הרפובליקה האסלאמית של איראן: שלושים ושמונה שנים לייסודה
זמן איראן מס' 66 | 22 בפברואר 2017
דורון יצחקוב*
באחד עשר בפברואר ציינו אזרחי איראן את יום השנה ה-38 לייסודה של הרפובליקה האסלאמית. באירוע המרכזי שהתקיים בתהראן הבירה, בהשתתפות בכירי הממסד הפוליטי האיראני, קרא הנשיא רוחאני לפיוס ואחדות לאומית לשם חיזוק חוסנה הלאומי של איראן ועמידה בפני האתגרים הניצבים לפתחה. ברור לכל כי המסר ששוגר הופנה כלפי מתחרים מבית ויריבים מחוץ כאחד. כלפי חוץ, הוא נועד לאותת לממשל החדש בוושינגטון ולעומד בראשו בדבר חוסנה של הרפובליקה האסלאמית ויכולתה לעמוד בפני הרוח החדשה הנושבת מגבעת הקפיטול. עם זאת ראוי לציין שחרף ההצהרות הלוחמניות נגד הנשיא הנבחר, דונלד טראמפ, מורגשת היטב אווירת המתיחות השוררת בתהראן סביב התבטאויותיו בנושא הגרעין האיראני, החזרת הסנקציות לשולחן הדיונים וכוונותיו בנוגע למאבק במדינות התומכות בטרור. כלפי פנים, המסר כוון בעיקר כלפיי מתנגדיו של הנשיא בזירה הפנים-איראנית וזאת בשל ההתרסה למדיניותו, בדגש על הסכם הגרעין שנחתם עם המערב, ושינוי במאזן הכוחות הפוליטי עקב מותו של אכבר האשמי רפסנג'אני, פטרונו של רוחאני.
המסר המבליט חוסן לאומי כלפי חוץ ודאגה אל מול האיומים הנשקפים לאיראן כלפי פנים משקף, הלכה למעשה, את גישת ההנהגה המהפכנית מרגע התבססותה. מזווית אחרת, מסר זה משקף גם את תפיסת עולמו של הנשיא ששם לעצמו למטרה להעצים את כוחו של העם בקביעת סדר היום הלאומי, במבנה הפוליטי ההיברידי שנשען על תורת "שלטון חכם ההלכה". תבנית שלטונית זו, שעוגנה בחוקה האיראנית, מקיימת באופן תדיר דיאלוג הנע בין שני קטבים: הסמכות העליונה שמקורה באל, אל מול כוח האנוש הנשען על בחירת העם.
השינוי שחוללה המהפכה האסלאמית בהנהגתו של ח'ומיני והשפעתו על איראן בעת המודרנית, הינו בגדר הנחת יסוד שאין עליה עוררין. שינוי זה הוביל להבניית זהות, ערכים ודפוסי חשיבה על פי אמות מידה שתאמו את השקפת עולמו של מנהיג המהפכה. במבט רטרוספקטיבי ניתן להבחין כי ההישג המשמעותי אותו השיג המשטר התיאוקרטי שצמח מהמהפכה, מתבטא ביכולת לשמר את כוחו אל מול זרמים אופוזיציוניים מבית, וקריאת תיגר מצד שליטי מדינות שאיימו על ריבונותה של איראן הבתר-מהפכנית. הישג נוסף הוא הדבקות בדרכו של מכונן הרפובליקה האסלאמית והנחלת מורשתו שהפכו לאבן דרך בהגות ובאינדוקטרינציה של הממסד השלטוני במשך קרוב לארבעה עשורים.
בפרק הזמן שחלף מאז כינונה של הרפובליקה האסלאמית עברו על איראן תמורות משמעותיות שהותירו חותם על השיח ותפיסות היסוד של העומדים בראשה. ככלל, ניתן לחלק את ציר הזמן לחמישה פרקי זמן שונים הנבדלים במהותם ובחותם שהותירו על דרכה של הרפובליקה האסלאמית. בפרק הראשון הייתה זו מלחמת שמונה השנים, שנכפתה על איראן מצד שכנתה ממערב והותירה נפגעים רבים בנפש וברכוש. מלחמה זו הובילה להבניית תפיסת "ההסתמכות העצמית" שחרטה הרפובליקה האסלאמית על דגלה, עקב תחושת הבידוד שחשה במהלך המערכה. אולם מנגד, מלחמה זו גיבשה את צמרת הפיקוד של הממסד הצבאי-ביטחוני הנוכחי שצמח מהווית המלחמה. העימות העקוב מדם עם עיראק הותיר חותם על תפיסת עולמם של בכירים בצבא ובמשמרות המהפכה ותרם, לא מעט, למיסוד מערך קשרים אישיים שבא לידי ביטוי בשרשרת מינויים בצמרת הביטחונית, בעת הנוכחית. מעט לאחר סיום המלחמה צלח המשטר המהפכני אתגר משמעותי לאחר מותו של ח'ומיני ביוני 1989. ממגוון בחינות, מינויו של עלי ח'אמנהאי, שנעדר את כישוריו ההלכתייים של קודמו, היווה אבן בוחן לשרידות המשטר המהפכני. אולם חרף כל הקשיים הוא הוכתר בהצלחה, לא מעט בזכות הקשר שנרקם בין המנהיג החדש למשמרות המהפכה שהפכו למשענת כוחו.
את הפרק השני ניתן להגדיר "כתקופת השיקום" שעברה איראן לאור ההשלכות שהותירה המלחמה עם עיראק על כלכלת איראן. הסטגנציה הכלכלית שהייתה מסממניה של המלחמה, הותירה את המערכת הכלכלית האיראנית במשבר כה עמוק שהחזיר אתרמת התוצר הלאומי הגולמי, כמעט עשרים וחמש שנה לאחור, קרי לרמה שהייתה במחצית שנות השישים של המאה העשרים. ראוי לזכור, כי תקופת השיקום נעה במקביל לשמונה שנות כהונתו של רפסנג'אני (1989- 1997) כנשיא איראן. לא בכדי נכרך שיקומה של איראן עם שמו של רפסנג'אני שהתווה את קווי מדיניות השיקום והיה אחראי להוצאת התכנית מן הכוח אל הפועל.
בפרק השלישי חל שינויי במאזן הכוחות הפוליטי האיראני עם בחירתו של מוחמד ח'אתמי למוסד הנשיאות (1997- 2005). אין תמה אפוא שעידן ח'אתמי קיבל את הכינוי "התקופה הליברלית," עקב פתיחותו בנושאים הקשורים למדיניות החוץ והיחס אל המערב. אולם בדומה לקודמו, גם לח'אתמי לא היה את הרוב הנדרש בפרלמנט על מנת ליישם את המדיניות אותה שאף לקדם. כתוצאה מכך חל פיחות במעמדו ומנגד חלה התחזקות הממסד הביטחוני, שהפך עם הזמן לגורם דומיננטי בתהליכי קבלת ההחלטות—כל זאת בתיאום מלא עם לשכת המנהיג העליון. אחת התמורות של שינוי המגמה, הייתה בחירתו של מחמוד אחמדינז'אד לנשיאות בשנת 2005, שהיוותה את ראשיתו של פרק חדש.
תקופת כהונתו של אחמדינז'אד בין השנים 2005- 2013 הפכה לסוערת במיוחד עקב מדיניותו והתבטאויותיו בנושאי פנים וחוץ כאחד. במישור הפנימי, ניסיונותיו להחלפת הסובסידיות במענקי קצבאות, האינפלציה הדוהרת וחוסר יכולתו לעמוד מאחורי הבטחותיו להביא את הכנסות הנפט ל"מפת השולחן" של האזרחים, הובילה לנסיגה באחוזי התמיכה בו. יתר על כן, גישתו המשיחית הקוראת לקידום בואו של האמאם הנעלם, המהווה ייצוג לתפיסת עולמה של אגודת החג'תיה (אנג'מנ-י חג'תיה), נתפסה כהתרסה על ידי אנשי דת בכירים וביניהם אף כאלו שהיו למשענת כוחו בראשית הכהונה.
התבטאויותיו החריפות של אחמדינז'אד בנושאי חוץ, רק העמיקו את הבור שנפער בין איראן למערב והיוו זרז לסנקציות שהוטלו נגדה וגרמו לשיתוק כמעט מוחלט של כלכלתה. מבין סממניה הבולטים של תקופת כהונתו ניתן לציין את הקריאות למחיקת ישראל מהמפה, הכחשת השואה, וחבירתו להוגו צ'אבס שבעזרתו קידם את מרחב השפעתה של איראן באמריקה הלטינית. אולם, תקופת כהונתו תשאר צרובה בתודעה, בעיקר בשל המחאה החברתית החריפה שפקדה את איראן לאורפרסום תוצאת הבחירות ביוני 2009. החשד לזיוף הבחירות ודיכוי גלי המחאה האזרחית שפרצה, גרמו לשבר עמוק בחברה וערערו את אושיות השלטון של הרפובליקה האסלאמית. לא בכדי, ראשי "התנועה הירוקה" (מיר-חוסיין מוסאווי ומהדי כרובי) נתונים עד היום במעצר בית ממושך ללא יכולת לשינוי המצב, חרף הצהרותיו של הנשיא רוחאני במהלך מסע הבחירות.
התקופה החמישית המסיימת סקירה זו, החלה עם בחירתו של הנשיא רוחאני בקיץ 2013. במידה רבה של צדק ניתן להגדיר את בחירתו של רוחאני ככזו המשקפת את רצון העם ומנגנוני השלטון התאוקרטי כאחד. ראוי לציין, כי בתקופת כהונתו של רוחאני ממשיכה איראן להרחיב את מרחב השפעתה במזרח התיכון, היא קוראת תיגר על יציבותם של משטרים במפרץ הפרסי, ומציבה אתגר לביטחונה של ישראל. עם זאת, מתנגדיו של רוחאני, בדגש על האגף השמרני-דוגמטי ובכירי הממסד הביטחוני אינם פוסקים מלמתוח ביקורת על מדיניותו ובכלל זה גם על חשיפת אי-סדרים בקרב חברי ממשלתו. לדידם, בחירתו של טראמפ מהווה, פעם נוספת, הוכחה כי לא ניתן לסמוך על הסכם שנחתם בחסות ארצות הברית, אותה הם עדיין מכנים "השטן הגדול." באופן זה הם תרים להוכיח את צדקת דרכם ונאמנותם לקו שהנחיל מייסדה של הרפובליקה האסלאמית.
ניתן לסכם ולומר, כי ההישג המשמעותי מבחינתו של המשטר הפוסט-מהפכני הוא השמירה על יציבות שלטונו המתבססת על נאמנות בלתי מתפשרת לקו שהתווה מחולל המהפכה. נאמנות זו נשארת, לעת עתה, מרכיב דומיננטי בהוויה הפוליטית האיראנית ואין איש המעז לסטות ממנה, בשל חשש מאובדן לגיטימיות ואולי אף האשמה בבגידה. לכן, על אף המחלוקות הקיימות בחברה האיראנית, התבנית הבסיסית נותרה בעיינה- תחרות על נאמנות למנהיג המהפכה ולערכיה.
* ד"ר דורון יצחקוב משמש כעמית מחקר במרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב.
מר כ ז א ל י א נ ס ל ל י מ ו ד י ם א י ר א נ י י ם ( A C I S )
אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב 61390, תל אביב ת.ד. 39040
דוא"ל Irancen@tauex.tau.ac.il
טל':03-640-9510 פקס03-640-6665 :
זמן איראן ● 66 22 בפברואר 2017
© כל הזכויות שמורות
