הסכם הגרעין עם איראן - היום שאחרי

פרופ' דוד מנשרי*

הרבה כבר דובר על הסכם הגרעין בין איראן למעצמות. לא כל ההסכמות ומשמעויותיו של ההסכם ברורים וגלויים וגם לא ידוע בשעה זו כיצד ייושמו סעיפיו השונים ועוד פחות מכך, עד כמה תשנה איראן את מדיניותה בתחומים השונים. אולם, מסקנות אחדות כבר מזדקרות לעין, אשר אף אם משמעויותיהן עשויות להשתנות בתמורות העתים, הן משקפות נקודת מפנה חשובה במעמדה של איראן, במציאות האזורית וביחסים הבינלאומיים של איראן. גם אם סעיף זה או אחר בהסכם הגרעין היה שונה, רבות מהמשמעויות האלה היו עדיין נותרות בעינן בעצם קיום הסכם, שהתמקד בסוגיית הגרעין בלבד ולא דן במשמעויות הנרחבות יותר של המדיניות האיראנית.

אין ספק, עבור איראן זהו אירוע מכונן. המשטר האסלאמי זכה ללגיטימציה בינלאומית, תכנית הגרעין שלה זכתה להכרה ואף ל"תעודת כשרות" בינלאומית, האיומים עליה מבית ומחוץ פחתו במידה ניכרת, לפחות לעת הזאת. ממדינה שהוגדרה כחברה ב"ציר הרשע" הפכה איראן למדינה מחוזרת על-ידי הקהילה הבינלאומית. ממדינה שהוצגה עד לא מכבר כ"חלק מהבעיה" האזורית, היא נראית עתה כ"חלק מהפתרון." החיוכים הנסוכים על פני הנושאים והנותנים מטעמה וההתבטאויות האופטימיות שלהם, משקפים את הסיפוק שהיא חשה, גם אם רדיקלים מבית קובלים על וויתורים מפליגים, שוויתרה איראן לטעמם, ואף מאיימים להתנגד לאישורו.

איראן נכנסה לשלב הנוכחי של המשא ומתן לפני כשנתיים מעמדת חולשה מבית ונוכח אתגרים רציניים מחוץ והיא יוצאת מחוזקת. לעומת חולשת העוצמה האמריקאית מזדקרת העוצמה של מה שנראה כחולשה האיראנית. הסנקציות פגעו בה קשות והן שחייבו אותה להיכנס למו"מ רציני. ערך המטבע (הריאל) הידרדר, האבטלה והאינפלציה הרקיעו ומורת הרוח הציבורית גאתה. מעמדה האזורי של איראן נחלש אף הוא: בעלות בריתה – סוריה, חיזבאללה, עיראק – נחלשו. הון עתק שאיראן הוציאה למענן, ולשם קידום מעמדה האזורי, לא נראה כמפיק דיווידנדים מספקים וזכה גם לביקורת מבית. בזירה העולמית, השתמרה הברית הטראנס-אטלנטית, אשר הניבה משטר סנקציות שזכו להסכמה גם של רוסיה וסין.

במסע הבחירות שלו ב-2013 הבטיח רוחאני להפוך את האתגרים להזדמנויות, ואכן רשם הצלחה לא מבוטלת. הוא הבטיח, כי יחזיר לעמו את "ערך הריאל" (המטבע) ו"את "ערך הפספורט" (הכבוד הלאומי והמעמד הבינלאומי) וגם בכך רשם הצלחה בלתי-מבוטלת. ההסכם מאט אמנם את קצב התקדמותה של איראן בתחום הגרעין, מותיר מידה של פיקוח בינלאומי, וגם לא משחרר אותה לגמרי מעול הסנקציות, אך הוא נותן לה פסק זמן לטובת השגת מטרותיה בתחומים חשובים אחרים ומשחרר לה הון לשם קידומן. יתר על כן, העובדה שהמו"מ הצטמצם לנושא הגרעין ולא היה אמור לדון בנושאי פנים חשובים (כמו זכויות האדם והחירויות הפוליטיות) ולא דן גם במדיניותה האזורית של איראן (חזבאללה, חמאס, תימן, בחריין, סוריה) הניב הצלחה בלתי–מבוטלת לאיראן, למגינת לבם של אלו שראו במו"מ אמצעי לשינוי מדיניות משמעותי, שלא לומר שינוי המשטר באיראן. המציאות בשטח והאווירה הכללית (בנוסף לרוח גבית של רוסיה וגם של סין) פועלות אף הן לטובת איראן. גם עליית דאע"ש מציגה את איראן באור פחות מאיים ומציגה אותה כ"חלק מהפתרון." כבר עתה עטות חברות בינלאומיות על טהראן לחתימה על הסכמים ומדינות שונות פועלות לשדרג את יחסיהן הדיפלומטיים עמה. יהיה קשה מאוד להסיג מציאות זו אחורנית. לעומת נקודת המוצא בעת תחילת סבב שיחות זה, זו הצלחה לא מבוטלת.

הנשיא אובמה נבחר ב־2008 כאשר דגל הדיאלוג עם איראן בידו. הוא הדגיש מטרה זו עוד טרם כניסתו לבית הלבן, בינואר 2009, והצליח להביא מהלך זה לכדי הסכם, עם גיבוי בינלאומי רחב ואישור פה אחד של מועצת הבטחון. בתוך כך, ארה"ב הצליחה לשמור על הברית הטרנס־אטלנטית, לפעול בהרמוניה עם שותפותיה ולעקוף התנגדויות של רוסיה וסין—הן במשטר הסנקציות והן במהלך המשא ומתן—לא מטרות קלות לאור האינטרסים המנוגדים.

שני הצדדים למו"מ שאפו להגיע להסכם, אך הממשל האמריקאי נראה להוט יותר ואיראן, בדרכה המתוחכמת, ניצלה זאת עד תום לשם הצגת דרישות גבוהות יותר תמורת"תשלום" נמוך הרבה יותר. ארה"ב חזרה וטענה שהמו"מ הסתייע בזכות השינוי שחל במדיניות האיראנית עם בחירת רוחאני ביוני 2013, אך למעשה השתנתה גישת הממשל האמריקאי כלפי איראן עוד לפני כן. בהקשר זה, רק לאחרונה הזכיר לנו ח'אמנהאי, כי ההצעה האמריקאית לדיאלוג הופנתה לאיראן עוד בעת כהונתו של הנשיא אחמדי-נז'אד (הרדיקלי). אותות ה"חיזור" אכן מצאו אוזן קשבת יותר באיראן עם בחירת רוחאני.

ארה"ב החלה להיות מעורבת פוליטית במזרח התיכון בעיקר לאחר מלה"ע השנייה. מאז, כמעט תמיד, עליית נשיאים דמוקרטיים, שצידדו בזכויות האדם ובחופש פוליטי, עודדה תנועות אופוזיציה באיראן להרים קול ולדרוש שינוי. כך, עם כניסת הנשיא טרומן לתפקיד ב-1949, החלה תנועת התנגדות שהביאה לכינון ממשלת מוחמד מוצדק (1951) ולהגליה הזמנית של השאה, ממנה שב רק לאחר הפיכת נגד בסיוע ארה"ב ובריטניה (אוגוסט 1953), בעת נשיאות אייזנהאור (הרפובליקני). כניסת הנשיא קנדי לבית הלבן גררה התקוממות נוספת נגד השאה (1961-1964) שמוגרה על-ידי השאה; וזמן קצר אחרי כניסתו לתפקיד של הנשיא קרטר החלה ההתעוררות האופוזיציונית, שהכתירה את המשטר האסלאמי. בתקופת המהפכה האסלאמית ועד אמצע שנות ה-90 קשה היה יותר להביע מחאה באיראן. מחאה ציבורית נרחבת בתקופת קלינטון היתה רק ב-1999 ודוכאה ביד קשה.

לשם אובמה יש משמעות בפרסית. בהגייה מעט שונה הפרוש של או-בא-מא הוא: "הוא אתנו." אולם, בעיצומן של ההפגנות בטהראן—ולנוכח שתיקתו של הנשיא אובמה בנושא במשך עשרה ימים--נשמעו אז הקולות כי "או-בא-מא ניסת" (הוא אינו אתנו). אם זו היתה החלטה מושכלת ומתוכננת מראש במחשבה לטווח ארוך, קשה לפסוק. אך זה מה שקרה—אובמה לא תמך בדרישות ה"ירוקים" והתמקד במו"מ עם החוגים הפרגמטים במשטר. נותר להמתין ולראות אם אכן המשטר האסלאמי יפנה מכאן לדרך חדשה, מתונה יותר במדיניות הפנים והחוץ, או שמא ייהנה מהיתרונות שהבטיחו לו תנאי ההסכם, אך ימשיך במדיניות הנוכחית מבית (בתחום זכויות אדם, חירויות פוליטיות) ומחוץ (תמיכה בתנועות האסלאם הרדיקלי, מעורבות בענייני מדינות שכנות, קריאות "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל"). לא פעם אחת פעלה ארה"ב—מתוך האינטרסים שלה, כמובן—לקדם את האינטרס הלאומי של איראן המהפכנית. למעשה, ארה"ב היתה האחראית העיקרית לסילוק שתי האויבות העיקריות של איראן: ממערב, בעיראק, האויב מספר אחת, צדאם חוסיין (במלחמות ב-1991 וב-2003); וממזרח, מיגור משטר הטאלבאן באפגאנסתאן (ב-2002). אין ספק כי אלה אפשרו למשטר האסלאמי לבסס את מעמדו מבית, להרחיב את השפעתו האזורית, ולהמריץ את שאיפותיו להגמוניה אזורית. אלא שלאיראן היתה דרך משלה להודות לארה"ב על שירותים חשובים אלה. האם תשנה איראן את דרכה הפעם?

שינוי פנימי באיראן ניתן יהיה לבחון תוך זמן קצר יחסית: מבית, לאן יוזרמו הכספים המופשרים, מידת ההקלה בתחום זכויות האדם, האם ישוחררו אסירים פוליטיים ואפילו במשורה, האם נראה נשים רבות יותר עם רעלה צבעונית ברחובות, מידת חופש הביטוי לעיתונות ועוד; באזור, מידת המעורבות במדינות האזור (לבנון, סוריה, עיראק) ובקרב תנועות רדיקליות (חמאס, חזבאללה, הח'ותים בתימן), וביחס לעולם המערבי—מידת ההתלהמות כנגד הצביליזציה המערבית וכוחות "היוהרה הבינלאומית"—ובראשם ארה"ב.

לגבי ארה"ב, איראן הבהירה שהיא מפרידה בין מו"מ על הגרעין (גם אם בהשתתפות ארה"ב) לבין הפשרת היחסים עמה. ח'אמנהאי הביע מורת רוח פומבית כל אימת שנוצרה קרבה יתרה לטעמו בין מנהלי המו"מ מצדו (הנשיא רוחאני ושר החוץ זריף) לבין ראשי הממשל בארה"ב (למשל, שיחת טלפון של אובמה ורוחאני ב-2013 ופגישות ידידותיות מדי של שרי החוץ קרי וזריף). למהפכה האסלאמית שהפכה את המשטמה לארה"ב לדגל כה מרכזי בתורתה, ואשר התנשלה כבר מעקרונות כה רבים במצעה האידיאולוגי, נסיגה מהקריאות נגד ארה"ב וכוחות "היוהרה הבינלאומית" היא קשה במיוחד. בנאומיו בעת השיחות האחרונות בוינה ולרגל סיום הרמדאן, אמר ח'אמנהאי, כי המאבק נגד המערב, ובראשו ארה"ב, הוא חלק ממהות המהפכה האסלאמית ולא ייפסק. שינוי, ככל שיהיה, לא יהיה קל ובטווח המיידי. אולם הידוק הקשרים עם המערב ועצם המו"מ (כולל ישירות עם ארה"ב) עשויים לקשור את איראן בהדרגה באופן הדוק יותר למערב ולפתוח את המדינה להשפעה מערבית גוברת.

המפסידות העיקריות מן ההסכם הן ידידותיה הוותיקות של ארה"ב באזור: בראש ובראשונה ישראל, שהפכה את המסע נגד תכנית הגרעין של איראן ונגד ההסכם עמה לעיקרון מרכזי במדיניותה. לצדה עומדות ערב הסעודית, מצרים והמדינות הסוניות בכלל. אלה רוטנות, כי ארה"ב זונחת את בעלות בריתה (למשל השאה ב-1979, מובארכ ב-2011), מפנה עורף למדינות ידידותיות (ישראל, ערב הסעודית, מצרים), ומחזרת בלהט אחרי משטר, שלא רק שלא זנח את הדוקטרינה הרדיקלית שלו, אלא ממשיך לראות בארה"ב את "השטן הגדול".

עוינות המשטר האיראני לישראל מתבססת על שילוב בין התנגדותה האידיאולוגית לקיומה של מדינה יהודית לבין העובדה שהיא לא רואה תמריץ משמעותי לשנות את דרכה. מבחינתה, ישראל היא אויב רחוק ונוח, כפי שאומרת מימרה פרסית ידועה היא "קיר נמוך"—שאפשר לטפס מעליו או לדרוך עליו ללא קושי. האיבה כלפיה עולה מעט והרווח בצדה ניכר. קשה למדינה מוסלמית (ועוד שיעית) לשאוף להגמוניה אזורית ולהנהגה אסלאמית, מבלי שתניף באון את דגל פלסטין. למהפכה שנתקלת בקשיים כה רבים, טוב גם שיש אויב רחוק לנופף בו וגורם שאפשר לייחס לו כל האשמה (כמו מצוקה כלכלית), לתת לעצמה לגיטימציה לדכא התנגדות מבית או לצורך הטפה לאחדות מול אויב חיצוני. אחרי הכל, איראן היא לא המדינה היחידה "הנעזרת" באויב חיצוני בניסיון לקדם את מטרותיה ולהבטיח את שרידותה.

אין להקל ראש בפעילות ישראל להאטת תהליך הגרעין באיראן, בתרומתה לגיבוש משטר הסנקציות נגד איראן ובעידוד ההתנגדות להסכם, בעיקר בארה"ב. אולם בדיפלומטיה הפומבית, ישראל עשתה לא מעט טעויות: היא ניכסה לעצמה את סוגיית הגרעין האיראני, ולאורך כל הדרך רצה לראש התור להשמעת הצהרות ואיומים פומביים ולא בהכרח נחוצים. בדרך, תרמנו לליבוי מתח בעייתי עם ארה"ב. כך, בשעה שישראל שיחקה שש-בש, האיראנים שיחקו שחמט.  

היחסים המתוחים עם הבית הלבן, וחוסר התמיכה בעמדת ישראל באירופה ובפינות אחרות בתבל, הם בעוכריה בשעה קריטית זאת. למעשה, ישראל הפכה, לפחות בישורת האחרונה של המו"מ על הגרעין לפחות ופחות רלוונטית. סיכויי המאבק הנוכחי למניעת אישור ההסכם על-ידי הקונגרס האמריקני גם הם אינם מזהירים. גם לא בטוח כלל, כי אף אם יצליח הקונגרס בהתנגדותו להסכם ניתן יהיה להשיב את הגלגל לאחור. האם אפשר להשיב אחור את המצב שכבר נוצר בשטח? האם במקרה זה רוסיה, סין, או אפילו מדינות אירופה, תתיישרנה עם הקו האמריקני? ובכלל, מה יהיה המחיר שישראל ויהדות העולם יאלצו לשלם על כך? 

לשיפור מעמדה של ישראל דרושה אסטרטגיה מדינית, המתבססת על הכרה בקיומה של מציאות אזורית חדשה. במקום לעמוד בראש מקהלה רעשנית, מוטב שישראל תתיישב הפעם במושב האחורי. מעל לכל, עליה לשנס מותניים להבטיח במשא ומתן עם המדינות השכנות, ובתאום עם ידידותיה בעולם, את קידום האינטרסים המשותפים "במזרח התיכון החדש," ההולך ומתהווה לנגד עינינו. 

דוד מנשרי הוא פרופסור (אמריטוס) במרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל־אביב ועמית מחקר באוניברסיטת פרינסטון.

מ ר כ ז    א ל י א נ ס    ל ל י מ ו ד י ם    א י ר א נ י י ם   ( A C I S )

אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב 61390, תל אביב ת.ד. 39040

דוא"ל: Irancen@tauex.tau.ac.il

טל' 03-640-9510 פקס' 03-640-6665

זמן איראן 61 ● 26 ביולי 2015

©כל הזכויות שמורות

​