פרופ' נועם רייזנר, ראש החוג לאנגלית וללימודים אמריקניים
1. ספר לנו מהו המחקר שמעסיק אותך בתקופה זו.
בשנים האחרונות, מלבד המחקר הרגיל שלי העוסק ביצירתו של המשורר בן המאה ה־17, ג'ון מילטון, אני משלים כתיבת ספר העוסק במחזות נקמה ברנסנס האנגלי מההיבט של מוסר ואתיקה אל מול פרקטיקות תיאטרליות שונות בתקופה. אני מנסה לעמוד על ההשלכות האתיות של מחזות שונים בסוגה תוך כדי מופע, ולאו דווקא מזווית תמטית מרוחקת שבוחנת את הרעיונות השונים המגלומים במחזה מסוים. לשם כך אני משלב תאוריות שונות מלימודי תיאטרון, ומה שמכונה "האירוע התיאטרלי", עם מחקר יותר מסורתי בהיסטוריה של הרעיונות בתקופה בדגש על מוסר ואתיקה בזירה ההומניסטית והדתית פרוטסטנטית של הרנסנס האנגלי.
2. מהי הוראה בשבילך וכיצד אתה מנסח את היחס שבין הוראה למחקר?
הוראה לטעמי היא הערך העליון של החיים האקדמיים. רוב החוקרים עוסקים בנושאים אזוטריים שונים, וככל ששדות המחקר מתפתחים ומתכנסים לתוכם, הדרך היחידה שבה חוקרים במדעי הרוח יכולים לפתוח צוהר למחקרם באופן שירחיב את השיח על פני שדות מחקר שונים היא במפגש המפרה עם סטודנטים. המחקר שלי, בוודאי בשנים האחרונות, מתחיל מההוראה ולא הפוך. לא פעם מצאתי שרק בהוראה ובשיח עם תלמידים רעיונות שונים חודדו, הופרו והתפתחו לכדי נושאי מחקר משמעותיים. המודל המיושן שבו חוקר "מעביר" לתלמידים את ממצאי מחקרו באופן פסיבי של העברת ידע אינה רלוונטית בעיניי. הידע היבש זמין היום בכל מקום. מצד שני, מאגרי הידע האינסופיים הזמינים באינטרנט מהווים מסה לא מעובדת של מידע, ספק עובדות, ללא עומק המחשבה הנדרש לחלץ מהידע שאלות מהותיות על ההוויה האנושית על כל מורכבותה על פני תקופות וקהילות שונות. הוראה מאתגרת, מפרה ויצירתית שביכולתה לייצר דיאלוג בין החוקר לתלמידים היא לכן אבן יסוד בכל מחקר הומני. החוקר במדעי הרוח תמיד עובד לבד, בין אם בספריות או מול מחשב, אבל בסופו של יום המחקר צריך גם להגיד משהו שפונה אל קהל רחב, אחרת אין בו שום ערך. התלמידים הם הקהל שלנו שביכולתם תמיד לכוון ולהשפיע על שאלות המחקר שאנחנו שואלים. ללא ההוראה אני בספק אם יש קיום למחקר ההומני באקדמיה. ישנם בעולם מספר מוסדות מחקר ללא תלמידים. כל חוקר היה שמח לפרוש מהעולם לפרק זמן לעבוד בשלווה על מחקרו העלום. ייתכן גם שהמחקר יניב לבסוף פרסום חשוב. אבל רק ההוראה יכולה לתרגם מחקר, חשוב ככל שיהיה, למפגש הומני בין אנשים.
3. כיצד אתה רואה את העתיד של מדעי הרוח?
קשה להעריך כמובן. יש להניח שמשבר הקורונה יכפה על מדעי הרוח שינויים מהותיים, כך או אחרת. מתקיים כיום שיח ער בנוגע ליתרונות ולחסרונות של הוראה מקוונת אל מול הוראה מסורתית בכיתה. הדיון הזה לטעמי חשוב אבל לא מהותי. הוראה מקוונת היא כלי שאם נשכיל להשתמש בו באופן נכון ועם מספיק הכנה, נוכל להפיק ממנו תועלת רבה. כמובן שאין תחליף בסופו של דבר למפגש בלתי אמצעי של אנשים בשיח סביב טקסט או שאלת מחקר. העתיד של מדעי הרוח כרוך בשינויים טכנולוגיים רבים שלמעשה משקפים שינויים חברתיים עמוקים. כמו כל תחום, האקדמיה בכלל ומדעי הרוח בפרט חייבים להתעדכן ולהתחדש כדי להישאר רלוונטיים עבור הדורות הצעירים שעתידים לבוא בשערי האוניברסיטה. המהות לא תשתנה, אבל הדרך שבה נשכיל לתרגם את המהות לשיטות הוראה חדשות בוודאי תשתנה.
4. מי התיאורטיקן/ית שהכי השפיעו עלייך ומדוע?
בניגוד לרבים מעמיתיי, אני אינני חסיד של תיאורטיקנים משום אסכולה. תיאוריה היא ארגז כלים שנכון להתאים לשאלת המחקר שאנחנו שואלים ולא הפוך. יש ערך חשוב כמובן בקיומו של שיח תיאורטי עדכני כדי לנסח ולחדד את הכלים התיאורטיים השונים העומדים לרשותנו. כחוקר ספרות ותרבות בתקופת הרנסנס האירופי, אני בוודאי נשען על מחקרים רבים בתחומים משיקים, בין אם בהיסטוריה, בניאו־היסטוריציזם, בההיסטוריה של הרעיונות או במיוחד לאחרונה מה שמכונה "הפילוסופיה של הספרות", אבל אני לא חובש כובע תיאורטי מובהק ולא סר למרותו של תיאורטיקן כזה או אחר. באופן כללי אני נגד אסכולות. רק הטקסט והידע שאנחנו מבקשים לחלץ מהטקסט חשוב. הרעש התיאורטי שלפעמים נוצר סביב טקסטים הוא במרבית המקרים זניח ומסיט מהעיקר.
5. איזו מגמה משמעותית ומסקרנת אתה מזהה בתחום המחקר שלך בשנים האחרונות?
מגמות הם כמו אופנה, הן באות והולכות, לרוב באופן מחזורי. אני מניח שברוח הדברים שאמרתי למעלה המגמה המסקרנת ביותר בתחום של מדעי הרוח ובלימודי ספרות הרנסנס בפרט, היא מה שמכונה digital humanities. לכאורה חוקרי ספרות שמרנים כמוני מסתכלים בחשד רב על מחקרים דיגיטליים העוסקים בפילוח נתונים יבשים במאגרי מידע שונים, או בתוצרי מחקר כמותי שנשענים על אלגוריתמים שתוכנתו באופן ייעודי כדי לסייע לענות על שאלות מחקר שונות ומשונות. אבל שוב, גם כאן מדובר בארגז כלים מחקרי חדש שבסופו של דבר הערך שלו יקבע לא מאופי הכלי עצמו אלא מסוג השאלות שנבקש לענות עליהן באמצעותו. וכאן יש כמובן מגוון רחב של מגמות, חלקן משונות וחסרות ערך (בעיניי) וחלקן מסקרנות ומעניינות. מחקרים שמנתחים למשל שימוש כמותי של מילים מסוימות במחזות מהרנסנס האנגלי, יכולים בהחלט לגלות דפוסי מחשבה וכתיבה שבעבר נעלמו מאיתנו, או לפתור שאלות היסטוריות סבוכות על זהות מחברם של מחזות מסוימים. מצד שני קיים גם החשש, כמו בכל מחקר, ממלכודת טלאולוגית שבה חוקרים מבקשים להוכיח בדיעבד את מה שהם כבר החליטו שביכולתם לגלות באמצעות המחקר הדיגיטלי. במקרים כאלה יש כמובן בעיה בתכנות אלגוריתם מגמתי. בכל אופן, אני משער שמחקרים דיגיטליים במדעי הרוח ילכו ויתרחבו בשנים הקרובות ובעתיד הלא רחוק יהפכו לעיקר. וכמו תמיד השאלה היא אם נדע להשכיל לכוון את כלי המחקר החדשים האלה חזרה אל הטקסט ואל ההוראה, ולא נתפתה להפוך את הכלי עצמו ללב הדיון ההומני.
