רוז-י ג'האני-י קדס - ביטוי לאידיאולוגיה צרופה או למודוס-אופרנדי?

ד"ר דורון יצחקוב*

יום ירושלים הבינלאומי (רוז-י ג'האני-י קדס), המצוין מדי שנה ביום שישי האחרון של חודש הרמדאן[1]ועומד בסימן הזדהות עם המאבק הפלסטיני, משמש גם ביטוי להפגנת הקו הנוקשה והבלתי מתפשר של הממסד השלטוני באיראן נגד נוכחותה של ישראל במרחב המזרח תיכוני. בדומה לשנים קודמות, גם  ביום שישי האחרון, יצאו אזרחים רבים באיראן ומחוצה לה להפגנות הזדהות ומחאה. ואולם, בניגוד לשנים עברו ניתן היה לחוש היטב באירועים השנה את השפעתן של התפתחויות אזוריות, ובמיוחד ההתקדמות בשיחות הגרעין (שהסתיימו ארבעה ימים לאחר מכן בחתימת ההסכם), האירועים בתימן והאתגר שמציבה דאע"ש  לפתחה של איראן. כל אלה מצאו ביטויים בנאומי בכירים איראנים שלא פסחו, גם הפעם, על קריאות שטנה נגד ישראל וארצות הברית ועל מעמד שריפת דגלי שתי המדינות.

מקור: היומון שרק 2015: תהלוכות רוז-י קודס עם ניחוח של [שיחות] הגרעין וקריאה לשחרור תימן 

בבסיס ההחלטה לציין את  "יום ירושלים העולמי", שהתקבלה על ידי איתאללה רוחאללה ח'ומיני זמן לא רב לאחר כינונה של הרפובליקה האסלאמית באיראן ב-1979, ניצב רצונו להבליט את הקו החדש של המשטר המהפכני כלפי המאבק הפלסטיני. קו זה היה חלק מקריאת תיגר נגד ההגמוניה השלטונית שגובשה על ידי ארצות הברית ומדינות המערב (המכונות "המעצמות המתנשאות"), וקרא לאיחוד שורות בעולם המוסלמי נגד השפעתן של אלו על קביעת סדר היום הפוליטי. יש באיראן הטוענים כי החלטתו של איתאללה ח'ומיני לציין יום זה הייתה תוצאה ישירה של הפצצות חיל האוויר הישראלי בדרום לבנון בראשית אוגוסט 1979 .[2]מנגד יש אחרים, דוגמת איברהים יזדי, שר החוץ של איראן באותה העת, שמנכסים לעצמם את שכנוע מנהיג המהפכה לציון מועד זה. מעבר לעיסוק היבש בסוגיית עיתוי ההחלטה, עומדת במרכז הדיון תימה מרכזית שעד כה נותרה ללא הכרעה והיא - האם בבסיס יחסה העוין של הרפובליקה האסלאמית כלפי ישראל ניצבת אידיאולוגיה צרופה ,או שמא נובע הדבר מניסיון איראני לקדם אינטרסים ובראשם ביסוס מעמדה כהגמון אזורי ומנהיגת העולם המוסלמי ואף מעבר לכך.

​

 רוז-י קדס 2014 - היומון כיהאן - בכותרת "את עזה לא משאירים לבד"

מבחינה זו הקונטקסט ההיסטורי עשוי להציע מספר תובנות. עמדתו העוינת של מחולל המהפכה האסלאמית לישראל נכרכה עם משבר האסלאם בעידן המודרני והתנגדותו לשאה ואופן אחיזתו ברסן השלטון. לראייתו של ח'ומיני, מצבה הרעוע של איראן נבע אז, בין השאר, משליטתו של מונרך אוטוקרטי שבחר להתנתק מדרך האסלאם, מתלות חסרת תקדים בארצות הברית ובמערב, ממשבר האסלאם נוכח חידושי המודרנה וכן מקשריה המתהדקים עם ישראל. קשה לקבוע במדויק כיצד התוודע ח'ומיני לאופי הקשרים בין איראן המלוכנית לישראל חרף מאמציה של איראן לטשטשם, מטעמי פנים וחוץ כאחד. עם זאת, ניתן לקבוע בוודאות כי קשרים אלו שימשו את ח'ומיני בהטפותיו לקהל מאמיניו ברחבי איראן. הפתיח של חיבורו "שלטון חכם ההלכה" (ולאית-י פקיה/חכומת-י אסלאמי), שהתפרסם בשנות ה-70 של המאה ה-20 עסק בראש ובראשונה בזיהוי אויבי האסלאם ובהצבתם בקונטקסט הנכון מבחינתו. חיבור זה, שלימים הפך למסמך מכונן במכניזם הפוליטי המהפכני, הציג את היהודים כאויבי האסלאם מראשיתו והציב את ישראל במרכז ציר ההתנגדות מבחינתה של  הרפובליקה האסלאמית בהמשך.

התרחבות הקשרים בין איראן לישראל בשנות ה-60 של המאה ה-20, בעיקר בתחומים הביטחוניים, המסחריים והחקלאיים, הגדישו את הסאה מבחינתו של ח'ומיני והיו לסיבה שבגינה החליט לצאת חוצץ נגדם. בנאום שנשא בתאריך 3 ביוני 1963 לרגל ציון "יום העאשורא", השווה ח'ומיני בין שלושה מעגלים בעלי מכנה משותף שלדידו היוו חסם להתפתחותה של איראן. במעגל העליון הוא הציב את  הטבח שבו נהרגו חוסין בן עלי ותומכיו על ידי יזיד אבן מעאויה וצבאו בקרב כרבלא במאה ה-7, מאורע שהוביל לשבר בקהילת המאמינים. במעגל האמצעי הוא הציב את הכרזת השאה על עקרונות "המהפכה הלבנה" (בדגש על הרפורמה האגררית והזכויות הפוליטיות לנשים) שנועדה להעמיק את הנתק בין דת ומדינה. ואילו במעגל הפנימי הציב ח'ומיני את הקשר בין איראן לישראל, שסימל לדעתו את הניתוק של השליט מרצון העם וטובת אזרחיו, כפי שעולה מנאומו:

ישראל אינה מעוניינת שבמדינה זו יהיו אנשים משכילים. ישראל אינה רוצה את הקוראן במדינה זו. ישראל אינה רוצה שבמדינה זו יהיו חכמי דת. ישראל אינה מעוניינת שבמדינה זו ישרור שלטון האסלאם [...] [ישראל] מעוניינת לנהל את הכלכלה שלכם. [ישראל] רוצה לחסל את החקלאות והמסחר שלכם [...] מה אופי היחסים בין השאה לישראל, שארגון הביטחון [סאואכ] אומר לי [מצווה עלי] לא לדבר על ישראל וגם על השאה לא לדבר, מה זה האם שניהם בעלי תכונה שווה? האם השאה הוא ישראלי?^[3]

ב-5 ביוני 1963 נעצר ח'ומיני ונכלא בטהראן, אולם כעבור חודשיים הועבר למעצר בית בדירה של ארגון הביטחון והמודיעין בימי השאה (הסאואכ), ולאחר מכן התירו לו השלטונות לשוב לעיר קום. חודש לאחר מכן נשא ח'ומיני נאום נוסף שבו תקף שוב את מעורבות ישראל ביוזמת הרפורמה האגררית, את השיגור של סטודנטים איראנים ללימודים בישראל ואת שיתוף הפעולה הצבאי בין שתי המדינות. בשלהי אוקטובר 1964 נעצר ח'ומיני בשנית בעקבות נאום שנשא בגנות חוק החסינות שהעניקה איראן לנציגי ארצות הברית בשטחה. מאוחר יותר, ב-4 בנובמבר 1964, הוא הוגלה מאיראן, אולם חמש עשרה שנות גלותו לא הפחיתו את מידת השפעתו ובפברואר 1979 עלה בידו לייסד את הרפובליקה האסלאמית של איראן, להוריד את המסך על יחסי איראן-ישראל ולסתום את הגולל על מערכת קשרים ענפה שנבנתה במהלך שלושה עשורים.

התנגדותו הנחרצת של ח'ומיני לנוכחותה של ישראל באזור והשפעתה על סדר היום המזרח תיכוני הפכה עם הזמן למודל לחיקוי על ידי אלו השואפים להוכיח את מידת נאמנותם לאיש ולדרכו. לאחר מותו ביוני 1989, קיבלו הצהרותיו בסוגיית ישראל משנה תוקף, ונראה היה כי למרות חילוקי הדעות השוררים בחברה האיראנית, עמדת הממסד השלטוני, על פלגיו השונים, מציגה חזית מאוחדת בכל הכרוך לעמדה האנטי-ישראלית. וכך, לעיתים נראה כי הפילוגים והחשדנות הטבועים בפוליטיקה האיראנית מתגמדים לנוכח ההתבטאויות ביחס לישראל. המשפט "אויבו של אויבי-ידידי" הנקשר לפרדיגמה של ה"ריאל-פוליטיק" משחק תפקיד מרכזי גם בסכסוך האיראני-ישראלי בעת הנוכחית.

השימוש שעושה הרפובליקה האסלאמית במאבק הפלסטיני מהווה בעבורה פלטפורמה להשגת הישגים במישור הגיאו-אסטרטגי, המשרת את מערך האינטרסים הסובייקטיבי שלה. הצגת איראן כאפוטרופוס של המאבק הפלסטיני מסייעת להבלטת מעמדה כתומכת במדוכאים נגד המדכאים. כל אלו מעלים את יוקרתה של איראן ומנגד, מגמדים גם את כוחן של יריבותיה בעולם המוסלמי. עקב כך, המנהיג הרוחני העליון הנוכחי, עלי ח'אמנהאי, בדומה לקודמו, היה מוכן להבליג על  כך שיאסר ערפאת לא גילה תמיכה או אהדה מיוחדת לדרכו ומשנתו של ח'ומיני, חרף העובדה שהיה אורח הכבוד הראשון שהוזמן לאיראן לאחר המהפכה. באותו מעמד הוא אף קיבל לידיו במתנה את מפתחות בניין נציגות ישראל שנרכשה בכספם של יהודי איראן, על מנת שזו תשמש כמטה אש"פ בטהראן. החתימה של עראפת על הסכמי אוסלו עוררה בשעתה ביקורת מצד איראן, שבחרה לטפח את הג'האד האסלאמי ומאוחר יותר את החמאס כמשקל נגד לערפאת. חוסר התמיכה של ערפאת ואש"פ  באיראן במהלך שנות מלחמת איראן-עיראק, היא סוגיה נוספת שההנהגה האיראנית נוטה להבליג עליה. חרף זיכרון המלחמה העקובה מדם שעדיין נטוע היטב בזיכרון האיראני הקולקטיבי, ההתעלמות מתמיכתו של עראפת בעיראק, מלמדת שהשיקול האנטי ישראלי היה לא פחות חשוב. אלה עשויים להעיד על כך כי מעייניה של איראן נתונים לשיקולים אסטרטגים ולשם כך סדרי העדיפויות שלה, דוגמת תמיכתה המחודשת בארגון החמאס על אף  מדיניות הארגון ביחס ללחימה בסוריה, מותאמים לנסיבות המשתנות במרחב ובזמן.

​

לאור כל זאת, ניתן לסכם ולומר כי האיבה של הרפובליקה האסלאמית כלפי ישראל נובעת משיקולים אידיאולוגים ואסטרטגים כאחד. במישור האידיאולוגי, אף שלעיתים נראה כי היחס לישראל ולארצות הברית מקורו באותה תבנית חשיבתית, קיים הבדל מהותי ביניהם. בבסיס העמדה האיראנית כלפי ארצות הברית עומד ניגוד תפיסתי עמוק שכרוך בזיכרון היסטורי צורב, אולם באיראן אין עוררין על זכותה של הראשונה להתקיים. כלפי ישראל הדבר אינו כך. הממסד השלטוני האיראני הנוכחי, בעידודו של הממסד הביטחוני, מציג עמדה שדוחה את הבסיס הלגיטימי לנוכחותה של ישראל במרחב המזרח תיכוני. הגרסה האנטי-ציונית האיראנית נכרכת לעיתים במוטיבים אנטישמיים המעצימים קו עוין שאינו מהווה בהכרח שקף לתחושות העם באיראן שעסוק בשגרת חייו היום יומיים ואתגריה. לעת עתה, חרף מצג תהלוכות ההמונים ברוז-י קדסנראה כי אין זו עדות המשקפת נאמנה אידיאולוגיה צרופה. השתתפותם של המוני איראנים בצעדות אינה הוכחה לכך שהאיבה לישראל שאותה מקדם המשטר היא נחלת הכלל ברפובליקה האסלאמית.