ד"ר רן הכהן, ראש מסלול תרגום בחוג לספרות
- ספר לנו מהו המחקר שמעסיק אותך בתקופה זו.
אני בדרך כלל מטייל על התפרים שבין תרבויות - אם זה בתרגום ובפרט בתרגומי המקרא, אם ביחסי יהודים־נוצרים. בזמן האחרון עיקר המחקר שלי סובב סביב אתיופיה, וקצת גם סביב יהודי אתיופיה. לאחרונה אני מנסה להבין איך נבנה השיח על אודותיהם, ומעניין אותי מה הוא אומר על הדוברים, יותר מאשר על המושאים, כלומר מה הוא אומר "עלינו", לא "עליהם". כך גיליתי למשל שבמשך מאות שנים, יהודי אתיופיה היו בראש ובראשונה נושא לפולמוס תיאולוגי יצרי מאוד בין יהודים לנוצרים במערב. הפולמוס נבע ממחלוקת על פרשנות של פסוק אחד בספר בראשית (מט 10), שבעיניים נוצריות קבע שלא תיתכן ריבונות יהודית אחרי בואו של ישו המשיח. בתגובה, היהודים דווקא העלו על נס את הריבונות היהודית שהם האמינו שהייתה באתיופיה (ובמקומות נוספים ב"מזרח"), לא מתוך גאווה לאומית אלא מפני שהיא הפריכה את משיחיותו של ישו. זה שיח שונה מאוד מהשיח המקובל בימינו על יהודי אתיופיה, וגם הדימוי שלהם בו שונה לגמרי, אבל זה היה השיח הדומיננטי במשך דורות - עד שנשכח.
- מהי הוראה בשבילך וכיצד אתה מנסח את היחס שבין הוראה למחקר?
לעסוק במחקר זו זכות גדולה שנפלה בחלקנו. ההוראה משקפת את החובה שלנו לעתיד. אנחנו בתקופה של נסיגה - נסיגת האקדמיה, נסיגת מדעי הרוח, נסיגת המחויבות לאמת. ההוראה היא בעיניי קצת כמו המנזרים בימי הביניים: אי של מחויבות להשכלה ולידע, לאמת ולמחקר הוגן בלב עולם עוין. לכן חשוב לי להעביר לתלמידים, כמובן מעבר לחומרי הלימוד עצמם, את הכלים הבסיסיים ואת הכללים הבסיסיים של השיח האקדמי, הנמצאים בסכנת השכחה: התנסחות בהירה ומדויקת, טיעונים שאפשר וצריך לנסות להפריך או לאמת, היכולת להבחין בין טיעון מדעי תקף לבין דברים בעלמא. זה עומד לי בירכתי הראש במגוון הקורסים שאני מלמד - אם בסדנאות התרגום, שם יש דגש על קריאה קפדנית של המקור ועל העברה נאמנה ורהוטה שלו לשפת היעד, ואם בקורסים ההיסטוריים שאני מעביר (תרגומי המקרא, אתיופיה ודימוייה ועוד), שבהם אני משתדל להדגיש את ההבדל בין מיתוסים מסורתיים לבין מציאות היסטורית, בין מחקר רציני לבין דעות קדומות בתחפושת של מחקר.
3. כיצד את רואה את העתיד של מדעי הרוח?
אני מקווה שמדעי הרוח ישכילו לא להסתגר במגדל השן אלא לפעול - גם בתוך האקדמיה וגם מחוצה לה - מתוך חשיבה רחבה על עתיד החברה, ולא רק על עתידנו המקצועי והמוסדי. זה אומנם מסלול שמזמן עימותים עם הכוחות החשוכים בחברה, אבל הוא ההצדקה העיקרית בעיני לקיומה של האקדמיה.
