זמן איראן מס' 38

​

סקירה מס' 38 ● 10 ביולי 2013

הסכסוך המתמשך בנגורנו-קרבאך: האם איראן יכולה להצליח היכן שקבוצת מינסק נכשלה?

 תימור סאיטוב וגליה לינדנשטראוס*

ב-6 ביולי 2013 דיווחה העיתונות האיראנית כי נשיא איראן הנבחר, חסן רוחאני, הודיע על כוונתו לפעול למען הרחבת הקשרים של ארצו עם אזרביג'אן (Tehran-Times).הודעה זו נמסרה בתגובה לברכות ששיגר נשיא אזרביג'אן, אילהם אלייב, בעקבות נצחונו של רוחאני בבחירות לנשיאות שהתקיימו ברפובליקה האסלאמית ב-14 ביוני. כחודשיים לפני כן, בפגישה שהתקיימה במאי 2013 בין מחמוד אחמדינז'אד לבין שיח' אל-אסלאם אללהשכור פאשאזאדה, המופתי הגדול של הקווקאז מאזרביג'אן, הדגיש הנשיא האיראני היוצא את יחסי הקרבה והאחווה השוררים בין שתי המדינות ואת הרצון להרחיב את שיתוף הפעולה ביניהן. הצהרות אלה מעוררות עניין במיוחד לאור המתיחות השוררת בין שתי המדינות בשנים האחרונות, וגילויי התמיכה של הרפובליקה האסלאמית בעמדה הארמנית בסכסוך על חבל נגורנו-קרבאך מאז שנות התשעים (Press TV, 18 May 2013) . מספר שבועות לפני כן נפגש גם יו"ר הפרלמנט האיראני, עלי לאריג'אני, עם מזכיר המועצה לביטחון לאומי של אזרביג'אן, רמיז מהדייב, והדגיש את נכונותה של טהראן לשמש כמתווכת בין ארמניה לאזרביג'אן בסכסוך בנגורנו-קרבאך (Press TV, 29 April 2013) . נוכח מעמדה הבינלאומי המעורער וההשלכות של העיצומים הכלכליים, מאמצי ההתקרבות של טהראן לבאקו , עשויים להעיד על כוונותיה של איראן לחזק את מעמדה האזורי, בין השאר, כמתווכת בסכסוך בקווקאז . למרות המתיחות בין איראן לאזרביג'אן, האזרים אינם דוחים ניסיונות תיווך אלו, ומגלים פתיחות לכל הצעה העשויה להוביל להחזרת השטחים שהם איבדו במהלך המלחמה בשנות התשעים (בהם חבל נגורנו-קרבאך ושטח ניכר נוסף שמשתרע מסביב לחבל זה ). 

 לסכסוך המתמשך בין ארמניה לאזרביג'אן על חבל נגורנו-קרבאך יש השלכות על המדינות השכנות בכלל ועל רוסיה, איראן וטורקיה בפרט. שאלת עתידו של חבל ארץ זה משקפת במובהק את ההתנגשות בין שני עקרונות בסיסיים של המשפט הבינלאומי: הגדרה עצמית ושלמות טריטוריאלית. כך, הרוב הארמני בחבל זה מבקש להיפרד מאזרביג'אן ואילו אזרביג'אן מוחה על כך שכ- 14% מהטריטוריה שלה בעת התפרקות ברית המועצות כבר אינם בשליטתה. הסכסוך בין אזרביג'אן לארמניה הוא הסכסוך הממושך ביותר במרחב הפוסט-סובייטי והוא בעל חשיבות אסטרטגית רבה עבור הרפובליקה האסלאמית, במיוחד בהקשר של יחסיה עם רוסיה והמערב. בנוסף לכך, בהתחשב בהרכב האתני המגוון באיראן ובשיעור האוכלוסייה האזרית בה (הערכות נעות בין חמישית לרבע מהאוכלוסייה), לטהראן יש אינטרס ביציבות באזורים סמוכים לגבול שלה, ובמיוחד באזרביג'אן, מחשש לזליגת חוסר היציבות לשטחה. באיראן קיים חשש מכוונות היפרדות אפשריות של האזרים מבית והיא עושה מאמצים על מנת למנוע ולו ניצנים של היווצרות תרחיש של "אזרביג'אן גדולה".

מזה עשרים ואחת שנה מנהלת קבוצת מינסק, שפועלת בחסות הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (OSCE), את תהליך השלום בסכסוך הזה כאשר רוסיה, ארצות הברית וצרפת משמשות כיושבות ראש משותפות לקבוצה. ההישג המשמעותי היחיד שמיוחס לפורום זה הוא ההסכם על הפסקת אש בין הצדדים שנחתם במאי 1994. הניטור הקבוע של קו הפרדת האש על ידי נציגיה של הקבוצה והצהרות תקופתיות על המשך מאמצי ההתקדמות לשלום במסגרת הנוכחית הפכו לשגרה טכסית שאינה מקדמת פתרון לסכסוך. באיראן מודעים לנסיבות הטעונות, ובכירים בממשל הדגישו לא פעם שסכסוכים מעין אלה צריכים להיפתר באמצעות משא ומתן אזורי. איראן מדגישה את הצורך לוותר על מתווכים חיצוניים ולהתמקד במתווכים מהאזור, כחלק מהמגמה שלה לדחוק החוצה את ארצות הברית, וכל שחקן אחר הנתפס בעיניה כנציג המערב. ב-2011, כאשר התייחס לאריג'אני לסכסוך בנגורנו-קראבך, תוך שימת דגש על חוסר יעילותה של קבוצת מינסק, הוא הצהיר שהניסיון מלמד שהתערבות של מעצמות זרות מאריכה סכסוכים אזוריים, ולכן יש לפתור אותם במסגרת אזורית, משום שבין מדינות האזור קיימת הבנה טובה יותר (Trend, 28 June 2011).

עם חלוף הזמן ניכר שפתרון הסכסוך הופך למורכב ומסובך יותר. כך למשל, פליטים ארמנים הבורחים מסוריה לארמניה נשלחים על ידי הרשויות הארמניות לנגורנו-קרבאך, מהלך שמעורר התנגדות חריפה בצד האזרי (Today's Zaman, 10 February 2013). גם פתיחתו מחדש של שדה התעופה בנגורנו-קרבאך והכוונה של ארמניה לפתוח קו של טיסות לבירה, ירוואן, אינן תורמות להפגת המתיחות בין הצדדים, כיוון שיש במהלכים אלה משום ניסיונות להעמיק את השליטה הארמנית בחבל ו"לנרמל" אותה (Trend, 1 April 2013). פרובוקציות מזדמנות משני הצדדים בגבול ההפרדה מעת לעת לא נותנות לסכסוך לרדת מסדר היום הפוליטי בקווקאז. אזרביג'אן שלא רואה התקדמות בפתרון הסכסוך, מתחמשת בקצב מהיר ומצהירה שאם לא יימצא פתרון בדרכים דיפלומטיות, היא תפנה לנתיב הצבאי על-מנת לתפוס מחדש שטחים אלו. על-אף חולשתה של ארמניה והעובדה שהיא נמצאת במצור כלכלי-תחבורתי כמעט מוחלט (כאשר רק איראן ובאופן חלקי גם גאורגיה מאפשרות לה גישה אל האזור ומעבר אליו), קיומם של בסיסים רוסיים במדינה, כמו-גם הפזורה הארמנית בעלת ההשפעה הבינלאומית, מלבים את המשך המאבק הארמני סביב השליטה בחבל.

בשל הקפאון המתמשך בסכסוך בקווקאז, מביעים גורמים שונים ספקות לגבי היכולת של קבוצת מינסק להביא לפתרונו ונשמעות לא פעם הצעות לשנות את הרכב הקבוצה או להחליף את חבריה במתווכים אחרים. בתור מועמדות אפשריות לתיווך בסכסוך הועלו בתקופות שונות טורקיה, איראן, בלארוס, אוקראינה, צ'כיה ומדינות נוספות. אוקראינה היא גם יושבת הראש הנוכחית של הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה. הנציג של אוקראינה ציין שמדינתו תעשה כל מאמץ כדי לפתור את הסכסוך (Trend, 8 May 2013).  אי לכך ניכר כי לממשלת אזרביג'אן יש ציפיות גבוהות מאוקראינה – והיא מקווה שבתור יושבת הראש, אוקראינה לא תהסס להעלות הצעה לפזר את קבוצת מינסק וכי עצם העלאת הצעה שכזו, תסייע במציאת פתרון. אזרביג'אן באופן גלוי מאשימה את הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה בעמדה פרו-ארמנית בשאלת נגורנו-קרבאך. היא מבקרת את הרכב יושבי הראש של קבוצת מינסק: בצרפת יש לובי ארמני חזק שמשפיע על עמדתה, ורוסיה מנצלת את מצבה של ארמניה כדי לקדם את האינטרסים שלה באזור ולשמר את השפעתה בקווקאז. למעשה, רק בזכות ההתנגדות האזרית, שולבה ארצות הברית בהרכב של יושבי הראש המשותפים של הקבוצה (וגם ביחס לארצות הברית, קיים חשש אזרי מהלובי הארמני המשמעותי שפעיל בה).

איראן, כמו גורמים אחרים, מטילה ספק ביכולת התיווך של קבוצת מינסק. בנוסף לחשש מסוים מתסיסה בקרב המיעוט האזרי בשטחה, שכבר הוזכר, קיים חשש שכוחות זרים יתערבו בסופו של דבר בסכסוך בנגורנו-קרבאך וכתוצאה מכך יתקרבו לגבולותיה. מעבר לכך, על רקע התקדמות תוכנית הגרעין האיראנית ואפשרות למתקפה של ארצות הברית או ישראל, ההתרחשויות באזרביג'אן מקבלות חשיבות אסטרטגית נוספת. המשך הסכסוך בנגורנו-קרבאך מהווה את אחת הסיבות להעמקת היחסים בין אזרביג'אן לישראל בשנים האחרונות. למרות הרצון שמביעה איראן לתפוס תפקיד מרכזי יותר בפתרון הסכסוך, אפילו ארמניה, שתלויה משמעותית באיראן, מצהירה על נאמנותה למסגרת התיווך הקיימת של קבוצת מינסק. יחד עם זאת, דווקא אזרביג'אן פתוחה באופן יחסי להצעות האיראניות, גם כיוון שהיא מאמינה שלאיראן יכולת השפעה על ארמניה וגם כיוון שקיימים חששות באזרביג'אן שאיראן תפגע ביצוא האנרגיה שלה, שבו תלויה הכלכלה האזרית כמעט לחלוטין. מכאן, שעל-אף החששות ההדדיים, קיימת אפשרות (באופן תיאורטי) ל"עסקת חבילה" בין איראן לאזרביג'אן שתכלול לחץ איראני על ארמניה בנושא נגורנו-קרבאך.

מלבד איראן, גם טורקיה מציעה את עצמה לעיתים מזומנות כמתווכת בין הצדדים. לקראת סוף 2012 היא אף הציגה בפני הארמנים הצעה מעשית, שתכליתה הייתה להקל על המצור התחבורתי שבו נתונה ארמניה כתוצאה מכך שגבולותיה חסומים על ידי טורקיה ואזרביג'אן. ארמניה מבודדת גם בשל אי מעורבותה בפרויקטים משותפים באזור בתחומים נוספים, כמו תחום האנרגיה. על רקע זה, ההצעה של  טורקיה כללה הקמת קו תחבורה אסטרטגי בארמניה שיקשור בין אירופה לאסיה בתמורה לנסיגה מהשטחים הכבושים באזרביג'אן ומימוש עקרונות נוספים, שגובשו על ידי קבוצת מינסק בשנת 2009(Hurriyet Daily News, 23 February 2013). ארמניה לא הגיבה עד כה להצעה הטורקית. סירובה של טורקיה להכיר ברצח העם הארמני והתמיכה הטורקית בחימוש המסיבי של אזרביג'אן, מעיבים על ניסיונותיה של אנקרה לתווך בין הצדדים. הגם שמיזם תחבורה מאירופה לאסיה דרך ארמניה, תואם את האינטרסים השאפתניים של טורקיה באזור, ולכן יותר מאשר מחווה כלפי ארמניה, ההצעה של אנקרה נתפסת כניסיון לממש חזון טורקי ליתר השפעה במרכז אסיה.

לאור כל זאת מתעוררת השאלה, מדוע למרות העדר תוצאות בתהליך פתרון הסכסוך לא נעשה כל שינוי במסגרת הפעילות של קבוצת מינסק במשך שנים כה רבות? בהקשר הזה, ייתכן ומידת יעילותה של הקבוצה חשובה פחות מהנסיבות הגיאופוליטיות המורכבות והמיקום האסטרטגי של הסכסוך. אף אחת מהמדינות שלוקחות חלק בניסיונות להביא לפתרון הסכסוך ומעורבות באזור באופן פעיל לא מעוניינת בפתרונו בטרם עת, משום שלהמשך הסכסוך (לפחות כל זמן שהוא מתנהל בעצימות נמוכה) קיימים מבחינתן גם יתרונות מסויימים. על בסיס זה ניתן לטעון שללא שינוי של ממש במצב האסטרטגי ברמה האזורית, יהיה קושי רב למצוא פתרון לסכסוך זה, בכל מסגרת שלא תהיה. יחד עם זאת, המוטיבציה האיראנית להרחיק את אזרביג'אן מהמערב ומשיתוף פעולה עם ישראל מצד אחד, ההֲנִיעָה האזרית להשבת השטחים שלה וכן להבטחת המשך יצוא האנרגיה שלה מצד שני, יכולים להביא לפשרה מסוימת ביניהן וללחץ איראני על ארמניה, שיהווה מנוף אפשרי לפריצת דרך■

*תימור סאיטוב הוא תלמיד מ.א. בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ומתמחה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), אוניברסיטת תל אביב. ד"ר גליה לינדנשטראוס היא חוקרת ב-INSS .

  מ ר כ ז    א ל י א נ ס    ל ל י מ ו ד י ם    א י ר א נ י י ם   ( A C I S )

אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב 61390, תל אביב ת.ד. 39040

דוא"ל: Irancen@tauex.tau.ac.il

 טל' 03-640-9510 פקס' 03-640-6665

זמן איראן 38 ● 10 ביולי 2013

© כל הזכויות שמורות