זמן איראן מס' 32
.png)
סקירה מס' 32 ● 26 ביולי 2012
בצל איראן: שלטון היחיד של נורי אל-מאלכּי בעיראק
יואל גוז'נסקי*
המאבק שמנהל ראש ממשלת עיראק, נורי אל-מאלכּי, על הישרדותו הפוליטית ומאמציו להרחיב את סמכויות שלטונו, בעיקר מאז יציאת הכוחות האמריקאים, גובים מחיר גבוה מתושבי עיראק. אמנם, מפלס האלימות הנוכחי רחוק מהשיא שאליו הוא נסק בשנים שלאחר פלישת ארצות-הברית למדינה ב-2003. אך יחד עם זאת, בעיראק הפוליטיקה והביטחון כרוכים זה בזה ומחלוקות פוליטיות עדיין מקבלות ביטוי באלימות קשה ברחוב. אירועי אלימות קשים אלו אינם מנותקים מהמתח העדתי בעיראק. לדעת מבקריו, למרכיב העדתי השפעה מכרעת על חלק ניכר מהחלטותיו של מאלכּי, מנהיג מפלגת "אל-דעוה" השיעית, ועדות מובהקת לכך היא מידת מעורבותה ויכולת השפעתה של איראן בפוליטיקה העיראקית (ראו גם איראן-פולס מס' 39, 2 בספטמבר 2010).
בסוף יוני 2012 איים מאלכּי להקדים את הבחירות, הצפויות להתקיים רק ב-2014, אם לא ימצא פתרון שיחלץ את הפוליטיקה העיראקית מהמשבר שבו היא מצויה. בחודשים האחרונים שיתק המשבר לא רק את פעילות הממשלה, אלא גם הקצין את מפלס האלימות הבין-עדתית. שורשי המשבר הפוליטי הנוכחי בביקורת שהשמיעו חברי הנהגה סונים, כורדים ואף שיעים, שדרשו ממאלכּי לפרוש מתפקידו. מבקריו טוענים כי הוא פועל בשיטתיות לנשלם מעמדות מפתח, אך עד כה לא עלה בידם לגייס את הרוב הדרוש בפרלמנט להדחתו.
בשנה האחרונה מנסה ראש ממשלת עיראק לחזק את אחיזתו בשלטון על חשבון גורמים סונים ואחרים, בדרך למה שמסתמן כשלטון יחיד. איתות ראשוני לכך התרחש כבר בטקס הרשמי שנערך לרגל יציאת הכוחות הלוחמים האמריקאים מעיראק, ב-15 בדצמבר 2011. עם סיום הטקס הזדרז מאלכּי להוציא צו מעצר נגד סגן הנשיא הסוני, טארק אל-האשמי, באשמת "ניהול יחידות הרג". אל-האשמי ברח לאזור הכורדי האוטונומי, ומאז מתנהל נגדו משפט בבגדאד בהעדרו. נוסף לכך, מאלכּי גם הרחיק מישיבות הקבינט את סגנו, צאלח אל-מטלק ואת שר האוצר, ראפע אל-עיסאווי. פוליטיקאים בכירים אלה נמנים עם רשימת "אל-עראקיה", שנהנית מתמיכתה של מרבית האוכלוסייה הסונית. בבחירות שנערכו במרץ 2010 זכתה אל-עראקיה ברוב בפרלמנט (91 מושבים לעומת 89 לגוש של מאלכּי), אך בניגוד להבנות שנחתמו עמה, הרי שהיא נדחקת מאז אל מחוץ למוקדי הכוח הפוליטיים.
במקביל, מאלכּי פועל להרחיב את סמכויות משרד ראש הממשלה בתחום הכלכלה והביטחון באמצעים נוספים. בניגוד להבנות קודמות (כמו "הסכם אירביל" מנובמבר 2010), שנועדו להגביל את סמכויותיו והיו בסיס להקמת הממשלה הנוכחית, כיום הוא מחזיק בתיק הביטחון ובתיק הפנים ושולט בפועל במנגנוני המודיעין במדינה. במתכונת זו, משרד ראש הממשלה עוקף לא פעם את שרשרת הפיקוד הצבאית ומעביר הנחיות ישירות לצבא, עד לדרגי השטח. כמו כן, בעוד שראש המטה הכללי הכורדי, בּאבּאכּר שוכּת זיבּארי, הופשט מסמכויותיו, מונה בנו של מאלכּי לתפקיד סגן הרמטכ"ל. מאלכּי גם יזם את הכפפת הפעילות של הבנק המרכזי וועדת הבחירות המרכזית (שנהנתה מעצמות יחסית בעבר) לקבינט, ובפועל למשרד ראש הממשלה. בה בעת, הפכה הממשלה אמצעי להבטחת נאמנות מפלגתית, כאשר קרוב לשליש מכוח העבודה בעיראק, יותר מחמישה מיליון בני אדם, מועסקים בשירות הציבורי.
המאמצים של מאלכּי לרכז בידיו יותר ויותר סמכויות שלטון, ובה בעת לדחוק דמויות מפתח אל מחוץ למערכת קבלת ההחלטות, מתרחשים על רקע התגברות קולות המחאה מצד פלגים סונים שקוראים לאוטונומיה כלכלית וביטחונית של המחוזות שבהם מתגורר רוב סוני, כגון: אל-אנבּאר, דיאלא וצלאח-א-דין. למרות שחוקת 2005 מתירה למחוזות לנהל באופן עצמאי את ענייני הכלכלה והביטחון המקומיים שלהם, מאלכּי הכריז במספר הזדמנויות כי לא יאפשר זאת.
על רקע המתיחות הגואה, בראשית יוני 2012, הוגשה לנשיא ג'לאל טלבּאני, שנמנה עם העדה הכורדית, הצעת אי אמון בממשלה, שכללה 176 חתימות של חברי הפרלמנט (מתוך 325). ואולם, זמן קצר לאחר מכן דחה הנשיא את ההצעה, ככל הנראה בלחץ איראני, בטענה שהיא לא השיגה את הרף הנדרש של 163 קולות, מאחר ש-13 מחברי הפרלמנט פנו אליו והודיעו שהם מסירים את חתימתם או משעים אותה.
כחודש קודם לכן, במהלך שהפתיע משקיפים רבים, הצטרף גם המנהיג השיעי הרדיקלי מקתדא א-צדר, לקריאות להדיח את מאלכּי. א-צדר, שנהנה מתמיכתם של 40 חברי פרלמנט, לא נמנע גם בעבר מביטוי ביקורת כלפי מאלכּי, שתמך ביריבים של א-צדר בתוך תנועתו והכתיב שינויים בהתנהלותה של ועדת הבחירות המרכזית. היה וא-צדר היה מצרף את תומכיו לצירי הפרלמנט הסונים והכורדים, אזי היה מושג רוב למתנגדיו של מאלכּי והדחתו הייתה מתאפשרת. ואולם, מאחורי הקלעים פעלה איראן לטרפד את המהלך שעלול היה לפגוע ביכולת ההשפעה שלה בנעשה בעיראק. מנהיגי איראן הפעילו לחץ על א-צדר שלא להצטרף למהלך ההדחה על אף העוינות שלו כלפי ראש הממשלה. איתאללה קאזם אל-האירי, ממנהיגיו הרוחניים של א-צדר, אף פרסם פסק הלכה שאסר על א-צדר להתייצב לצד המתנגדים של מלאכי מהעדה הסונית והכורדית. במקביל, פעלה תהראן נמרצות לאחות את הקרעים בין הניצים ובראשית יולי, הודיע א-צדר על סיום משבר האמון ביניהם. כתוצאה מכך ניכר, לפחות לעת עתה, שהמחנה ה"על-עדתי" נחל תבוסה במהלך נגד מאלכּי, שממשיך לבצר את מעמדו בפוליטיקה העיראקית.
אל-וטן, יוני 2012 (מתוך הבלוג גולפרוש-חיאבאן)
מבחינתה של איראן, יש עדיפות לממשלה חלשה בעיראק שתהיה נתונה להשפעתה, אך לא חלשה מידי מכדי שתוכל לסייע למימוש האינטרסים של תהראן. יציאת הכוחות האמריקאים מעיראק הגבירה את "תאבונה" של איראן להתערב בענייניה של עיראק כדי שזו "תתיישר" עם האינטרסים האיראנים. היא מוזנת הן על-ידי חשש מפני דמותה העתידית של המדינה העיראקית והן מהשאיפה להגמוניה במפרץ וההבנה כי עיראק היא נדבך חשוב בדרך להשגת מטרה זו. איראן מבקשת לשמר את ההישגים הלא מבוטלים שהיא קצרה (במידה רבה באדיבותה של ארצות הברית) עם היחלשות המדינה העיראקית ועליית קרנו של מרכיב האוכלוסייה השיעי בה. כיום איראן היא הכוח החיצוני בעל ההשפעה הגדולה ביותר בעיראק, אך כוחה אינו בלתי מוגבל כפי שמוכיח מאבק השליטה בפוליטיקה העיראקית.
חרף ההשפעה האיראנית, לא ניתן לראות באופן חד-משמעי במאלכּי עושה דברה של איראן, שכן עליו לאזן את מהלכיו גם עם שחקנים נוספים בהם טורקיה, סעודיה וארצות-הברית שגם להם אינטרסים בעלי חשיבות במתרחש בעיראק. ואולם, בנסיבות הנוכחיות דומה שהאינטרסים של מאלכּי ושל איראן תואמים ונראה כי ראש ממשלת עיראק זקוק, יותר מתמיד, לגיבוי האיראני נגד יריביו מבית. על הרקע הזה ניתן להבין מדוע סירבה לאחרונה ההנהגה העיראקית להצטרף ללחץ שהפעילה הליגה הערבית על ההנהגה בסוריה בצל המאבק הפנימי שמתרחש בה. עיראק אף הואשמה על-ידי האמריקאים בכך שהיא מאפשרת לאיראן להעביר בשטחה אמצעי לחימה למשטר הסורי. שגריר סוריה בבגדאד, נואף פארֶס, שהתבטא לאחרונה נגד משטר אסד, אף הרחיק לכת והאשים את מאלכּי בכניעה מלאה לרצונה של איראן.
לסיום, העברת נשיאות הליגה הערבית מלוב לעיראק במרץ השנה, סימלה בעיני רבים את ראשית חזרתה של עיראק לחיק העולם הערבי. אלא, שמדינות ערב נותרו מסויגות ממנה בשל עמדתה ביחס למשבר בסוריה, המהלכים הפוליטיים שנראים כדחיקת הסונים ממוקדי השלטון ובשל מידת ההשפעה האיראנית על הפוליטיקה הפנימית בעיראק. מיקומה הגיאוגראפי והפוליטי של עיראק, בין איראן השיעית לבין המרחב הערבי סוני, משאיר להנהגה העיראקית מרחב תמרון מדיני מצומצם, ומנהיגיה נאלצים תדיר להלך ביו הטיפות. אולם, צביונה העדתי של הנהגתה ומדיניותה, בראש ובראשונה בעניין סוריה מציב אותה בפועל במחנה האיראני. קרבתו, גם אם המלאכותית, של המשטר העלווי בסוריה לשיעה והסיכוי שעם נפילתו יתפוס הרוב הסוני את מוסרות השלטון עלולים להרחיק את סוריה מאיראן ובמצב כזה, עלולה איראן לפעול עוד להידוק השפעתה בעיראק כ"תחליף" למשטר אסד■
* יואל גוז'נסקי הוא חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב. קודם לכן ריכז את הטיפול בסוגיית הגרעין האיראני במועצה לביטחון לאומי, משרד ראש הממשלה. גוז'נסקי מתמחה בביטחון המפרץ הפרסי והוא עורך משנה של הקובץ "מדינות המפרץ בין איראן למערב", והקובץ "שנה לאביב הערבי: השלכות אזוריות ובינלאומיות" שראו אור במסגרת מרכז דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה והמכון למחקרי ביטחון לאומי. מזכר בחיבורו תחת הכותרת "מדינות המפרץ בסביבה אסטרטגית משתנה", יצא לאור (אפריל 2012) בהוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי.
-------------------------------------------------------------------------------------
מרכז אליאנס ללימודים איראניים (ACIS)
אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב 61390, תל אביב ת.ד. 39040
דוא"ל: Irancen@tauex.tau.ac.il
זמן איראן מס' 32 ● 25 ביולי 2012 © כל הזכויות שמורות
