"חבר מהעבר...ואולי בעל-הבית מחר": ההסכם האסטרטגי עם סין והמחלוקת הציבורית באיראן

 

ב-27 במרץ, במהלך פגרת ראש השנה הפרסית, התכנסו משלחות משרד החוץ הסיני והאיראני בארמון הנשיאות סַעְדעַבַּאד בטהראן למעמד חתימה מתוקשר על הסכם שותפות אסטרטגית בין שתי המדינות לפרק זמן לא-מבוטל של רבע מאה. בצל האיום האפידמי של הקורונה, קיימו שני שרי החוץ הנמרצים, מוחמד ג'וואד זריף ועמיתו וואנג יי, נגיעת מרפקים הדדית במקום לחיצת יד וחיבוקים לבביים אשר אפיינו את מפגשיהם הדיפלומטיים של השניים מהימים שקדמו לפרוץ המגיפה הגלובלית. הצילומים הרשמיים של מעמד החתימה, אשר שודרו ברשתות התקשורת המקומיות, גרפו במהרה כותרות ראשיות במדורי חדשות החוץ הבינלאומיים עוד טרם יבש הדיו מעל דפי ההסכם.

 

מחד גיסא, מפגן החיוכים שהחליפו ביניהם שרי החוץ תאם את הרושם שמעמד החתימה נועד לספק כנקודת ציון מבורכת והישג בעל חשיבות ביחסים ארוכי השנים בין שתי המדינות. המאמצים הדיפלומטיים שזכו לתנופה משמעותית בעקבות ביקורו ההיסטורי של נשיא סין, שי ג'ינפינג, בטהראן בינואר 2016, מגיעים לשיא, חודשים ספורים בלבד לפני שחסן רוחאני מפנה את לשכת הנשיאות בתום שמונה שנות כהונה אינטנסיביות. מאידך גיסא, תחושת הסיפוק הניכרת בפניהם המצולמות של שני שרי החוץ, רחוקה מלהוות שקף לוויכוח ציבורי נוקב שמתנהל באיראן בשנים האחרונות, וביתר שאת בשבוע החולף מאז החתימה, וחוצה את החלוקה הרווחת בניתוח המפה הפוליטית בין כוחות פרגמטיים לשמרניים. חצי ביקורת נוקבת מופנים מבית ומחוץ כלפי ממשלת רוחאני האחראית אדמיניסטרטיבית על ההסכם, שרבים מפרטיו האופרטיביים עדיין לוטים בערפל, והוא מושווה להסכמים המבזים והמשפילים ביותר בתולדותיה של איראן בעת החדשה.  

 

מראשיתה, מלווה השותפות האסטרטגית בין איראן לסין ברטוריקה המבוססת על זיקה חזקה לקדמוניות ולעבר. שיחות ודיונים על אודות יוזמות חדשות, נפתחים אצל כל אחד מהצדדים בדגש על יחסים שהתקיימו בין העמים מימי קדם, קשרי ידידות בני אלפי שנים, שנועדו להעמיק את תחושת ההיקשרות בין המדינות בהווה על בסיס סולידריות של ציוויליזציות קדומות (solidaritiescivilizational ), כפי שכינה זאת ג'ון גרבר.[1] בהתאם לכך, אסטרטגיית הפיתוח של סין במסגרת יוזמת "החגורה והדרך", מוצגת באיראן כתכנית שנועדה להחיות מחדש את דרך המשי הקדומה, וכן לקידום מדינות דרום ומרכז אסיה כדי שיוכלו למלא תפקיד משמעותי יותר בנושאים גלובליים. 

 

תומכי הידוק הקשרים בין שתי המדינות באיראן גם נוטים להציגו כהסכם בין שווים, או לכל הפחות כשיתוף פעולה שמונחה על ידי אינטרסים שווים בעקרון הדדיותם. בשונה מהתנהלותן ההיסטורית של מדינות המערב ובראשן ארה"ב, ממשיכים תומכי ההסכם ומדגישים, סין לא תתערב בענייניה הפנימיים של איראן. שתי המדינות חוו את נחת זרועו של הקולוניאליזם ונשאו בעול הדיכוי המערבי, וכל אחת מהן רוחשת כבוד רב לריבונות הלאומית של האחרת.

 

הפניית ההון הדיפלומטי לכיוון מזרח, קיבלה משנה תוקף בטהראן בעקבות כישלון הניסיונות להשיג הקלה ממכבש הסנקציות הכלכליות המושטות על הרפובליקה האסלאמית, ואכזבה  מאזלת היד של אירופה, לפחות עד כתיבת שורות אלה, להציל את ההסכם הבינלאומי על תכנית הגרעין מ-2015. באוקטובר 2018 הצהיר מנהיגה הרוחני של הרפובליקה האסלאמית, עלי ח'אמנהאי, את הדברים הבאים: "עלינו להביט מזרחה...היכן שמדינות נוקטות בצעדים מהירים בדרכן לצמיחה.. ולא מערבה."[2] מנקודת מבט זו, מלחמת הסחר שהולכת ומתפתחת בין סין לארה"ב, נתפסת כהזדמנות פז להרחבת שיתופי פעולה בתחומים שונים בין טהראן לבייג'ינג.

 

הציפיות של איראן לזנק מעל "הסנקציות" (בנעצים) בעקבות חתימת ההסכם עם סין. בתחתית, ציטוט מהוול-סטריט ג'ורנל המדווח כי ההסכם מערער על מדיניות הלחץ המקסימלי של ארה"ב. מקור: תסנים, 28 במרץ 2021 

 

במרוצת העשור האחרון, הוכיחו שיתופי פעולה אלה את חשיבותם יותר מפעם אחת, בגינויים מצד סין לסנקציות האמריקניות נגד איראן, בעקיפת מדיניות ה"לחץ המקסימלי" מצד ארה"ב, ובסיוע מקיף במאבק נגד מגפת הקורונה במהלך השנה החולפת (זמן איראן מס' 72). זאת ועוד, לדידם של המצדדים בהסכם, הרחבת שיתוף פעולה אסטרטגי עם סין תאפשר לאיראן לבצר את מעמדה כמעצמה אזורית מובילה ואף יותר מכך. במסגרת תחזית עתידית של תחיית הגוש המזרחי במתכונת של קונסורציום אסייתי, כך לפחות מצפים האופטימיים, תוכל איראן להשיג מעמד של חברה בכירה.

 

אמנם איראן נהנית ממעמד של משקיף בלבד בארגון שנחאי לשיתוף פעולה (SCO), שהוקם ב-2001 על ידי מנהיגי סין, רוסיה ואחדות מהרפובליקות הסובייטיות לשעבר במטרה לבנות אמון ולהגביר את שיתוף הפעולה הפוליטי, כלכלי והביטחוני ביניהן. ואולם, שיתופי פעולה משמעותיים בתחומים אלה התקיימו זה מכבר בין איראן לסין במרוצת השנים האחרונות. בתחום הצבאי, כפי שמצביעה על כך גם הקריקטורה הבאה, נערך תרגיל משותף חסר תקדים של הצי הרוסי, הסיני והאיראני בדצמבר 2019.

 

ציטוט: "מקואליציה של נייר לקואליציה אמתית. פקיד אמריקני תיאר את התרגיל הימי המשותף של רוסיה, איראן וסין כחלום בלהות עבור וושינגטון". מקור: תסנים, 29 בדצמבר 2019

 

לעומת מחנה התומכים בהסכם ובהרחבת שיתוף הפעולה עם סין, טוענים המתנגדים שבייג'ינג מנצלת ומעצימה את רווחיה על חשבון הכלכלה הגוועת של איראן ומדגישים שהיחסים בין שתי המדינות הם אַ-סימטריים, וכי אין מדובר בשותפות בין שווים. לפי עמדה זו, הסנקציות הבינלאומיות המתמשכות שיחקו לידיה של סין בכך שאפשרו לה דריסת רגל חסרת תקדים בשוק האיראני ללא כל תחרות. כתוצאה מכך מתפתחת תלות חסרת פרופורציה של איראן בהשקעות ובמוצרים מסין, שלדעת הספקנים, לא זו בלבד שלא יפתרו את בעיותיה של הרפובליקה האסלאמית אלא עלולות רחמנא לצלן לשעבד נכסים לאומיים לתועלתה של בייג'ינג. חשש זה מתבטא בקריקטורה הבאה, המתארת ארוחה משפחתית שבמהלכה מתפרץ מבעד לחלון הפתוח דרקון אדום (המייצג את סין). הסבתא המבועתת אוחזת במטפחת שלראשה ומזדעקת: "אלוהים ישמור. מאיפה זה הגיע?" בנה משיב לה: "חבר מהעבר, השכן היום, ואולי בעל הבית מחר..."   

 

מקור: מסעוד, פיכאיראן, 14 ביולי 2020

 

זאת ועוד, הדי ביקורות נשמעים במרוצת השנים האחרונות כלפי הנוכחות הגואה של אלפי עובדים זרים המועסקים על ידי חברות סיניות בבנייה ופיתוח תשתיות מקומיות, תוך שהם דוחקים את רגליהם של קבלנים ועובדים איראנים משוק העבודה בעיצומו של משבר כלכלי  חמור וזינוק בשיעור האבטלה הגבוה ממילא. במקביל, האסטרטגיה הסינית, שעיקרה הצפת השוק האיראני במוצרי צריכה זולים באיכות נמוכה בתמורה לנפט יקר ערך במחיר מוזל זכתה לקיתונות רותחין גם כן. דאגה לגורלה של התוצרת המקומית, הובילה את איתאללה ח'אמנהאי להכריז על 2018 כ"שנת התמיכה במוצרים מקומיים."[3] ואולם, היו שהתריעו על כך שגם נוכח יוזמה זו, הפכה תוצרת איראן למותג חסות לפועל הסיני. מוצרי צריכה רבים, בעיקר טקסטיל, שיובאו מסין בעלות נמוכה יותר מזו של מוצרים מקומיים, נמכרים גם הם תחת המותג תוצרת איראן.[4]

 

לוחם איראני נאבק בדרקון הסיני כחלק ממסע פרסום לקידום תוצרת איראן. האילוסטרציה, בסגנון מיניאטורה, כוללת ציטוט מפי המנהיג הרוחני: "אחת הדרישות להגנה על סחורות איראניות היא ניהול אחראי של היבוא על ידי הממשלה. על הממשלה לנהל את הייבוא ביסודיות. אין לייבא פריטים המיוצרים באופן מקומי או שניתן לייצרם." מקור: גלסתאן24, 28 בספטמבר 2018

 

התייחסות מעניינת במיוחד לצרכנות המקומית, נשמעה בקיץ 2019 מפי שר האנרגיה רזא ארדכּאניאן, שהבהיר כי הסיבה שבגינה נגזרו על איראן סנקציות כלכליות טמונה בנוהגי הצריכה של אזרחיה. [בארה"ב], הוא טען, "זיהו שהצרכנות היא חולשתנו. אנחנו חברה צרכנית. מדוע סין לא סובלת מסנקציות כאלו? משום שהם [הסינים] מסתפקים בארוחה אחת ביום." באותה נימה המשיך שר האנרגיה והדגיש: "למרות שהאיראנים אוכלים יותר, קונים יותר בגדים ותקציב המגורים שלהם גבוה יותר מהממוצע במדינות המתועשות, שיעור שביעות הרצון שלהם הוא מאית מזה של אזרחי המדינות המפותחות."[5] פרשנות חלופית ל"תיאבון הסיני" הציעה הקריקטורה של המאייר מסעוד מאהיני, שבה נראית דמות גברית, המייצגת את סין, ישובה מאחורי שולחן אוכל עליו מוגשות שלוש צלחות עם מפעלי תעשיה איראניים, והכותרת מורה על כך ש"זו הארוחה של היום!..." 

 

מקור: סוכנות הידיעות פארס, 19 ביוני 2019

 

ויכוח ציבורי נרחב אף יותר נעור סביב פעילותן של ספינות סיניות במפרץ הפרסי ובמפרץ עומאן העוסקות בדיג מכמורת (trawling), שיטה בה ספינת הדיג גוררת רשת על קרקעית הים, "חורשת" את הקרקע ולוכדת באופן גורף וחסר הבחנה את כל מה שנקרה בדרכה. חרף מגבלות על שיטה זו, חברות סיניות וחברות דיג איראניות החוכרות ספינות סיניות, הצליחו לעקוף אותן במסגרת היתר דיג של אורנונים (lantern fish), דגי עומק שתוחלת חייהם קצרה ולכן יש הממעיטים בערכם. מחאה מתמשכת מצד דייגים מקומיים והתערבות הכוח הימי של משמרות המהפכה, שעצר במהלך 2019 מספר רב של ספינות מכמורת, גררו גל של תגובות חריפות. העיתונאית מרים ח'באז הזהירה מפני הרס חיי הים במפרץ על ידי "המאפיה הימית" שמזינה את סין, והזכירה כי בעבר חיסלו שם, בהוראת מאו טסה-דונג, את ציפורי הדרור כדי שלא יפגעו בתנובה החקלאית וכתוצאה מכך גרמו למכת ארבה.[6] חברי פרלמנט, אנשי איכות הסביבה ואמצעי התקשורת הטיחו ביקורת נוקבת כלפי הממשלה שמתירה לספינות סיניות לפעול בשיטות דיג מפוקפקות ללא התחשבות בנזק הנגרם למקור הפרנסה של הדייגים המקומיים, לתעשיית הדגה הלאומית ולמערכת האקולוגית במפרץ.[7]

 

קריקטורה המתארת דייג מכמורת סיני במפרץ הפרסי ובמפרץ עומאן. הספינות המקומיות מתלבטות אם להתקשר למשטרה למראה השלל, הכולל את כל מה שמצוי בקרקעית הים. מקור: סוכנות הידיעות פארס, 27 בפברואר 2019  

 

ההשלכות המצטברות של הידוק היחסים בין איראן לסין מן העשור האחרון מאלצות את ממשלת רוחאני להתמודד עם גל ציבורי המבקש לבלום את תהליך ה"סיניפיקציה" של איראן.[8] ב-28 בפברואר, פרסם היומון הוותיק אטלאעאת מאמר מאת שַבּאן שַהידי-מואדַבּ, שכיהן בעבר כשגריר איראן במלזיה, ובו הוא התריע בפני בכירי משרד החוץ והמודיעין לנקוט משנה זהירות ביחס לנוכחות הסינית באיראן. "הממשלה הסינית," טען המחבר, "מנסה לשלוח למדינות אחרות סוכנים מטעמה במעטה של פועלים, מומחים ואנשי עסקים, ויתכן ונוכחותם הנרחבת באיראן אינה עולה בקנה אחד עם האינטרסים הלאומיים שלנו". בהמשך, הוא גם הזכיר חרושת שמועות שפשטה שנה קודם לכן, לפיה הוענקה לסין שליטה על מתקני נמל ונכסים אסטרטגיים נוספים בדמות האי קֶשְם או האי כּיש שבמפרץ הפרסי, בתמורה לתמיכתה הכלכלית והדיפלומטית של בייג'ינג. שמועות אלה עוררו תגובות תקיפות "נגד מדיניות הזיכיונות, שבאמצעותה מנסה הרפובליקה האסלאמית להציל עצמה מדעיכה נוספת".[9]

 

ברשתות החברתיות משווים את ההסכם הסינו-איראני לשני חוזי שלום עליהם נאלצה איראן לחתום לאחר הפסדים צבאיים לרוסיה הצארית במאה התשע-עשרה (הסכם גולסתאן מ-1813 והסכם תורכמנצ'אי מ-1828). התנאים והיקף הוויתורים הטריטוריאליים שאיראן נאלצה לשאת במסגרת אותם הסכמים, הפך אותם ברמה הלאומית לשתיים מנקודות השפל המבזות ביותר בתולדותיה. כלעומת השוואות אלה, הציע האינלקטואל הרפורמיסטי והניאו-ליברל צאדק זיבא-כלאם באמצעות חשבון האנסטגרם שלו, כי ההסכם הסינו-איראני נושא דמיון גדול יותר להסכם האנגלו-פרסי של 1919, שאם היה יוצא לפועל עלול היה להפוך את איראן למדינת חסות בריטית (zibakalamsadegh@).  

 

סין משתלטת על שוק הפלסטרים באיראן ומציעה מזור לתוצרת המקומית. מקור: תסנים, אקתצאד-ניוז, 2 בנובמבר 2017

 

לסיום, החשאיות שאופפת את פרטי ההסכם הסינו-איראני של 2021 ועיתוי החתימה עליו במהלך פגרת ראש השנה, מעצימים חרושת שמועות מזרות אימה ברפובליקה האסלאמית ובקרב הגולה האיראנית בתפוצות. טיוטה בת שמונה-עשר עמודים של ההסכם, שהודלפה בקיץ 2020, חושפת מסמך כוונות לשיתוף פעולה המבוסס על עמדתה של איראן ונכונותה של סין להשקיע בסקטורים רבים לרבות בנקאות, טלקומוניקציה, נמלים ותשתית רכבות ולהגביר את מעורבותה בפיתוח תעשיית הנפט, הגז והפטרו-כימיקלים. יחד עם זאת, חשוב לזכור שבייג'ינג חתומה על הסכמים אסטרטגיים דומים לשיתוף פעולה עם ערב הסעודית וגם עם איחוד האמירויות ויחסי המסחר שלה עם שכנותיה של איראן מתאפיינים ביציבות בשנים האחרונות. לעומת זאת, היקף המסחר הכללי בין סין לאיראן התאפיין בתנודות חדות בעשור האחרון, וחווה ירידה דרמטית במיוחד מאז הוביל הנשיא טראמפ לפרישת ארה"ב מהסכם הגרעין (לפי הערכות היקף ההשקעות של סין באיראן עמד על 3.72 מיליארד דולר ב-2016, 2.08 מיליארד דולר ב-2018, ו-1.54 ב-2019).[10] יהיו אשר יהיו התנאים האופרטיביים של ההסכם הסינו-איראני, דומה שנשיאה הבא של הרפובליקה האסלאמית, הצפוי להיבחר בקיץ הקרוב, יידרש לנווט במשנה זהירות בין לחצים מצד חוגים פרו-סיניים בפוליטיקה האיראנית המצדדים בכיוון מזרחה, לבין אלה התומכים בחידוש המו"מ והדיאלוג עם המערב, תוך כדי איתור נתיב יציאה בטוח מהמים העמוקים של הסנקציות הבינלאומיות.

 

____________________________

[3] מרים ח'באז, "מאפיה מתחת למים," ג'אמג'אם מס' 5327, 19 בפברואר 2019, עמ' 18. 

[5] "שר האנרגיה: הסינים מסתפקים בארוחה אחת ביום. אנחנו אוכלים ומתלבשים יותר," עצר-י איראן, 9 ביוני 2019.