"זריקת הטורבן": אחד מביטויי תנועת המחאה באיראן

בשבועות האחרונים נפוצה במסגרת תנועת המחאה הנמשכת באיראן תופעה, במסגרתה צעירים איראנים ניגשים לאנשי דת ברחוב ומשליכים את כיסוי הראש (טורבן) מראשיהם כביטוי לעוינות שהם חשים כלפי המשטר האסלאמי והממסד הדתי. התרחבות התופעה מעוררת ויכוח בקרב גולשים ברשתות החברתיות. בעוד שחלק מהם מביעים תמיכה בתופעה ומציגים אותה כביטוי ראוי לשבח של תנועת המחאה, אחרים מסתייגים ממנה ורואים בה גילוי של חוסר כבוד כלפי אנשי דת. אף כי בשלב זה לא ניתן להפריז בממדיה של תופעה זו, ניכר כי היא צוברת תאוצה תוך שהיא משקפת את הירידה הנמשכת במעמדם הציבורי של אנשי הדת ברפובליקה האסלאמית ואת העוינות כלפיהם מצד האזרחים, ובמיוחד הדור הצעיר.

אחד מביטוייה של תנועת המחאה, שפרצה באיראן בעקבות מותה הטראגי של הצעירה מהסא אמיני באמצע ספטמבר 2022, הוא הפלתם של טורבנים מראשיהם של אנשי דת במרחב הציבורי על ידי צעירים. הטורבן (בפרסית: עמאמה, عمامه) הוא כיסוי ראש של גברים ונחשב לאחד מפריטי הלבוש המובהקים של אנשי הדת השיעים באיראן. בשנת 2000 אף החלו להתקיים באופן רשמי במכללות הדתיות טקסי חניכה חגיגיים למעמד קבלת הטורבן (עמאמה גוזארי, عمامه گذاری) כחלק מהמאמצים של האליטה השלטת באיראן לשמר את לכידותה הפנימית ואת סמכותה הדתית.

בשבועות האחרונים הופצו ברשתות החברתיות סרטונים המתעדים צעירים וצעירות במספר ערים, בהן טהראן, משהד, קום, באבול ודזפול, כשהם ניגשים לאנשי דת הפוסעים ברחוב וזורקים מעל ראשם את הטורבן כביטוי לעוינות ולמיאוס שהם חשים כלפי המשטר האסלאמי והממסד הדתי. בחלק מהמקרים מלווה זריקת הטורבן בהטחת עלבונות וגידופים כלפי איש הדת המותקף. תופעה זו והפצת תיעודה המצולם ברשתות החברתיות כבר הפכה למגמה הולכת ומתרחבת תוך שימוש בתיוג "זריקת הטורבן" (עמאמה פראני, عمامه پرانی) והיא אף מוצגת כסוג של בידור בקרב צעירים איראנים.

התרחבות התופעה מעוררת ויכוח בקרב גולשים ברשתות החברתיות. רבים מהגולשים מביעים בה תמיכה ומציגים אותה כחלק מהמחאה הכוללת נגד המשטר וכביטוי להתנגדות הגוברת כלפי אנשי הדת השולטים ברפובליקה האסלאמית. אתר המזוהה עם מלוכנים מתנגדי המשטר תיאר את התופעה כראויה לשבח והצדיק אותה בפשעים הרבים, שבוצעו מאז המהפכה האסלאמית על ידי המשטר ובתמיכת אנשי הדת נגד אזרחי איראן, ובהם הוצאות להורג, עינויים והרג מפגינים. בהתייחסות לביקורת שנשמעה כלפי תופעה זו נכתב, כי אין כל סיבה להביע דאגה כלפי זקן עם טורבן, שחי כטפיל והרס את מוחם של צעירים.

חלק מהתומכים בתופעה מצדיקים אותה באמצעות ציטוט דבריו של מכונן המהפכה האסלאמית, איתאללה רוחאללה ח'ומיני, בעת גלותו בעיר נג'ף שבעיראק. בנאום שנשא בראשית 1970 תקף ח'ומיני את אנשי הדת, ששיתפו פעולה עם המשטר המלוכני בהנהגת השאה, ואמר, כי על הצעירים האיראנים להסיר בכוח את הטורבן מעל ראשם של אנשי דת אלה, המייצרים שחיתות בקהילה המוסלמית בשם האסלאם. אין צורך להרוג אותם או להכותם, אמר ח'ומיני, אך ראוי להסיר את הטורבן מעל ראשיהם ולא לאפשר להם להסתובב עימו בציבור, משום שזהו לבוש מכובד שלא כל אחד ראוי להעלות על גופו. אחד הגולשים כתב בחשבון הטוויטר שלו, כי תומכי המשטר בעצמם נקטו באופן דומה כלפי אנשי דת המזוהים עם המחנה הרפורמיסטי. הוא הביא כדוגמא לכך את פעילי תנועת הימין המיליטנטית האיראנית "אנצאר חזבאללה", שבמהלך מהומות הסטודנטים בטהראן ב-1999 הפילו את הטורבן מראשו של איש הדת עבדאללה נורי, ששימש כשר הפנים בממשלתו של הנשיא הרפורמיסטי מוחמד ח'אתמי.

לעומת התומכים בתופעה, טענו גולשים אחרים כי יש להבחין בין מחאה לגיטימית כלפי המשטר להפגנת חוסר כבוד כלפי כלל אנשי הדת. כך, למשל, ציין אחד הגולשים בתגובה לסרטון המתעד זריקת טורבן על ידי צעירים בטהראן, כי הדבר אינו מקובל ומשקף חוסר כבוד כלפי לבוש דתי. התנהגות כזו מצד מי שמוחה למען החופש אינה ראויה, משום שאין בכך ביטוי לחופש כי אם לאסלאמופוביה. גולש אחר הביע, אף הוא, הסתייגות מהתופעה וכתב, כי תנועת המחאה צריכה להרחיק מעצמה את השוליים הקיצוניים ולקרב אליה את כולם. אחת הגולשות כתבה, כי הפלת הטורבן מעל ראשו של אדם זקן אינה מאבק פוליטי אלא שיא של חוסר מוסריות וביטוי לאובדן אנושיות. ביקורת נשמעה גם מצד הפעיל הפוליטי הרפורמיסטי, סעיד שריעתי, שגינה את התופעה. בציוץ בחשבון הטוויטר שלו כתב שריעתי, כי לא ראוי לשתוק נוכח הפגיעה באזרחים המסתובבים ברחוב עם לבוש אנשי דת, במיוחד לנוכח העובדה שרבים מהם תומכים בעמדות המפגינים. הוא ציין כי יש להבחין בין "מחאה" ל"תקיפה" ולהפריד בין מפגינים לתוקפים.

על רקע התופעה המתרחבת, הצהיר חבר "מועצת המומחים", איתאללה מוחמד-תקי פור-מוחמדי, כי אנשי הדת השיעים גאים בלבושם. בדרשת יום השישי ב-14 באוקטובר אמר איש הדת הבכיר, כי תוכניתם של האויבים היא להסיר את הרעלה מעל ראשיהן של הנשים ואת לבושם של אנשי הדת כדי לפגוע באסלאם, אך הנשים המאמינות של איראן לא תפרנה את הצו האלוהי ותלמידי הדת גאים בלבושם.

אף כי בשלב זה לא ניתן להפריז בממדיה של תופעה זו, ניכר כי היא צוברת תאוצה תוך שהיא משקפת את העוינות הרבה בקרב הציבור, ובמיוחד הדור הצעיר, כלפי אנשי הדת. הירידה המתמשכת במעמדם של אנשי הדת ברפובליקה האסלאמית אינה תופעה חדשה. כבר בשנות ה-90 הלין חוג'ת אל-אסלאם מוחסן כדיוַר (שנאסר בפברואר 1999 ונאלץ לגלות מארצו) שהרוב המוחלט של אנשי הדת סובלים מחוסר פופולריות גובר ונתפסים כאשמים קולקטיבית במשגים ובעוולות של אלה האוחזים בשלטון.

לשחיקת מעמדם של אנשי הדת תרמו גם מאמצי המשטר להשליט את מרותו על הממסד הדתי הלמדני, שפגעו בעצמאותו, הפכו אותו תלוי לחלוטין בתמיכת השלטונות. גם מעמדם הכלכלי המבוסס יחסית של אנשי הדת והימנעותם מקשר הדוק ושוטף עם המאמינים מרחיקים אותם מהאזרחים. עמדתם הבלתי-מתפשרת של אנשי דת שמרנים, למשל התעקשותם לאכוף את קוד הלבוש האסלאמי, מרחיקה אותם אף יותר מהצעירים הטוענים נגדם שגישתם הקיצונית אינה תואמת את אורח החיים המודרני ושהם מעדיפים לעסוק בזוטות במקום לטפל במצוקות האמיתיות של האזרחים.

בספטמבר 2018 פרסמו מספר אתרים איראנים טור דעה פרי-עטו של מהראב צאדקניא, איש דת המשמש מרצה במכללה הדתית בקום, שהלין על העוינות הגוברת המופנית כלפי אנשי הדת מצד אזרחים במרחב הציבורי. צאדקניא הודה שהוא נמנע לרוב מלהסתובב ברחובות טהראן בלבוש מסורתי של איש דת, וזאת כדי להימנע מתגובות עוינות מצד אזרחים. הוא תיאר את החוויה המטלטלת שעבר במהלך הנסיעה, כאשר אף אחד מבין הנוסעים לא הציע לו מושב ברכבת חרף גילו המתקדם: "ניסיתי להסתיר את הכאב שחשתי בברכיי, אך הדבר לא היה אפשרי. בין המבטים שננעצו בי הבחנתי באלה שהיו שמחים לראות אותי נופל".

בסיכומו של דבר, תהליכי השינוי הדמוגרפיים, החברתיים והתרבותיים לצד מדיניות המשטר מאז המהפכה הביאו לשחיקה מתמשכת במעמדם ההיסטורי של אנשי הדת השיעים, שהיו כוח מניע חשוב בכל התנועות המהפכניות שהתחוללו באיראן מסוף המאה ה-19. מגמה זו ניכרת היטב במחאה הנמשכת באיראן בימים אלה ויש בה כדי להשפיע במידה רבה על זהותה של הרפובליקה האסלאמית בשנים הבאות ללא קשר לאופן התפתחותה ולתוצאותיה של המחאה הנוכחית.