איראן ובחריין: ניצול ההיסטוריה לצרכים פוליטיים עכשוויים

לאחרונה הושק באיראן קמפיין הסברתי המאשים את השאה המודח, מוחמד רזא פהלוי, באחריות לוויתור על התביעה האיראנית ההיסטורית על בחריין, שמציינת 52 שנה לעצמאותה משליטה בריטית. ברחבי טהראן נתלו שלטי חוצות המגנים את בית המלוכה בכינויים כמו "מוכר המולדת" ובמקביל, האשימו בכירים איראנים ואמצעי תקשורת שמרנים את השאה בבגידה. אף כי התביעה ההיסטורית האיראנית על בחריין אינה חדשה, המתקפה מצד הממסד השמרני ברפובליקה האסלאמית על מדיניות השלטון המלוכני בסוגייה זו חריגה גם בהשוואה לעבר. המערכה ההסברתית נגד השאה משקפת מאמץ מתמשך מצד שלטונות איראן בשנה האחרונה לפעול נגד ניסיונות לטהר את שמו של השלטון המלוכני. זאת, לנוכח פעילותן הנמרצת של קבוצות אופוזיציה מלוכניות הקוראות להשבת המשטר המלוכני לאיראן בהנהגת בנו של השאה המודח.

ב-15 באוגוסט 2023 צוין יום העצמאות ה-52 של בחריין מבריטניה. סביב האירועים לציון יום זה יזמו שלטונות איראן קמפיין הסברתי, שנועד להאשים את השאה המודח, מוחמד רזא פהלוי, באחריות לוויתור על תביעתה ההיסטורית של איראן על בחריין. במסגרת המערכה התקשורתית תלו שלטונות טהראן שלטי חוצות ברחבי העיר, בהם כונה בית המלוכה הפהלוי בכינוי הגנאי "מוכר המולדת" (וטן פרוש). דובר הממשלה, עלי בהאדורי ג'הרומי, האשים את השאה באחריות למסירתה של בחריין לידי זרים. בציוץ בחשבון ה-x (לשעבר טוויטר) שלו כתב ג'הרומי כי גורלם של "מוכרי המולדת" הפועלים כיום נגד העם האיראני יהיה גרוע אף יותר מגורלו של השאה. ציוץ זה עורר ביקורת ברשתות החברתיות משום שכלל תמונה ערוכה בפוטושופ של מהדורה מזויפת של העיתון הממסדי אטלאעאת משנת 1971 עם כותרת ראשית לפיה השאה בירך על עצמאות בחריין לאחר משאל העם, שנערך במאי 1970 על ידי האו"ם ובו הכריעו תושבי בחריין על התנתקות מבריטניה.

אמצעי תקשורת המזוהים עם המחנה השמרני פרסמו כתבות, שסיפקו רקע היסטורי על התביעה האיראנית לריבונות על בחריין והאשימו את השאה בבגידה. אתר החדשות מועדון העיתונאים הצעירים, המקושר לרשות השידור הממלכתית, הגדיר את עצמאות בחריין כאחד האירועים החשוכים ביותר בהיסטוריה האיראנית, שנבעו כתוצאה ממזימה בריטית ומבוגדנותם של הפהלוים. לטענת האתר, השאה הסכים בחולשתו לוותר על תביעת איראן על אזור חשוב זה ואף טען בפני הבריטים שלבחריין אין כל חשיבות עבור ארצו. סוכנות הידיעות פארס ציטטה פרשנים איראנים, שטענו כי לשאה לא היתה כל סמכות חוקית לוותר על בחריין וכי הוא האחראי המרכזי להשתלשלות האירועים שהובילו ל"קריעה" של בחריין מאיראן. לטענתם, אילו עמד בראש המדינה שליט חזק שהיה מוכן להשתמש בכוח כדי לממש את זכותה ההיסטורית של ארצו, איראן לא היתה מאבדת את בחריין ויכלה להפיק מכך תועלת אסטרטגית רבה. גם התקשורת הממסדית האיראנית באנגלית התגייסה למערכה ההסברתית נגד השאה. במאמר, שהתפרסם ביומון טהראן טיימס, נכתב כי איראן איבדה את בחריין כתוצאה מחוסר יכולתו של השאה וממזימה בריטית. השלטון הפהלוי הוצג כמי שנכשל בהגנה על לכידותה הטריטוריאלית של המדינה ומוחמד רזא שאה כשליט האיראני היחיד שהסכים לוותר ביוזמתו - ואף בשמחה - על ריבונות ארצו בבחריין. הוא שיזם את משאל העם שנערך ב-1970 בבחריין, אף על פי שמעולם לא דגל בדמוקרטיה, והוא אף שלח איגרת ברכה לבחריין לאחר קבלת עצמאותה.

למערכה התקשורתית הצטרפו גם כמה אנשי דת. כך, למשל, דרשן ונציג ח'אמנהאי במחוז קזוין, עבד אל-כרים עאבאדיני, האשים את השאה בבגידה. בדרשת יום השישי הלה אמר כי הפקעת בחריין מאיראן היתה אחד ממעשי הבגידה החמורים ביותר של השלטון הפהלוי וכי השאה לא עשה כל מאמץ למנוע זאת, אלא מסר בשתי ידיו אזור ביטחוני כלכלי וחברתי חשוב ביותר לידי זרים. הוא המשיך והוסיף כי מעשה בגידה בלתי נשכח זה פגע באופן חמור בשיעים בבחריין, בעצמאותה, בחירותה ובלכידותה הטריטוריאלית של איראן ובכבוד האומה האיראנית.

הקמפיין ההסברתי עורר נגדו גם ביקורת באשר לדיוקן של העובדות ההיסטוריות בטענה שהניתוק של בחריין מאיראן התחולל כבר במחצית השנייה של המאה ה-19 כששושלת השיח'ים הסונים של משפחת אל-ח'ליפה השיגה את הכרת בריטניה באיים כמדינת חסות בריטית והביאה בכך לסיום השליטה האיראנית על בחריין. הפרשן הפוליטי ומבקר המשטר צאדק זיבאכלאם הדגיש בריאיון עיתונאי, כי בחריין הפכה למעשה עצמאית כבר בתקופה הקאג'ארית, שקדמה לתקופה הפהלוית, וכי הרפובליקה האסלאמית אינה מתארת את סוגיית בחריין ביושר אלא פועלת ממניעים פוליטיים. לדבריו, אין כל בסיס היסטורי לטענה כי מוחמד רזא פהלוי ויתר על בחריין. משאל העם הוכיח שרוב תושבי בחריין תמכו בעצמאות ולא היו מעוניינים להיות חלק מאיראן ולשאה לא היתה כל ברירה אלא להכיר בה. הוא הוסיף כי המשטר האיראני הנוכחי נוהג לסלף את ההיסטוריה לצרכים תעמולתיים וכי הדבר ניכר באירועים אחרים, דוגמת המהפכה החוקתית (1911-1905) וההפיכה נגד ראש הממשלה מוחמד מוצדק (1953). לטענת מבקרים אחרים התגייסות של פקידים איראנים רשמיים כמו דובר הממשלה למערכה ההסברתית מיותרת ומזיקה, במיוחד בשעה שטהראן חותרת לשפר את קשריה עם מדינות המפרץ הערביות. עבד אל-רזא דאוארי, יועצו לשעבר של הנשיא אחמדינז'אד, טען כי דובר הממשלה נהג בחוסר תבונה פוליטית וכי הטענות המועלות מצד איראן בנוגע לבחריין רק יעוררו נגדה את מדינות המפרץ.

התביעה האיראנית לריבונות על בחריין נסמכת על היותה חלק מהאימפריות הפרסיות הקדומות בעבר. הדרישה להחזרת בחריין לחיק איראן הועלתה בשנת 1927 על ידי רזא שאה במסגרת שיחות, שנוהלו בין איראן לבריטניה בשורה של סוגיות במחלוקת בין שתי המדינות, וחודשה בשנות החמישים על ידי בנו, מוחמד רזא שאה, במסגרת מאמציה של איראן להרחיב את השפעתה במפרץ הפרסי. בראשית אוגוסט 1954 הוציא משרד החוץ האיראני מזכר לנציגויות הזרות בטהראן בו נטען כי בחריין היא חלק מאיראן ולפיכך חל איסור על מטוסים זרים לנחות בה ולהעביר נוסעים וסחורה ממנה לחלקים אחרים במדינה ללא אישור איראני. הדרישה לריבונות על בחריין שבה ועלתה במהלך המגעים שאיראן ניהלה להצטרפות להסכם ההגנה בין תורכיה, עיראק, פקיסטאן ובריטניה ("ברית בגדאד") ב-1955, וכן במהלך משבר סואץ ב-1956. איראן קיוותה לעשות שימוש בחשש הגובר במערב לנוכח עליית הרדיקליות הערבית לשם חיזוק מעמדה האזורי.

בנובמבר 1957 העביר משרד הפנים האיראני לאישור המג'לס הצעת חוק בנוגע לחלוקה מנהלתית מחודשת של המדינה במסגרתה תוכר בחריין כמחוז הארבעה-עשר של איראן. בשיחות, שניהלה איראן מול בריטניה משלהי 1957 בעניין המפרץ הפרסי, חתרה איראן להשיג הכרה בריטית כשותפה וכיורשת אפשרית למעמדה המיוחד באזור לאחר הסגת כוחותיה מהמפרץ. אלא שזמן קצר לאחר תחילת השיחות בין שתי הממשלות התברר שהבריטים מסרבים לדון בתביעה האיראנית על בחריין. גם לאחר קבלת עצמאות בחריין, המשיכה התביעה האיראנית על שכנתה הערבית להיכלל בהצהרותיהם הפומביות של בכירים איראנים. במהלך שנת 2007 ציין העורך הראשי של היומון האיראני כיהאן, חוסיין שריעתמדרי, שבחריין היא מחוז איראני ושהבחריינים מייחלים לאיחודם עם איראן.  הצהרה דומה נשמעה גם ב-2009 מצד עלי נאטק נורי, יועצו של המנהיג העליון עלי ח'אמנהאי, שהתייחס לבחריין כמחוז הארבעה-עשר של איראן. החלטת בחריין לחתום על הסכם נורמליזציה עם ישראל בספטמבר 2020 הוסיפה למתיחות עם איראן, שגינתה את ההסכם ואיימה ב"נקמה כואבת" מצד אזרחי בחריין והפלסטינים.

אף כי התביעה ההיסטורית האיראנית על בחריין אינה חדשה, המתקפה מצד הממסד השמרני ברפובליקה האסלאמית על מדיניות השלטון המלוכני בסוגייה זו חריגה גם בהשוואה לעבר. מתקפה זו בולטת במיוחד על רקע הדיווחים בחודשים האחרונים על התקרבות ביחסים בין איראן ובחריין ושיחות סביב האפשרות לפתיחתה מחדש של שגרירות איראן בבחריין ולחידוש הקשרים ביניהן שנותקו ב-2016. ניתן לראות את הביקורת החריפה על מדיניות השאה על רקע המערכה, ששלטונות הרפובליקה האסלאמית מנהלים בשנה האחרונה נגד הניסיונות "לטהר את השלטון הפהלוי". זאת, לנוכח פעילותן של קבוצות המזדהות בגלוי עם חוגים מלוכניים וקוראים לכינון משטר מלוכני חוקתי באיראן בהנהגתו של רזא פהלוי, בנו של השאה המודח הגולה בארצות הברית. לטענת תומכי המשטר האסלאמי, אויבי הרפובליקה האסלאמית מבקשים לסלף את ההיסטוריה האיראנית כדי לטהר את שמו של השלטון המלוכני ולשכנע את אזרחי איראן, ובמיוחד את הדור הצעיר, כי מצבה של ארצם טרם המהפכה היה טוב יותר בהשוואה להיום. הצגת שלטון השאה כאחראי לניתוקה של בחריין מאיראן משקפת את מאמציה של הרפובליקה האסלאמית להיאבק בביטויים הגלויים של אהדה למשטר המלוכני תוך גיוס הציבור סביב סמלים לאומיים.