זמן איראן מס' 30
.png)
סקירה מס' 30 ● 20 במרץ 2012
איראן והשיעה כמקור לסכנה בתקשורת הבין-ערבית
ח'אלד שיח אחמד*
בראשית האביב הערבי, לפני כשנה בדיוק, הצביע המנהיג הרוחני העליון של איראן, איתאללה עלי ח'אמנהאי, על קווי דמיון בין האירועים שהתחוללו באותה העת בטוניסיה ובמצרים לבין המהפכה האיראנית שהתרחשה כשלושה עשורים קודם לכן. במהלך דרשת יום שישי שנשא ב-4 בפברואר 2011, הוא הרחיב בשפה הערבית על מחויבותה של איראן לתמוך בעמים במצרים, טוניסיה, בחריין, לוב ותימן, שבחרו באסלאם כדרך חיים. בהתבטאויות נוספות שהשמיע בעניין מאז, נמנע ח'אמנהאי מאזכור המחאה העממית בסוריה כחלק מאביב העמים הערבי מפני שהמקור שלה, לטענתו, בקונספירציה ציונית ואמריקאית (ראו גם זמן איראן מס' 25, 13 בנובמבר 2011). ההבחנה שנוטים לעשות בכירים איראנים בהצהרותיהם לגבי "סוגי" המהפכות של אביב העמים הערבי בהתאם לאינטרסים הצרים של איראן, מעוררת תגובות ועניין ברחבי העולם הערבי באשר לתכניותיה ומעשיה של הרפובליקה האסלאמית. עניין זה חובר לחשד מצטבר, מאז 1979, כלפי מדיניותה של הרפובליקה האסלאמית של איראן השואפת לייצא את המהפכה מבית מדרשה כמופת חיקוי לשאר החברות האסלאמיות.
במהלך השנים האחרונות העניין הגובר של העולם הערבי בדבר כוונותיה של הרפובליקה האסלאמית באזור צובר תאוצה במסגרת דיונים שמתנהלים באתרי רשת מקוונים בשפה הערבית ומזהירים את העולם הסוני מפני האויב השיעי הפועל באצטלה אסלאמית. למרות שקיימים הבדלים רבים ברעיונות, בסגנון, בדרך הצגת הטיעונים ונקודת המבט של הפרשנים השונים, ניתן לזהות במאמרים ובכתבות שמתפרסמים ברשת האינטרנט ובאתרים רשמיים של תנועות פאן-אסלאמיות ופאן ערביות-לאומיות מספר מגמות מרכזיות ביחס לאיראן.
מגמה אחת משתקפת בהשוואת האג'נדה האיראנית לאג'נדה הציונית. במרוצת המחצית השנייה של המאה העשרים טופחה בחברות ערביות גישה שהצביעה על "האויב הציוני" כמקור כל הצרות והסבל במזרח התיכון. מטען הרגשות שהוטמעו עם השנים בקרב ציבורים ערביים כלפי הסכסוך הערבי-ישראלי-פלסטיני מגויס בעת האחרונה על ידי אינטלקטואלים, פרשנים ועיתונאים לדיון באיום השיעי ובהבניית האיראני כ"אחר" וכ"אויב" שיש להיזהר מפניו. מגמה זו רווחת בקרב אינטלקטואלים ופרשנים בעלי אוריינטציה לאומית-ערבית, בעיקר ממדינות המפרץ הערביות כמו סעודיה וכווית.
בראיון לתכנית "דיאלוג פתוח" של רשת אל-ג'זירה, הדגיש האינטלקטואל הכוויתי סאמי אל-נסף שהאיום הפרסי-איראני שניצב בפני העולם הערבי-אסלאמי מסוכן אף יותר מהאיום הישראלי/ציוני. אל-נסף גיבה את טענתו בשתי סיבות עיקריות: הראשונה גורסת שהאיום הישראלי/ציוני אינו טומן בחובו המרה דתית, בעוד שהאיראנים שואפים שהסונים יאמצו את עקרונות השיעה בגרסתה האיראנית. הסיבה השנייה קשורה לנכונות שמפגינה ישראל כלפי משא ומתן עם הפלסטינים, בניגוד לעמדה הנחרצת של תהראן נגד משא ומתן על שטחים שהיו בעבר חלק מנסיכויות המפרץ (טנב אל-צגרא, טנב אל-אכברא ואבו-מוסא), ונכבשו בשנת 1971 על ידי איראן (אל-ג'זירה, 20 בינואר 2007).
שנה קודם לכן, באוגוסט 2006, התייחס אל-נסף, בראיון לתחנת הטלוויזיה הכוויתית אל-ראי, גם לאיום של תכנית הגרעין של איראן בהשוואה למדיניות הגרעין הישראלית. אל-נסף טען שלמרות שברשות ישראל נשק גרעיני מאז שנות השישים, מעולם לא נשמע מצדה איום לעשות בו שימוש, אפילו לא בשעת מצוקה, כמו למשל בשעת הניצחון המצרי-הערבי במלחמת 1973, או בזמן ספיגת הטילים של צדאם חוסיין בראשית שנות התשעים. לעומת זאת, המשיך והדגיש אל-נסף, ההנהגה האיראנית מפגינה חוסר רציונאליות ועלולה לעשות שימוש בגרעין, בדומה לצדאם חוסין שהשתמש בנשק כימי נגד האיראנים והאוכלוסייה הכורדית בעיראק (אל-ראי, 28 באוגוסט 2006). טיעונים דומים, לגבי הסכנות העכשוויות שבפניהן ניצבות מדינות המפרץ הערביות, הושמעו על ידי אל-נסף גם בנובמבר 2010 במאמר שכותרתו: "אויביהם אויבינו ואויבינו הם חבריהם" (אל-אנבאא, 29 בנובמבר 2010). אמנם העמדה ההשוואתית שמציג אל-נסף אינה שכיחה בתקשורת בעולם הערבי, אך היא מצביעה על מגמה מסוימת בשיח הציבורי להציב בראש הרשימה של האיומים העכשוויים על העולם הערבי והאסלאמי את איראן, ולא באופן גורף את ישראל כפי שהיה נהוג בעבר. ניתן לייחס מגמה זו לקרבה הגיאוגרפית של מדינות המפרץ הערביות לאיראן, וכן לדאגה שלהן מפני אוכלוסייתן השיעית, שמהווה אחוז לא מבוטל במדינות אלה.
האינטלקטואל הירדני ע'אלב אל-פריג'את גורס גם הוא שחומרת האיום האיראני גדולה מהאיום הישראלי משום שהראשון מוצג באצטלא אסלאמית. עמדתו נקשרת למגמה שנייה שמאפיינת את השיח הנוכחי של אינטלקטואלים ופרשנים בסוגיה האיראנית בתקשורת הבין-ערבית, שעיקרה דה-לגיטימציה של השיעה. באמצעות בחינת תפקידם של הפרסים בשורה של אירועים היסטוריים מרכזיים מועלית הטענה שהשיעה מעולם לא הייתה חלק מהמרקם של העולם הערבי והאסלאמי, אלא שימשה יותר כמעין חרב נעוצה בגבו של עולם זה. זאת ועוד, השיעים מוצגים לרוב בשיח זה כמשתפי פעולה עם האויב שבא לכבוש או להרוס את העולם האסלאמי באירועים היסטוריים ומשברים מרכזיים בתולדותיו, כגון: מסעי הצלב, הכיבוש המונגולי ושחרור ירושלים על יד צאלח אל-דין (שבכת אל-בצרה, 6 בדצמבר 2007).
בשיח הפרשני שמתנהל בתקשורת הבין-ערבית הגורם העיקרי לשיתוף הפעולה של האיראנים עם אויבי המסלמים מיוחס לאיבתם ארוכת שנים כלפי העמים הערביים, אך קיימת מחלוקת לגבי מקורה ההיסטורי המדויק. אינטלקטואלים ופרשנים שנמנים עם המחנה הלאומי-הערבי מזהים את מקורה של האיבה האיראנית בקרב ד'י-קאר (או "ד'ו-קאר", בדרום עיראק של ימינו), שמיוחס לראשית המאה השביעית, טרם הולדת האסלאם, ומסמל את הניצחון הראשון של שבטים ערביים על כוחות הצבא הפרסיים של כסרא, הקיסר הסאסאני, כפי שהוא מוכר בתולדות הערבים, הוא ח'וסרו פרוויז או ח'וסרו השני (628-590) כפי שהוא מוכר בתולדות איראן. לעומת זאת, אינטלקטואלים ופרשנים מהמחנה האסלאמי מייחסים את מקור האיבה לקרב קאדיסיה (636 לספירה), שבמהלכו נחרץ גורלה של האימפריה הסאסאנית, ושבישר על כיבוש הרמה האיראנית על יד האסלאם.
בהתאם לכך, בעוד שעבור אינטלקטואלים ופרשנים מהמחנה הלאומי ההכרעה בד'י-קאר מסמלת את קדימותו של מרכיב הזהות הערבית לאסלאם כגורם מאחד עבור עמי האזור הערביים; עבור מצדדי המחנה האסלאמי קרב קאדיסיה הוא סמל לעוצמתו של האסלאם, שמוטט אימפריות גדולות כמו הממלכה הסאסאנית ודחק מהמזרח ישויות פוליטיות אחרות כמו האימפריה הביזנטית. בהקשר זה טוען, למשל, אבראהים אל-תורכי הסעודי שמעורבותם של האיראנים והשיעים בכיבוש עיראק בתקופתנו אינו מפתיע משום שגם אבותיהם סייעו למונגולים לכבוש, להרוס ולהרוג יותר ממיליון מסלמים בבגדאד. באופן ממוקד יותר הוא משווה את התפקיד שממלאים במערכה האיתאללה עלי אל-חסיני אל-סיסתאני בעיראק וח'אמנהאי באיראן לזה של חכם ההלכה השיעי נאצר אל-דין אל-טוסי והוזיר אבן אל-עלקמי, שסייעו לכיבוש המונגולי במאה השלוש עשרה. לפי תפיסה זו, אם כן, איראן היא שלוחה של הכוחות התוקפניים מהעבר, והנרטיב השיעי שאותו היא מקדמת נועד לערער על אחדות עולם האסלאם.
רבים מהאינטלקטואלים, הפרשנים ואנשי הדת שמתבטאים בערוצי התקשורת הבין-ערבית נגד איראן והשיעה, אינם מתעכבים על ההבדלים שקיימים בין הפלגים השיעים השונים, כמו אלה שנמנים עם השיעה התרֵי-עשרית, האסמאעילים והפאטמים או הקרמטים. בהתבטאויותיהם ניכר שהשיעה היא סיעה איראנית מונוליתית, שההולכים בדרכה הנם בוגדים, וכאשר תינתן בידם של כוחות אלה הזדמנות לממש את תכליתם הם יפתחו במתקפה טוטאלית נגד העולם הסוני. לפיכך,מגמה שלישית המשתקפת מהשיח הפרשני בערוצי התקשורת הבין-ערבית כוללת השענות על סמכויות דתיות מימי-הביניים ומהעת החדישה, שהתבטאו נגד השיעה ותפיסת עולמה, והעלו חששות מפני המזימות שהשיעה מתכננת תדיר נגד העולם האסלאמי הסוני בכלל והערבי בפרט. בהקשר זה מוצגים בשיח הערבי הציבורי לא פעם פסקי הלכה שיעיים אנטי-סוניים, שנועדו לשקף את תפיסתם של השיעים ומידת הסכנה שגלומה בהם. כך, למשל, נוטים פרשנים לצטט פסקי הלכה שיעים שמגדפים ומלינים נגד דמויות מרכזיות מראשית ימי האסלאם, דוגמת חברי הנביא, ה"צחאבה". בשיח הבין-ערבי בעל האוריינטציה הדתית קיימת גם נטייה לצטט או לייחס לאנשי דת שיעים פסקי הלכה שאף מתירים לשיעי להרוג סוני או לגנוב את רכושו.
נטייה נוספת בשיח התקשורתי הקלריקאלי מוצאת את ביטויה בריבוי ציטטות מפי סמכויות דתיות (סוניות) שמתייחסות לאסכולה השיעית כאסכולה זרה שאינה שייכת לעולם האסלאם, ומזהירים מפני השקר והכזב שעליהם היא נסמכת. האשמות בדבר זיוף הקוראן ודחייה של המקורות והסימוכין שמקדמת השיעה לא רק מבליטות את חילוקי הדעות בין שתי האסכולות, אלא מצביעות על פער בלתי ניתן לגישור ביניהן. לפי תפיסתם של מצדדי המחנה הדתי-הסוני, השיעים דוגלים בעקרונות שלא ניתן לקבלם ולכן אין טעם לפעול למען קרוב לבבות עמם.
שלוש המגמות המוזכרות מאפיינות את השיח של אינטלקטואלים, פרשנים, עיתונאים ואנשי דת ערבים כפי שהוא בא לידי ביטוי באתרי חדשות ובעיתונות הערבית המקוונת במרוצת השנים האחרונות, שיח שהתגבר במיוחד במהלך השנה החולפת מאז החל האביב הערבי. ואולם, התדירות של מגמות אלה ואופיים הביקורתי הנחרץ תלויים במידה רבה בהתרחשויות קונטמפורניות במזרח התיכון וכן במדיניות החוץ האיראנית כלפי מדינות ערב. ההתערבות האיראנית בסוגיה הפלסטינית ובפוליטיקה הפנים-עיראקית ושיתוף הפעולה שלה עם גופים וזרמים חתרניים במזרח התיכון, מאיצים את מדד החשדנות בקרב פרשנים ערבים כפי איראן. כמו כן, נטייתה של הרפובליקה האסלאמית להביע את עמדתה ולהפגין את נוכחותה בכל עניין ואתגר שפניו ניצב האזור, מגבירה את התהיות באשר לכוונותיה של איראן ולמניעים האמיתיים שלה הן בקרב מצדדי הלאומיות-הערבית והן בקרב נציגים מהממסד הדתי הסוני■
* ח'אלד שיח' אחמד הוא דוקטורנט בתחום הספרות הערבית בביה"ס למדעי התרבות ומשלים לימודי מ"א בחוג להיסטוריה של המזה"ת ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.
-------------------------------------------------------------------------------------
מרכז אליאנס לימודים איראניים (ACIS)
אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב 61390, תל אביב ת.ד. 39040
דוא"ל: irancen@tauex.tau.ac.il טל' 03-640-9510 פקס' 03-640-6665
זמן איראן מס' 30 ● 20 במרץ 2012 © כל הזכויות שמורות
