זמן איראן מס' 34

​

סקירה מס' 34 ● 10 בינואר 2013

 איראן וניגריה – ידידות או יריבות?

אירית בק*

המעמד הדיפלומטי של הרפובליקה האסלאמית בזירה הבינלאומית וההשלכות של הסנקציות הכלכליות שנכפות עליה בשל פיתוח תוכנית הגרעין שלה, המריצו אותה, במיוחד במרוצת העשור האחרון, לפתח את קשריה עם מדינות ביבשת אפריקה. בשנת 2009 לבדה קיימו שרים איראנים לא פחות מ-20 ביקורים במדינות שונות באפריקה (UPI, 30 December 2010). ברשתות התקשורת חוזרים ומדגישים בכירים איראנים שהרפובליקה האסלאמית שואפת להרחיב ולהדק את קשריה, במיוחד עם מדינות ידידותיות באפריקה  (Press TV, 27 June 2012).  למרות שיתופי הפעולה הנרקמים במישור הכלכלי, קשריה של איראן עם ניגריה, המעצמה המערב-אפריקנית המרכזית, מצביעים על יחסים רב-ממדיים של תחרות בין המדינות, במיוחד בתחום הספקת הנפט, ועל משקעים היסטוריים ומתיחות נוכחית בעלי רקע דתי. בסקירה זו יבחנו מספר היבטים בתחומי הדת והכלכלה ביחסי שתי המדינות משנות השמונים ועד לימינו, תוך ניסיון להעריך היכן ממוקמים בשלב זה היחסים ביניהן במנעד שבין ידידות ליריבות. 

מבחינה דתית קיים הבדל מהותי בין איראן לבין ניגריה. בעוד אוכלוסיית איראן הומוגנית יחסית מבחינה דתית, הרי שניגריה, המדינה המאוכלסת ביותר באפריקה (והשישית בעולם מבחינת גודל אוכלוסייתה) עם למעלה מ-170 מיליון נפש, היא מדינה מפוצלת ומקוטבת בין מוסלמים ונוצרים ביחס כמעט שווה. פיצול זה מוכר וידוע, והעימותים הבין-דתיים זכו לכיסוי תקשורתי נרחב בעשורים האחרונים. מעט פחות מוכר הוא הפיצול הדתי בקרב האוכלוסיה המוסלמית. מרבית המוסלמים בניגריה הם סונים, שמספרם מוערך בלמעלה משישים מיליון, ולצדם מיעוט שיעי לא מבוטל שההערכות לגביו נעות בין שלושה לחמישה מיליון. הממסד השלטוני הניגרי וחלקים מהציבור המזוהים עם הרוב הסוני נוטים לתפוס את אוכלוסיית השיעים כאיום על הסדר המדינתי הקיים בניגריה. לעיתים תכופות גם איראן מואשמת בעידוד מגמות רדיקליות ואנטי-ממשלתיות בקרב האוכלוסיה המוסלמית הניגרית. להאשמות אלה מקורות היסטוריים.

האופי השיעי המובהק של המהפכה שהתחוללה באיראן ב-1979 מנע ממרבית הציבור המוסלמי בניגריה, שכאמור הוא ברובו סוני, לפתח הזדהות גלויה וממוסדת עם האידיאולוגיה של הרפובליקה האסלאמית. ואולם, במהלך שנות השמונים, חיזקה איראן את הכוח של המסדרים הסופים (טריקות) בניגריה באמצעים כלכליים, ארגוניים ותעמולתיים, זאת כמשקל נגד לתמיכה הסעודית בזרמים ווהאבים אנטי-סוּפיים. באמצעות פרסומים כמו העיתון המקומי "מסר האסלאם" (Sakon-Islam), בשפת ההאוסה (שפה מרכזית בניגריה ובמדינות מערב אפריקניות אחרות) וכן באנגלית,  הפיצו האיראנים את המצע הרעיוני של המהפכה האסלאמית  וקידמו את הדימוי של ארגונים ווהאביים מקומיים, כגון ארגון ההמונים yan-izala כשליחיה הישירים של סעודיה בניגריה. כיוון שארגונים אלה קעקעו את מעמדם המסורתי של הטריקות הסופיות בניגריה, לא היססו מנהיגיהן להסתייע בתמיכה האיראנית, על אף היותם סונים.

על רקע מעורבות זו, גורמי שלטון ואמצעי תקשורת ניגריים האשימו פעמים רבות את האיראנים בליבוי מהומות ובסיוע למנהיגים ולחברי קבוצות אסלאמיות רדיקליות בדלניות. למרות שבמשך מרבית שנות קיומה שלטו בניגריה מנהיגים מוסלמים, ההנהגה של המדינה שאפה לשמור על תדמית של אסלאם ניגרי מתון ופרו-מערבי, בעיקר בשל תלותה הכלכלית ביצוא נפט למערב. עם זאת, שכבות נרחבות בציבור הניגרי הודרו מרווחי הנפט, סבלו מתת-פיתוח קיצוני וממשטרים שאופיינו ברמות שונות של דיכוי. תסכולים אלה הובילו לפרוץ גלי מהומות, שבאו לידי ביטוי בעימותים אלימים, חלקם על רקע דתי, בין נוצרים למוסלמים, בין הזרמים המוסלמים השונים או בין קבוצות מוסלמיות לבין כוחות הבטחון הניגריים.

בשנות התשעים גורמי שלטון ואמצעי התקשורת שבו והעלו האשמות כלפי איראן (הפעם לצד לוב וסעודיה) בגין רדיקליזציה דתית ופוליטית של ארגוני נוער ובהפצת תפיסות אנטי-מערביות ונוצריות בניגריה. באותו עשור, הניפו מנהיגים שונים בניגריה את דגל המהפכה האסלאמית בהשראה איראנית נגד המשטר בארצם. איש הדת יעקובו יחיא טען להשראה של האיתאללה ח'מיני כשהנהיג מהומות בעיר קסטינה  בצפון ניגריה בשנת 1991. למרות זאת, הוא התנגד לסווג את תומכיו כשיעים ודחה האשמה זו שהועלתה נגדו באמצעי התקשורת המקומיים כקונספירציה מערבית שנועדה לפלג את האסלאם. לעומת זאת, בן זמנו של יעקובו יחיא,  מנהיג האח'ואן השיח' אברהים אל-זקזקי (al-Zakzaki) שנחשב לאחד מהמנהיגים הבולטים של האסלאם הרדיקלי בצפון ניגריה, זיהה את עצמו כשיעי וטען כי איראן היא המקום היחיד בעולם שבו אפילו לשטן אין מסתור. בסוף שנות השבעים עמד אל-זקזקי בראש "אגודת הסטודנטים המוסלמים", שדגלה בסיסמה "רק אסלאם", כלומר מלחמה באופייה החילוני של ניגריה. בשנות השמונים והתשעים הוא אף הואשם בהפצת השפעות איראניות-שיעיות בניגריה, ונכלא מספר פעמים. כיום הוא מנהיג התנועה האסלאמית בניגריה שמגלה באופן גלוי וישיר אהדה לשיעה ולאיראן, מול גינוי בולט של הווהאבים ותומכיהם (לצד, כמובן, גינוי של המערב ותומכיו) (ראו האתר הרשמי של התנועה האסלאמית בניגריה).

היחס החשדני של מוסלמים ניגרים רבים כלפי איראן ותומכיה בניגריה השתנה במידה מסוימת לאחר שנת 1999. שנה זו סימלה את המעבר של ניגריה משלטון אוטוקרטי (ודיקטטורי פעמים רבות) לדמוקרטיה. כמו כן עמדה שנה זו בסימן הגמוניה פוליטית נוצרית, דתם של כל מנהיגיה של ניגריה שנבחרו משנה זו ועד לימינו. בתגובה, כאקט של הפגנת אחדות מוסלמית, הכריזו שתים עשרה מדינות צפון ניגריה אשר בהן חיה כמחצית מאוכלוסיית המדינה (מתוך כלל 36 המדינות בפדרציה), על ישום השריעה כחוק שלהן, מהלך שהיה מנוגד לחוקת הפדרציה הניגרית. הצורך במציאת בסיס רחב של סולידריות מוסלמית והתחזקות דתית, אל מול האיום הנוצרי היווה גורם נוסף להתקרבות בין המוסלמים בניגריה לבין העולם המוסלמי, ובכלל זה לאיראן. התקרבות זו התאפשרה גם נוכח הידוק הקשרים הכלכליים בין שתי המדינות.

היחסים הכלכליים של איראן וניגריה מצביעים על שיתוף פעולה מצד אחד ועל תחרות  במיוחד בתחום הנפט מצד שני. ניגריה מספקת כיום חלק הולך וגדל מתפוקת הנפט העולמי. הנפט הניגרי מיוצא ברובו למדינות המערב, ובעיקר לארצות הברית. ההתעניינות בניגריה כיצואנית נפט התגברה באופן משמעותי בשנים האחרונות בעקבות הטלת הסנקציות הבינלאומיות על רכישת נפט מאיראן (Vanguard, Lagos, 8 August 2012). סנקציות אלה המריצו את יצוא הנפט הניגרי לא רק למדינות מערביות, אלא גם למדינות אפריקניות. בעוד שדרום אפריקה הפחיתה באופן משמעותי את ייבוא הנפט מאיראן, יצוא הנפט הניגרי לדרום אפריקה כמעט והוכפל עד סוף שנת 2012  (Sunday Times, South Africa, 2 September 2012). ברפובליקה האסלאמית מודעים למגמה זו. אמצעי התקשורת האיראנים הקדימו לדווח שניגריה אינה מסוגלת לספק את הפער שנוצר כתוצאה מהסנקציות-הנגדיות שהפעילה איראן ב-15 בפברואר 2012 על הספקת הנפט לשש מדינות החברות באיחוד האירופי (הולנד, ספרד, פורטוגל, צרפת, יוון ואיטליה) (Press TV, 10 April 2012).   

לצד התחרות הגוברת סביב הספקת הנפט, מתהדק גם שיתוף הפעולה הכלכלי בין איראן לבין ניגריה. במפגש הפסגה ה-16 של ועידת המדינות הבלתי-מזדהות שהתקיימה בטהרן  בסוף אוגוסט 2012, נחתמו מספר הסכמים בין ניגריה לאיראן בתחומים שונים, כמו תשתיות אנרגיה, אספקת חשמל, חקלאות, מדע וחינוך (This Day, Lagos, 3 September 2012). שתי המדינות גם חברות ב"די-8"  (Developing-Eight),קבוצה של שמונה מדינות מוסלמיות שפועלות להידוק שיתוף פעולה כלכלי ביניהן. המפגש האחרון של השמונה, שהתקיים בפקיסטן בנובמבר 2012, היווה רקע לחתימת כמה הסכמים נוספים לשיתופי פעולה כלכליים בתחומים שונים בין איראן לניגריה. חשוב לציין כי ניגריה איננה המדינה היחידה באפריקה שמצדדת בהרחבת שיתוף הפעולה הכלכלי עם איראן. נשיא מלאווי, בינגו וה מותריקה, שמכהן גם כיושב הראש הנוכחי של האיחוד האפריקני, קרא לאחרונה לאיראן להרחיב את השקעותיה באפריקה. איראן, מצדה, מעוניינת כמובן לרכוש את תמיכתן של מדינות רבות ככל הניתן באפריקה כדי לחזק את מעמדה במאבקיה בזירה הבינלאומית, לרבות גיוס תמיכה באו"ם. מעבר לממד הכלכלי, מאמצים אלה כוללים גם את הרחבת הייצוג הדיפלומטי האיראני באפריקה (והאפריקני באיראן), הזמנות ממלכתיות תכופות של מנהיגים אפריקנים לטהראן וביקורים של מנהיגים איראנים באפריקה.

לסיכום, ניתן לומר, שלמרות שיתוף הפעולה המתרחב בין איראן לניגריה בתחומים מסוימים, מרקם היחסים בין שתי המדינות עדין ותלוי במידה רבה בהתפתחויות פנימיות בשתי המדינות. במקרה של ניגריה, התפתחויות אלה קשורות לפעילות של קבוצת מוסלמים קיצונית, שמזוהה  בתקשורת המקומית בכינוי "בוקו חראם". קבוצה זו מאיימת, במיוחד בשלוש השנים האחרונות, על הסדר המדינתי באמצעות התפרעויות נגד המיעוטים הנוצריים ושיתוק המסחר בצפון המדינה, וכן בפגיעה במוסדות ציבור ושלטון (כמו תחנות משטרה ואיומים על שדה התעופה). מעבר לאיום הביטחוני והכלכלי מבית, ממשלת ניגריה חוששת שדיווחים מרובים על חוסר יציבות פנימית עלולים לפגוע בתדמיתה הבינלאומית בכלל ובכלכלתה (לאור הביקוש הגובר למקורות הנפט שלה) בפרט. אמנם איראן אינה מזוהה באופן ישיר עם פעילותה של "בוקו חראם", אך התדמית של הרפובליקה האסלאמית כמדינה שמעודדת רדיקליות אסלאמית ברחבי העולם, ממשיכה לעורר חשד בניגריה. באוקטובר ובנובמבר 2010 נתפסו שני מטענים חשודים בלאגוס שנקשרו באיראן, הראשון כלל משלוח נשק והשני הרואין (UPI, 30 December 2010; This Day, Lagos, 24 November 2012). אמנם אירועים לא גרמו לתקרית דיפלומטית חריפה בין שתי המדינות, אך דומה שמפלס החשדות והחשש אינם מעודדים בשלב זה את הנשיא הניגרי גודלק ג'ונתן להצהיר בגלוי על כוונת ארצו להדק את היחסים עם השלטון בטהראן. יחד עם זאת, איראן רואה באפריקה זירה מרכזית במדיניות החוץ שלה, ומכאן משקיעה משאבים גם בטיפוח יחסיה עם ניגריה. לפיכך, סביר להניח כי פעילותה הדיפלומטית, והכלכלית תמשיך להוות בסיס לשיתוף פעולה בין שתי המדינות חרף לחצים בינלאומיים■

*אירית בק ( iritbak@post.tau.ac.il), מומחית לאסלאם באפריקה, מרצה בחוג להיסטוריה של המזה"ת ואפריקה באוניברסיטת תל אביב וחוקרת במרכז דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה.

מרכז אליאנס ללימודים איראניים (ACIS)

אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב 61390, תל אביב ת.ד. 39040

דוא"ל: Irancen@tauex.tau.ac.il 

טל' 03-640-9510 פקס' 03-640-6665

זמן איראן 34 ● 10 בינואר 2013 © כל הזכויות שמורות