זמן איראן מס' 40

​

סקירה מס' 40 ● 16 בסטפטמבר 2013

המתקפה הכימית בסוריה והדילמה של איראן

מאיר ליטבק*

המתקפה הכימית בסוריה שגרמה למותם של למעלה מאלף אזרחים ב-21 באוגוסט 2013 והאפשרות של תקיפת עונשין אמריקאית העמידו את איראן במבוכה, שמצאה את ביטויה בחילוקי דעות בצמרת האיראנית ביחס לתגובתה הראויה לאירועים. התגובות באיראן משקפות שינוי טקטי בהתנהלותה של איראן, אם כי מוקדם עדיין לראות אם מדובר בשינוי אסטרטגי.

מראשית פרוץ המרד בסוריה, במרץ 2011, איראן עמדה לצידו של משטר אסד, בעל הברית האסטרטגי החשוב שלה, מתוך חשש כי נפילתו והחלפתו במשטר סוני, או אף גרוע מכך מבחינתה, משטר בשליטתם של ארגונים סונים-סלפים המקורבים לאל-קאעדה, יהוו תבוסה אסטרטגית עבורה. התפתחות כזו עלולה למוטט את הציר האסטרטגי, ציר ההתנגדות נגד ישראל וארצות הברית, שאותו מנהיגה איראן מאז שנת 2003, ואשר כולל גם את עיראק, חזבאללה בלבנון והחמאס.

בהתאם לכך, הגישה איראן סיוע למשטר הסורי בדרכים שונות, החל משיגור אנשי משמרות המהפכה המומחים בפיזור הפגנות, דרך מתן סיוע כספי ישיר ואשראי בשווי מיליארדי דולרים, וכלה בהפעלת לחץ כבד על חזבאללה לשגר את כוחותיו לסוריה כדי לסייע למשטר אסד להחזיר את היוזמה לידיו בשורת קרבות מוצלחים. החשיבות הרבה שבהישרדותו של משטר אסד עולה מדבריו של חג'ת אל-אסלאם מהדי טאאב בפברואר, שטען כי סוריה היא המחוז ה-35 של איראן וכי ההגנה עליה חשובה יותר מאשר ההגנה על מחוז ח'וזיסתאן שבדרום המדינה (ממרי, 13 במרץ 2013).

מצד שני, התמיכה של איראן בסוריה כבר גבתה מאיראן מחיר פוליטי כבד בעולם הערבי. אם בראשית הטלטלה הערבית קיוותה איראן כי המזרח התיכון החדש יהיה אסלאמי באופיו ויקבל את הנהגתה, הרי שתמיכתה במשטר הטובח בתושביו הסונים עוררה עליה את חמתן של תנועות אסלאמיות סוניות ברחבי האזור, ופגעה קשות בתדמיתה ברוב ארצות ערב, כולל בשטחים הפלסטינים, על אף תמיכתה הנלהבת במאבק הפלסטיני נגד ישראל.

המתקפה הכימית העמידה את איראן בפני דילמה. מצד אחד, היא לא יכלה לגנות את בעלת בריתה הקרובה על המהלך, ובוודאי שלא לתמוך בצעדי עונשין כלשהם מצד הקהילה הבינלאומית בכלל וארצות הברית בפרט. מצד שני, תמיכה גלויה וחד משמעית במשטר אסד היתה אף היא בעייתית, שכן היה בה לפגום במאמציו של הנשיא החדש חסן רוחאני לקדם אווירה חיובית עם האיחוד האירופי וארצות הברית לקראת חידוש המשא ומתן בנושא הגרעין, וזאת במטרה להסיר מאיראן את עול העיצומים הכבד המוטל עליה.

המנהיג הרוחני העליון עלי ח'אמנהאי, העומד בראש הזרם המרכזי בממסד האיראני, נמנע מהבעת תמיכה חד משמעית בפעולותיו של המשטר הסורי. במקום זאת, הוא התמקד בצורך למנוע תקיפה אמריקאית בסוריה. ח'אמנהאי הגדיר את איום התקיפה האמריקאי בסוריה כ"אסון לאזור". הוא המשיך והדגיש כי מתקפה אמריקאית לא רק שתבעיר את כל המזרח התיכון, אלא תגרום נזק לארצות הברית בדומה להשלכות שליוו את התערבותה בעיראק ובאפגניסטן. בכירים אחרים בממשל האיראני, בעיקר אנשי צבא ותומכי הקו הנוקשה, איימו על ארצות הברית מההשלכות הקשות של התקפה מצידה. קאסם סולימאני, מפקד כוח קדס של משמרות המהפכה, לדוגמה, ייעץ לחיילים האמריקאים הבאים להילחם בסוריה להביא עמם את ארונות הקבורה שלהם. אחרים כמו מוחמד עלי ג'עפרי מפקד משמרות המהפכה ורמטכ"ל צבא איראן חסן פירוזאבאדי, איימו כי "פעולה צבאית כלשהי נגד סוריה תשרוף את הציונים," וכי ישראל "תושמד" (ראו גם קריקטורה למטה). סוכנות הידיעות פארס אף דיווחה על איומיהן של קבוצות שיעיות בעיראק לתקוף מתקנים אמריקאים מקומיים (וושינגטון פוסט, 4 בספטמבר 2013; ממרי, 1 בספטמבר 2013, פארס, 8 בספטמבר 2013). חרף הטון המאיים, אף אחד מהדוברים לא ציין כי איראן תפעל נגד ארצות או ישראל, ומבחינה זו משקפות ההתבטאויות אלה המשך ישיר למדיניותה הקבועה של איראן, שעיקרה פעילות באמצעות שליחים, כדי שהם יהיו אלה שיישאו בהשלכות.

לעומתם, דאג הנשיא החדש חסן רוחאני להציב את איראן בצד המוסרי של המשוואה. ב-24 באוגוסט הוא הכריז כי איראן מגנה בתקיפות את השימוש בנשק כימי בסוריה, מפני שהרפובליקה האסלאמית עצמה הייתה קורבן למתקפה מסוג זה. עם זאת, רוחאני נזהר מלהטיל את אשמת השימוש בנשק כימי על המשטר הסורי. שר החוץ האיראני, מחמד ג'ואד זריף, שהשמיע גינוי דומה, אף טען כי איראן העבירה מידע לארצות הברית בראשית 2013 בדבר הברחת נשק כימי על ידי המורדים בסוריה. בהתבטאות זו הוא ביקש לבטל את זיהויה של איראן כשותפה מוסרית למעשיו של המשטר הסורי והטיל את האשמה על המורדים הסונים, שנואי נפשה של איראן (איראן-ווייר, 30 באוגוסט 2013). כמו כן, בנאום בפני מועצת המומחים, נמנע רוחאני בכוונה מאיום בפעולה איראנית אלימה, והצהיר כי במקרה של התקפה נגד סוריה, תמלא איראן את חובתה הדתית וההומניטרית ותשגר לסוריה מזון ותרופות" (אתר לשכת הנשיא, 4 בספטמבר 2013).

מי שיצא באופן גלוי נגד הקונצנזוס היה הנשיא לשעבר האשמי רפסנג'אני, הנחשב לפטרון של רוחאני. בנאום מה-29 באוגוסט הציג רפסנג'אני את המשבר המחריף בסוריה כאתגר משמעותי המאיים להחמיר את המצב הכלכלי הקשה באיראן וכוון בעקיפין נגד מדיניותו של ח'אמנהאי. רפסנג'אני הדגיש את סבלו של העם בסוריה שנגרם מידי המשטר: למעלה מ-100 אלף הרוגים, שמונה מיליון פליטים, בתי כלא גדושים באסירים והחמור מכל, העם הסורי הופגז בנשק כימי על ידי ממשלתו, ועתה הם צפויים גם להפצצות אמריקאיות. דבריו של רפסנג'אני, שנמסרו בתחילה על ידי סוכנות הידיעות אילנ"א צונזרו, כשהמילים ממשלת סוריה נמחקו, ובעקבות ביקורת עליו מצד אנשי הזרם הנוקשה, פרסם משרדו של רפסנג'אני הודעה כי הוא רואה בסוריה מרחב אסטרטגי של איראן ושל ציר ההתנגדות (ממרי, 8 בספטמבר 2013).

התבטאויותיו של רוחאני בהקשר הסורי, וביתר שאת הצהרתו של רפסנג'אני, משקפות ויכוח איראני פנימי ביחס לאסטרטגיה הרצויה של איראן בשלוש סוגיות נפרדות אמנם, אך בעלות השלכות זו על זו: מידת התמיכה באסד, ההתנהלות מול ארצות הברית ומערכת היחסים הרצויה בין השלטון לבין העם, מעבר ליריבות האישית שבין רפסנג'אני לח'אמנהאי. דומה כי החוגים הפרגמטיים באיראן חשים כי מחיר התמיכה בסוריה מבחינה כלכלית ופוליטית, כלומר הקרע המתרחב עם ארצות ערב הסוניות, הוא כבד מדי וכי עדיף לאיראן להתרחק ממשטרו של אסד שעתידו אינו בטוח. ראוי לציין בהקשר זה, כי עם כניסתו לתפקיד, הביע רוחאני תקווה לשיפור היחסים עם ארצות המפרץ הערביות, וברור כי לא ניתן יהיה להגשים יעד זה ללא שינוי משמעותי של המצב בסוריה.

נראה גם כי החוגים הפרגמטיים שואפים להשליך מהטרגדיה הסורית אל המצב באיראן פנימה. מוחמד עלי סובחאני, שגריר איראן לשעבר בבירות, השווה את בשאר לשליט עיראק לשעבר, צדאם חוסין וביקר משטרים אוטוקרטיים המפרים את זכויות עמיהם תחת הסיסמה של עקרון ה"התנגדות" לאימפריאליזם (בהאר, 31 באוגוסט 2013). האינטלקטואל האיראני הרפורמיסט, צאדק זיבא כלאם, המקורב לרפסנג'אני, טען כי בסירובו של אסד להישמע לקריאתה של איראן לבצע רפורמות מהותיות לפני שנתיים, הוא הפך אחראי להמשך הסכסוך ולמותם של עשרות אלפים בסוריה (בהאר, 5 בספטמבר 2013). בדברים אלה, היה יותר מאשר ביקורת מרומזת נגד הקו אותו הוביל האגף השמרני באיראן מאז דיכוי התסיסה בעקבות הטענות לזיוף בבחירות לנשיאות ב-2009, ואזהרה כי אם ימשיכו במדיניות של התעלמות מרצון העם, עלולה מדינתם להיגרר למצב שבו מצויה סוריה.

שיקול נוסף של הזרם הפרגמטי קשור לחשש שהחרפת העימות בסוריה תשחק לידיו של הזרם השמרני השולל כל דיאלוג עם ארצות הברית בנושא הגרעין. עוד בטרם הבחירות השמיעו רפסנג'אני ורוחאני ביקורת על אחמדינג'אד (ובעקיפין על הזרם המרכזי), כי הסירוב לנהל דיאלוג מושכל עם המערב שיאפשר לאיראן להיחלץ ממשטר העיצומים נגדה, בלי שתוותר על עקרונות היסוד של מדיניות הגרעין שלה, הביא את איראן למצבה הקשה. זיבא כלאם היה גלוי ביותר כאשר כתב כי רוחאני חושש שתקיפה על סוריה תסתום את הגולל על שאיפתו להשיג הפשרה עם המערב (אעתמאד, 31 באוגוסט 2013), ואילו גורמים איראנים אחרים הדליפו מסרים דומים לעיתונאים ואנשי אקדמיה במערב הקוראים מצידם להתקרבות לאיראן.

ההסכם הרוסי-אמריקאי על פירוקה של סוריה מנשק גרעיני מהווה פתרון שמרצה את כל הצדדים באיראן. עבור השמרנים, ההסכם המונע אפשרות תקיפה אמריקאית בסוריה מחזק את משטר אסד ומרחיק עוד יותר סכנת תקיפה אמריקאית על מתקני הגרעין האיראניים בעתיד. ההסכם וההליכים שקדמו לו חשפו מבחינתם את הססנותה וחולשתה של ארצות הברית ואת חוסר יכולתה להניע מהלכים ללא תמיכתה של רוסיה, בעלת בריתה של איראן. הקושי ליישם את ההסכם עשוי להיתפס בעיניהם כביטוי לחוסר יכולתה של הקהילה הבינ"ל לאכוף הסכמים דומים בעתיד נגד איראן. עבור אנשי הזרם הפרגמטי יותר הדיאלוג הרוסי-אמריקאי יוצר תקדים לאפשרות של פתרון דיפלומטי בחסות רוסית לבעיית הגרעין באופן שישמר את האינטרסים האיראניים■

*פרופ' מאיר ליטבק מכהן כראש מרכז אליאנס ללימודים איראנים באוניברסיטת תל-אביב. 

   מ ר כ ז    א ל י א נ ס    ל ל י מ ו ד י ם    א י ר א נ י י ם   ( A C I S )

אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב 61390, תל אביב ת.ד. 39040

דוא"ל: Irancen@tauex.tau.ac.il

 טל' 03-640-9510 פקס' 03-640-6665

זמן איראן 40 ● 16 בספטמבר 2013

© כל הזכויות שמורות