פרופ' רקפת סלע-שפי, היחידה למחקר תרבות
- ספרי לנו מהו המחקר שמעסיק אותך בתקופה זו.
בשנים האחרונות אני עוסקת בזיקה שבין זהות לפעולה, מתוך הגישה שתפיסת העצמי של היחידים היא דינמית, רב־ממדית ואקטיבית, ומהווה 'מנוע' לאימוץ או דחייה של סגנונות פעולה בסביבת חיים נתונה. ספציפית, אני בוחנת את ההיווצרות וההשלכות של זהויות בשני מרחבי פעולה בעלי רלוונטיות ישירה לחיינו היום: מרחב האקטיביזם הסביבתי ומרחב העיסוק המקצועי.
שאלת 'הזהות הסביבתית' עולה לאור אי־ההלימה בין התפוצה הנרחבת של השיח הסביבתי הפומבי, הידע הנצבר והמשאבים המושקעים במחקר ובמדיניות סביבתית, לבין האדישות היחסית של הציבור ביחס לכך בחיי היומיום. על רקע המתח הזה בין התנועה מלמעלה לתנועה מלמטה, בולטות קבוצות קטנות יחסית של אקטיביסטים, הפועלות כקבוצות אליטיסטיות שאינן סוחפות המונים. אני מראה שההפנמה (או הדחייה) של האתוס הסביבתי נעוצה לא במגע ישיר עם הסביבה הטבעית, אלא בהון הסמלי שאתוס כזה עשוי להקנות לאנשים בסביבת חייהם המיידית, בהתאם לתפיסתם את עצמם ואת קהילתם. לאחר מחקר היסטורי על צמיחתו של האֶתוס הסביבתי כאֶתוס מבַדל בחברה המקומית, אני עוסקת ביחד עם תלמידי המחקר שלי בניתוח היחס האמביוולנטי כלפי 'הבעיה הסביבתית' בקהילות ספציפיות (קהילות מקום, מגדר, אתניות או מקצוע), ומנגד – בהבנת המחויבות כלפיה מצד בודדים בקבוצות מצומצמות. בימים אלה אני מפתחת עם ד"ר תגריד יחיא-יונס, מהיחידה למחקר התרבות, מחקר על צמיחתה של פעילות סביבתית בקרב נשים פלסטיניות בישראל.
במקביל לכך, אני עסוקה כעת בסיכום תפיסתי בשאלת הזהות המקצועית כמפתח להבנת התנהלותו של מרחב מקצועי, וזאת בעקבות מחקר רחב־היקף שערכתי על המתרגמים בישראל. תפיסת התרגום כ'מקצוע' או כ'מומחיות' היא מורכבת ואמביוולנטית. הכוונה היא למתרגמים/ות ולמתורגמנים/יות בכל זירות התרגום ובכל הפורמטים (ולא רק למתרגמי ספרות, שהם הסקטור הקטן בתוכם). נשים וגברים אלה מבצעים בעצם עבודתן/ם את ההעברה הבין־תרבותית, את ההפצה ועיצוב הידע והמיומנויות בכל תחומי החיים – שהן הן המפתח להתפתחות כל תרבות, לתהליכים של גלובליזציה וגלוקליזציה. למרות הפונקציה המכריעה שהם ממלאים, הם נתפסים לרוב כ'שקופים', ועבודתם אינה נתפסת כ'מקצוע' בפרמטרים המקובלים, מה שמזַמֵן חשיבה מחדש על מושג ה'מקצוענות' והיחס בינה לבין 'חובבנות' ולסוגים אחרים של 'עיסוק' לא ממוסד או היברידי. ניסיונות להתמודד עם שאלת 'המומחיות לתרגם' התרכזו בעיקר בפרוצדורות של התרגום עצמו או בהיבטים של מיסוד ורגולציה, מתוך השאיפה להגדיר מהו 'מתרגם מקצוען' בנבדל מ'לא-מקצוען', אך בלי להגיע להגדרה מספקת של מושג זה. לעומתם, אני מנתחת את היווצרות הפרסונה המקצועית של המתרגמים והמתורגמנים ומראה כיצד היא נבנית סביב האֶתוס של עיסוק אינטלקטואלי, המעניק לעבודתם משמעות וערך (כולל בקרב מי שאין להן/ם גישה ישירה לשוק האינטלקטואלי), דווקא תוך ערפול כללים וקריטריונים מקובלים של 'התמקצעות'.
2. מהי הוראה בשבילך וכיצד את מנסחת את היחס שבין הוראה למחקר?
מבחינתי, ההוראה האקדמית צריכה להיות מכוונת בעיקרה לפתח יכולת מחקר, ולא רק להקנות ידע קיים וסגור. הידע שחשוב לי להעביר בהוראה הוא ידע תיאורטי ומתודולוגי בעיקרו, שנועד לעורר שאלות מחקר ולחשוב על הדרכים לחקור, יותר מאשר לצבור גופי תוכן כשלעצמם. זאת הייתה החוויה שלי כתלמידה בראשית דרכי באקדמיה, והיא שיצרה בי את חדוות המחקר.
לשמחתי, היחידה למחקר התרבות, שבה אני מלמדת, היא מסגרת ייעודית לתארים המתקדמים, שההוראה בה מכוונת למחקר ומתקיימת בצורת סמינריונים וסמינריוני מחקר בלבד. הפורמט הזה בנוי על ההנחה שהתלמידות והתלמידים יודעים ורוצים להיעזר בידע העקרוני שניתן בסמינרים כדי להתחיל לעבוד בעצמם תוך זמן קצר. יתרון גדול של המסגרת הזאת הוא בכך שהיא מאפשרת מגע הדוק עם התלמידים והיכרות הדדית לאורך תקופת הלימוד, הן לאור מספר התלמידים האופטימלי (הנע בין עשרה לעשרים תלמידים בכל קורס), והן מעצם העובדה שהתלמידים המעוניינים במחקר מסוים ממשיכים עם אותה/ו מורה ביותר מסמינר אחד. כל זה מאפשר שיתוף ויצירתיות, לא רק ביני לבין התלמידות/ים אלא גם בינן/ם לבין עצמן/ם, כמי שמביאות ומביאים איתן/ם את עולמות התוכן המגוונים שלהן/ם. מבחינתי, גולת הכותרת של ההוראה מסוג זה היא המעבדה לזהות ופעילות סביבתית־חברתית (https://environment.tau.ac.il/Identity-Environmental-Laboratory) שאני מקיימת בשנים האחרונות, ושבה אני עובדת עם קבוצה של תלמידים מתקדמים העוסקים כולם במחקרים שונים במסגרת אותו פרויקט כולל, המתנהל בהנחייתי. אנחנו דנים בנושאים עקרוניים משותפים על בסיס קריאת ספרות מחקרית ותיאורטית, ובה בעת, כל תלמידה ותלמיד מפתחות/ים את התחום הספציפי שלהן/ם תוך אינטראקציה ולמידה גם מחברותיהם ומחבריהם. לדעתי, זוהי הפריבילגיה העיקרית של מקצועי. לחקור ולהכיר תחומי ידע חדשים יכול כל אדם בדרכו/ה, גם ללא תלות באקדמיה. אבל החיבור עם תלמידי המחקר הוא ייחודי לאקדמיה. בשנים האחרונות הכנסנו את פורמט המעבדות גם בלימוד תחומים אחרים במחקר התרבות.
3. כיצד את רואה את העתיד של מדעי הרוח?
אני מעדיפה לחשוב על מדעי הרוח כ'מדעי האדם' (במובן היותר כולל של ה־Humanities, שאינו מצומצם ל־Geisteswissenschaft), שמושאם העיקרי, להבנתי, הוא התרבות, במובן הכי רחב – כמכלול דפוסי פעולה הנטענים ערך ומשמעות באופן המאפשר לבני האדם לתקשר, לנהל אורח חיים ולהיות חלק מקהילה. זוהי פרספקטיבה חוצת־גבולות בין מדעי 'הרוח' ו'החברה'. לפיה, תחומי התוכן ב'מדעי הרוח' (יהדות, בלשנות, פילוסופיה, ספרות, וכו') הם מרחבי למידה והעברה תרבותית, בדומה לכל מרחב פעולה וייצור אחרים שאינם נכללים במדעי הרוח (קולינריה, הנדסה, אופנה, וכך הלאה). הבנה כזאת אמורה לחולל שינוי בהגדרות הדיסציפלינריות – בהתאם לשאלות רלוונטיות (ולא בהתאם לתכנים). אומנם תיאורטית קיימת כבר ההכרה בנחיצות חציית הגבולות ומיזוגי התחומים (convergence), אבל בפועל התחומים הקנוניים של 'מדעי הרוח' עדיין מקובעים. עדיין נעשית קנוניזציה לעולמות תוכן הנתפסים כתוצרים החשובים של 'התרבות', שבראייה כוללת הם רובד מסוים בלבד שלה.
במגמה קיימת זו, יצטבר יותר ידע מפורט בתחומים המוכרים, אבל תיווצר הבנה מעטה בנוגע לאופן שבו התרבות פועלת וכיצד אנחנו מעוצבים כאנשים בתרבות. למרות ההבנה שאי אפשר לחקור את התחומים המוגדרים של מדעי הרוח רק מתוך הסתכלות בהם כשלעצמם ובכלים שפותחו בתוכם, מימושה הוא עדיין בחזקת יוצא הדופן, המחזק את הגבולות הקיימים, ללא שינוי מבני. כמי שנקודת המוצא בהכשרתה האקדמית היו לימודי תורת הספרות והסמיוטיקה, המחקר הראשון שלי עסק בדיוק בשאלה הזאת: כיצד נוצר קנון (של קורפוס ודפוסי ייצור ספרותיים) וכיצד להבין את המתח בין שימור לשינוי. כבר בשלב מוקדם היה ברור שאי אפשר לענות על שאלות כאלה ללא הממד הכולל של החיים החברתיים, ונאלצתי ממילא להיכנס לשדות ידע ותיאוריה מתחומים 'זרים', כמו סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, תקשורת, ונגזרותיהם. מבחינתי, ומבחינת רבים אחרים, הגדרת 'מדעי הרוח' כפי שהם היום אינה הולמת. מעבר ל'בין־תחומיות', יש צורך בהשתנות התחומיות, ובעצם ב'נזילות של הדיסציפלינות' והאפשרות להגדיר אותן מדי פעם מחדש, כמותאמות יותר למגמות המחקר העכשוויות.
לשאלה הדיסציפלינרית יש כמובן גם היבט מתודולוגי. במאבק הנצחי מול 'המדעים החזקים', התפיסה של 'מדעי הרוח' נעה בין דחיית האמפיריציזם המדעי והרצון להבהיר את הייחודיות של מדעי הרוח שמעצם מושאם מטפחים מתודות של פרשנות, לבין קבלת האתוס המדעי המחמיר של מחקר שיטתי ויחס מבוקר בין מודל הסברי לבין הממצאים. הדיכוטומיה הזאת נראית לי אידיאליסטית ולא מדויקת, משני הכיוונים. מצד אחד גם המדעים הקשים נשענים בהכרח על פרשנות של החוקר, ויש הרבה מאד מיסטיפיקציה בנוגע ל'נתונים' מתוקפים סטטיסטית. לעומת זאת, גם ב'מדעי הרוח' הכרחי להיות יותר מחויבים למחקר אמפירי, מתוך התייחסות, ביקורתית ככל שתהיה, למתודת המחקר.
4. מי התיאורטיקן/ית שהכי השפיעו עלייך ומדוע?
במקום לדבר על תיאורטיקן/נית מסוים/ת כהוגה/ת דיעות משפיע/ה, נכון יותר מבחינתי לדבר על מסגרות קונספטואליות שעבודתי שואבת מהן. מה גם שלאורך השנים השתנתה גישתי בהתאם להשתנות העניין המחקרי שלי, אך לא ב'קפיצות' מתיאוריה אחת לאחרת, אלא מתוך אינטגרציה ביניהן. אומנם מסורות תיאורטיות מזוהות לרוב עם דמויות מפתח שניסחו את מושגיהן הראשונים והציבו אותן על המפה, כך 'התיאוריה של הפרקטיקה' מזוהה עם פייר בורדיה, ותיאוריית 'הזהות באינטראקציה' מזוהה עם ארווין גופמן; אבל כל אחת מהמסגרות הקונספטואליות האלה היא פיתוח של מושגים קודמים והיא ממשיכה להיות מפותחת, נבדקת ומבוקרת על ידי שורה מכובדת של חוקרים ותיאורטיקנים, שיצרו מסורת מחקרית ענפה, ושתרמו לעיתים היפותזות ומושגים תיאורטיים לא פחות מרכזיים ומשפיעים מן 'המקור'. אחד המושגים ש'השפיעו' ביותר על עבודתי בעשור האחרון הוא המושג 'עבודת זהות' שפיתחו כמה סוציולוגים בעקבות המשגת 'ניהול הרושם' לגופמן.
5. איזו מגמה משמעותית ומסקרנת אתה מזהה בתחום המחקר שלך בשנים האחרונות?
אתחיל במבט הכולל: ההתפתחות המרתקת ביותר במחקר התרבות פורצת היום את הגבולות של מדעי האדם, ומתחוללת במחקר החלוצי על תרבויות בעלי חיים, הנמצא בשילובים המרתקים שבין מחקר ביולוגי, ארכיאולוגי, אנתרופולוגי, קוגניטיבי וחברתי. ההבנה שתרבות היא מנגנון של חברות חיים באשר הן, גם לא אנושיות, מעניקה הקשר עמוק ורחב יותר לעוצמתה של התרבות בכינון חיים חברתיים בכלל, ולהבנת היכולת של הפרט לפעול ו'להסתדר בחיים'. בו בזמן, היא מעודדת גם הבנה צנועה יותר בנוגע לייחודה של התרבות האנושית. במידה מסוימת, זהו מימוש האידיאל המדעי הגורף של אלכסנדר פון־הומבולט מתחילת המאה התשע עשרה, אך בכלים של מחקר מודרני ומתוך המחשבה שמה שמסביר את יכולת ההישרדות, ההתארגנות והפעולה של כל ממלכת החי הוא התרבות.
בתחומי המחקר הספציפיים שלי, מחקר הזהות הופך היום למגמה חשובה ומובילה. הסוציולוגיה הסביבתית עסקה עד כה במדיניות ובאינטרסים של 'שחקני העל' (ממשל, תאגידים), מצד אחד, ובמוטיבציות של הפרט לשינוי מתוך גישת 'השחקן הרציונלי', מצד אחר. לאור אי הנחת בהעדר הפרספקטיבה של 'האדם בקהילה', מופנה היום המבט לתיאוריות של זהות, פעולה ולמידה תרבותית, כמפתח להבנת יחסי אדם־סביבה ותפוצתם או עיכובם של חשיבה ואורח חיים סביבתי. במקביל, גם בתחום הסוציולוגיה של המקצועות, לאחר עשורים של מחקר בגישה סטרוקטורלית ובכלים כמותניים, מתחזקת בעולם ראיית המקצועות כמרחבים מורכבים ודינמיים של עיצוב זהות. מחקרים עדכניים עוסקים באתוסים ובפרסונות, שהפנמתם וביצועם על ידי אנשים ונשים העוסקים בעבודה מסוימת הם המכתיבים את אופי המקצוע, את התנהלותו, שרידותו או היעלמותו, הסטטוס החברתי שלו ומידת השפעתו. מגמות אלה, המופיעות בשני תחומי המחקר שציינתי באופן בלתי קשור, מתפתחות מאד בעולם היום, אבל עדיין פחות בישראל. אני משתדלת להחדיר אותן גם למחקר הנעשה אצלנו.
