פרופ' דפנה הקר, ראש התוכנית ללימודי נשים ומגדר
- ספרי לנו מהו המחקר שמעסיק אותך בתקופה זו.
המחקר שאני עובדת עליו עכשיו עוסק במשמורת ילדים בגירושים, ויהיה חלק מספר משפטי על דיני פרידה בין הורים שאני כותבת ביחד עם עוד שתי חוקרות. העיסוק שלי בהסדרים המשפטיים של יחסי הורים פרודים וילדים התחיל עוד בדוקטורט שכתבתי לפני שני עשורים. כסוציולוגית ומשפטנית, אני עסוקה באופנים שבהם ההסדרים המשפטיים משקפים ומבנים תפיסות חברתיות של אימהות ושל אבהות. בשנים האחרונות חלה מהפכה משפטית בתחום, ובשם זכותו של האב לשוויון וזכותם של הילדים למעורבות של שני ההורים בחייהם, החלו שופטים להתעלם מהחוק המעניק עדיפות לאימהות כמשמורניות לילדים עד גיל שש, ולפסוק משמורת משותפת. זאת גם במקרים הנפוצים שבהם האם היתה ההורה המטפל העיקרי במהלך הזוגיות. שינוי נוסף שמובילים השופטים, הוא הפחתה בסכומי המזונות שאבות נדרשים לשלם לילדיהם. שוב, בניגוד לחוק הכתוב שמורה על חובה מוגברת של האב לזון את ילדיו. אני מוטרדת מהשינויים הללו מכיוון שהם לא משקפים שינויים חברתיים. במקום לשנות את שוק התעסוקה באופן שיאפשר ואף יעודד אבהות פעילה, ובמקום לדאוג לשוויון תעסוקתי של אמהות, מנסים להנדס משפחות מחדש דווקא בגירושים. מחקרים מלמדים שנסיונות הינדוס כאלה לא תמיד מצליחים, והם עלולים לפגוע בילדים ובאימהותיהם. ישנו צורך דחוף בספר העוסק בהסדרים המשפטיים האלה, לא רק בגלל שהספר האחרון בתחום נכתב לפני כשלושים שנים, אלא בגלל שהדיון המשפטי הקיים מתעלם מההיבטים המגדריים של הורות בחברה הישראלית והולך שבי אחר מקסם שווא של שוויון.
אבל האמת חייבת להיאמר, בימים האחרונים אני מזניחה את המחקר שלי ועסוקה יותר בשאלת ההיבטים המגדריים של משבר הקורונה, תוך השקעה של שעות רבות באקטיביזם פמיניסטי. אני כנראה אחת מיני רבות המתקשות להתנהל בימים האלה כאילו דבר לא קרה. ישנם ממצאים ראשוניים שמצביעים שלמשבר הזה יהיו, בין היתר, השלכות קשות על אי השוויון הקיים בין נשים לגברים באקדמיה. בעוד שחוקרות עסוקות בטיפול בילדים, בדאגה להורים ובעזרה לאחרים בדרכים אחרות, חוקרים רבים ממשיכים במחקריהם ללא הפרעה ואפילו מציגים פרודוקטיביות גדולה יותר. כך למשל לפי כתבה של קרולינה קיצ'נר מ־24 באפריל 2020, כתבי עת מקבלים בימים אלה פחות מאמרים מנשים ויותר מאמרים מגברים מאשר בתקופה שקדמה למשבר. תמונת המצב הזו מדאיגה ומעוררת שאלות נוקבות על תפקידם החברתי והפוליטי של אקדמאים/ות בעיתות משבר.
- מהי הוראה בשבילך וכיצד את מנסחת את היחס שבין הוראה למחקר?
כשבחרתי לעשות דוקטורט בתקווה להשתלבות באקדמיה, עשיתי זאת מתוך מוטיבציה להוראה. בכלל לא הבנתי שעיקר העשייה האקדמית היא העשייה המחקרית. לא היו אנשי ונשות אקדמיה במשפחה שלי, וזה היה עולם שלא הכרתי לעומק. לקח לי זמן להבין שההוראה חשובה, אך צריכה להיות שזורה במומחיות מחקרית שאני צריכה לפתח. עדיין, גם כיום אני שמחה ללמד ורואה בכך שליחות. אבל, אני מודה, שעם השנים, אני מוצאת את ההוראה בקורסים לתואר ראשון מאתגרת יותר ומהנה פחות. הפער הגילאי מתחיל להפריע לי בכיתה (הסימן המובהק הוא כשהקהל לא צוחק מהבדיחות שלי). אני מרגישה יותר בנוח בקורסים לתואר שני, עם סטודנטיות/ים עם ניסיון חיים רלוונטי לסוגיות שאני מלמדת שמתמקדות במשפחתיות. אני מקנאה במרצים ובמרצות שממשיכים להיות רלוונטים גם בקורסים לתואר ראשון – זו משימה קשה ומורכבת. אני שמחה להמשיך ולפגוש תלמידי/ות תואר ראשון במסגרת הקליניקה לזכויות ניצולי שואה וא/נשים בזקנה, שאני מלווה אקדמית (התקן שלי מפוצל בין הפקולטה למדעי הרוח לפקולטה למשפטים). אין מקום מעניין וחשוב יותר מהקליניקה הזו לדיון ולעיסוק ביחסים בין־דוריים מיטיבים, ברמה האישית והחברתית.
- כיצד את רואה את העתיד של מדעי הרוח?
אני רואה את מדעי הרוח כלפיד אינטלקטואלי, ולרוב גם מוסרי, בים שהופך לחשוך יותר מיום ליום - ים של בערות ושנאה. אני מודאגת מאד מהמסרים המסוכנים של המנהיגים הנוכחיים שלנו, המעודדים בורות ולאומנות ורואים בזכויות אדם קללה. אני גם מודאגת מתרבות הצריכה ומההיגיון הניאו־ליברלי שממסחרים הכול, כולל בני אדם. פילוסופיה, היסטוריה, ספרות, לימודי מגדר ותחומים נוספים במדעי הרוח מזכירים לנו מהי רוח האדם החופשית ועד כמה חשוב לשמור עליה. מאבק ההישרדות של מדעי הרוח לא יהפוך לקל יותר בתנאים הנוכחיים ואני מקווה שחלקים נוספים בקמפוס ובהנהגתו יבינו עד כמה חשוב לטפח את מדעי הרוח ולשלב אותם בהשכלה הנדרשת לכל סטודנט/ית באשר הם.
- מי התיאורטיקן/ית שהכי השפיעו עלייך ומדוע?
שתי התיאורטיקניות שהשפיעו עלי יותר מכול הן קתרין מקינון וקרול גיליגן. הן היו תשתית החשיפה שלי לתיאוריות פמיניסטיות, והכתיבה שלהן לימדה אותי מה לשאול, על מה לחשוב, איך לחקור ואיך לכתוב. אני גם אוהבת את המעבר האישי שלי מהזדהות עם הזעם של מקינון לסקרנות הולכת וגדלה כלפי התיאוריה והמתודולוגיה של גיליגן. לא אכנס לפרטים, אבל חלק מהעוצמה של התיאוריות הפמיניסטיות היא ביכולת שלהן לחבר בין הפרטי והאישי למקצועי ולפוליטי – ואני שמחה בדרך ששתי החוקרות האלו שרטטו עבורי בכל ההקשרים הללו, חרף, ואולי בזכות, הוויכוח הגדול ביניהן.
- איזו מגמה משמעותית ומסקרנת אתה מזהה בתחום המחקר שלך בשנים האחרונות?
לצערי, נאלצתי לכתוב שלושה מאמרים על ארגוני הגברים בישראל, בשל כוחם העולה והשפעתם ההרסנית על שדה הגירושים שאותו אני חוקרת שנים כה רבות. במקום שיצמחו בישראל ארגונים פמיניסטים של גברים ושגברים פרו־פמיניסטים יתמכו בפעילות של הארגונים הפמיניסטיים הקיימים, הרוב המכריע של גברים אקטיביסטים בישראל העוסקים במגדר, פועלים בתוך הזרם המכונה Backlash – תגובת נגד המבקשת להסיג הישגים פמיניסטים לאחור. הפעילות הזו לא פוגעת רק בנשים גרושות ובילדיהן, אלא גם בשורדות אלימות פיזית ומינית, ובמאבק הפמיניסטי כולו, שפעילותיו מסומנות על ידי הזרם הזה במושג הנורא 'פמינאציות'. אני מקווה שאשאר בסביבה מספיק שנים כדי לראות דור צעיר של גברים פמיניסטיים שיתרום למאבק למען חברה שוויונית בכל תחומי החיים, מתוך ויתור על כוח אלים והבנה שהמבנה הפטריארכלי פוגע גם בהם ולא רק בנשים.
