הוא שיבח אומנם את הדרך של אזרחים תוניסאים למען מימוש זכויותיהם, אך הזהיר מפני הניסיונות של מדינות שונות לנצל את המצב כדי לכפות עליהם את רצונן.

על מנת שלא להחריף את המתיחות הקיימת ממילא בין איראן לבין אחדות ממדינות ערב, נמנעו בכירים איראנים מלהתייחס להשפעותיה האפשריות של ההפיכה בתוניסיה על יציבותם של משטרים ערבים אחרים באיזור. עם זאת, תקוות איראניות לתמורות דומות במדינות נוספות, שנמנות עם המחנה הערבי המתון, באו לידי ביטוי בשיח שהתפתח בעיתונות האיראנית בעקבות ההפיכה.

היומון השמרני ג'מהורי-י אסלאמי גרס שהאירועים בתוניסיה משקפים את המשבר הפוליטי ממנו סובלות כמעט כל מדינות ערב. ב-16 בינואר 2011, במאמר מערכת שפרסם היומון, צוין כי רבים מהשליטים הערבים מנהיגים שלטון אוטוריטארי ודכאני מזה עשרות שנים, וכי אין ספק שההתפתחויות בתוניסיה ישפיעו על מדינותיהם. עוד נכתב באותו מאמר שההפיכה בתוניסיה מדאיגה גם את מדינות המערב, ובראשן ארצות-הברית וישראל. דאגה זו, לפי היומון האיראני, נובעת  משינוי אפשרי בעמדות הפרו-מערביות בהן נקט הנשיא המודח, שהיה לטענת העיתון אחד מבעלי הברית המרכזיים של ישראל באיזור (ג'מהורי-י אסלאמי, 16 בינואר 2011). 

היומון כיהאן גרס, אף הוא, שההתקוממות העממית בתוניסיה צפויה להתרחב למדינות ערביות נוספות, בהן שולטים משטרים רודניים ומושחתים שאינם נהנים מתמיכה עממית. ניסיון העשורים האחרונים באיזור מוכיח, לטענת היומון, כי הדמוקרטיה הדתית באיראן יכולה לשמש מודל שלטוני ראוי לחיקוי עבור עמי האיזור. מודל זה משלב בין אסלאם לרפובליקניות והוא היחיד שהוכיח את יכולתו להתנגד לעריצות ולאימפריאליזם ולהבטיח את ביטחון האיזור (כיהאן, 18 בינואר 2011).

גם היומון מרדם סאלארי, שמזוהה עם הזרם השמרני המסורתי באיראן, התייחס להשפעת ההתפתחויות בתוניסיה על מדינות ערב. במאמר מה-16 בינואר נכתב ביומון זה שהגל המהפכני, שהחל במהפכה האסלאמית באיראן (1979) ופרץ הפעם בתוניסיה, לא יהיה מוגבל למדינה זו בלבד כיוון שהשאיפה לדמוקרטיה מתרחבת בכל מדינות האיזור. בהמשך הודגש שמדובר בתהליך טבעי משום שבמדינות ערב שולטים במשך למעלה משני עשורים מנהיגים שמתעלמים מזכויות מתנגדיהם. לפיכך צפוי שגורלם לא יהיה שונה מגורלו של בן-עלי, ובמוקדם או במאוחר יבוא הקץ גם על שלטונם. ההתפתחויות שמתחוללות גם בערב הסעודית, שבה תובעים דורשי הרפורמות מהמלך להסיר את המגבלות הפוליטיות על האופוזיציה, ובמדינות כמו כווית ואיחוד האמירויות הערביות, שבהן מרחיבים פעילים חברתיים את פעילותם לזירה הפוליטית, מצביעות על כך שהדמוקרטיה היא הדרך היחידה להשגת קידמה ופיתוח במדינות האיזור. בהמשך הביע היומון תקווה שהאירועים בתוניסיה יעודדו את השליטים הערבים ביתר המדינות באיזור לכונן דמוקרטיה ולכבד את רצון העם.

לעומת העיתונות האיראנית, שמזוהה כיום רובה ככולה עם הזרם השמרני בפוליטיקה האיראנית, התמקדו מבקרי הממשלה מקרב חוגי האופוזיציה הרפורמיסטית בהשוואה בין תנועת המחאה בתוניסיה לבין תנועת המחאה באיראן. בעקבות סגירתם של מרבית אמצעי התקשורת הרפורמיסטיים על-ידי השלטונות במרוצת השנים האחרונות, התמקד השיח הרפורמיסטי על ההפיכה בתוניסיה בעיקר בקרב בלוגרים וגולשים איראנים באינטרנט. רבים מהם הביעו תקווה שגם העם האיראני יצליח בסופו של דבר לחולל שינוי פוליטי בארצו. בלוגר המכונה בשם מנצור איראני ביטא את תקוותו כי בדומה לרודן התוניסאי, גם המנהיג הרוחני עלי ח'אמנהאי ישמע בסופו של דבר את קולו של העם באיראן (noor afkan, January 14, 2011). בלוגר אחר כתב שלאחר שהעם התוניסאי אילץ את נשיאו להימלט מהמדינה, הגיע עתה תורו של העם האיראני (ראו גם תמונה בעמוד הבא). לעם האיראני, גרס הבלוגר, יש סיבה הגיונית אף יותר לנהוג בדרך זו, כיוון שבשונה מנשיא תוניסיה, נבחר נשיא איראן בעקבות זיוף בבחירות והוא הגורם לכך שאיראן מצויה במשבר הכלכלי הקשה ביותר בתולדותיה (January 14, 2011).

[בין] "בן-עלי– [ל]סיד עלי" - הקבלה חזותית שנערכה בבלוג זוראבאד (14 בינואר 2011)

בלוגרים אחרים ממתנגדי הממשלה הביעו את תסכולם נוכח הצלחת תנועת המחאה העממית בתוניסיה לעומת כישלונה של האופוזיציה הרפורמיסטית לחולל עד כה שינוי פוליטי באיראן. אחד מהבלוגרים האיראנים טען שהעם בתוניסיה הצליח להשיג את יעדיו בתום מאבק, שנמשך שבועיים בלבד, בעוד שהעם האיראני נאבק מזה שנה וחצי, ומאבקו הסתכם עד עתה אך ורק בהצהרות מצד ראשי האופוזיציה הרפורמיסטית (vision, January 14, 2011) (ראו גם את הקריקטורה למטה). בלוגר אחר תהה מדוע הצליחה תוניסיה במקום שבו איראן נכשלה. שיעור האבטלה בתוניסיה הוא 13.3 אחוזים לעומת כ-20 אחוזים באיראן ושיעור הצמיחה הכלכלית בתוניסיה בשנת 2010 היה 3.7 אחוזים לעומת פחות מאחוז אחד באיראן. בהתאם לכך הוא גרס שהשאלה ההגיונית היא מדוע בתוניסיה הצליח המאבק ואילו באיראן הוא נכשל (newperson1, January 14, 2011).

[מיר-חסין מסווי]: "מה דעתי על התנועה של תוניסיה? [אתייחס לכך], אנשאללה, בגילוי הדעת הבא!"

קריקטורה של ניכ אהנג-כות'ר, שהופיעה באתר ח'ודנויס (15 בינואר 2011).

גם תומכי הממשלה באיראן לא התעלמו מההשוואה בין תנועת המחאה בתוניסיה לבין תנועת המחאה באיראן. בתגובה לכך טען היומון כיהאן שההקבלה הנכונה היא דווקא בין האופוזיציה האיראנית ה"אנטי-מהפכנית" לבין הנשיא התוניסאי המודח, שפעל אף הוא בשירות האימפריאליזם המערבי ונמלט לערב הסעודית, שתמכה במהלך המהומות באיראן ב-2009 במנהיגי האופוזיציה הרפורמיסטית. בשונה מהעם התוניסאי שיצא נגד נשיאו, נכתב בכיהאן, ביטא העם האיראני את תמיכתו בממשלה ואת סלידתו מהאופוזיציה הקשורה לארצות-הברית ולמערב (כיהאן, 16 בינואר 2011).

חשוב לציין שאין זו הפעם הראשונה שהתקוממות עממית במדינות האיזור מעוררת תגובות מגוונות באיראן. באפריל 2010 נעור באיראן עניין רב ותגובות שונות כלפי ההפיכה ברפובליקה הסובייטית לשעבר, קירגיסתאן, שהובילה להפלת ממשלתו של הנשיא קורמנבק בקאייב. בעוד שתומכי האופוזיציה הרפורמיסטית הדגישו את הצלחת המחאה העממית והשוו בינה לבין תנועת המחאה האיראנית, טענו תומכי הממשלה שהפלת הממשלה מבטאת את השחיקה במעמדה העולמי של ארצות-הברית, שתמכה בנשיא המודח ומהווה עדות נוספת לתבוסת מדיניות החוץ האמריקאית. השיח האיראני בנושא תנועות מחאה והתקוממות עממית באיזור מבטא היטב, אפוא, את המתחים הפנימיים החריפים בפוליטיקה האיראנית. הוא משקף את הניסיון של הזרמים הפוליטיים השונים במדינה לנצל אירועים אלה לחיזוק עמדותיהם הן בתחום מדיניות הפנים והן בנוגע למדיניות החוץ של איראן ■

* רז צימט הוא תלמיד מחקר לתואר שלישי בביה"ס להיסטוריה ועמית מחקר במרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב.

_________________________________________________________

מר כ ז    א ל י א נ ס    ל ל י מ ו ד י ם    א י ר א נ י י ם  ( A C I S ) 

אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב 61390, תל אביב ת.ד. 39040

דוא"ל Irancen@tauex.tau.ac.il 

טל':03-640-9510    פקס03-640-6665 :

זמן איראן  ● 2224 בינואר 2011

©  כל הזכויות שמורות