מחאת החג'אב - "רגע מהפכני" במאבק מתמשך של הנשים באיראן

מותה של מהסא (ז'ינא) אמיני ב-16 בספטמבר בעקבות מעצרה בגין עטית רעלה בצורה מרושלת הצית גל של מחאות עממיות ברחבי איראן, שנמשכות למעלה  מחודש. מצד אחד מחאות אלה משקפות חוסר שביעות רצון הולך וגובר ממדיניותה הכושלת של הרפובליקה האסלאמית לתת מענה למצוקות כלכליות וחברתיות שפוקדות חלק ניכר מכ-85 מיליון אזרחי המדינה. מצד שני, המפגינים אימצו את השילוש "אישה, חיים, חופש" (זן, זנדגי, אזאדי) כסיסמה המרכזית של המחאה, שמסמלת "רגע מהפכני" בתולדות מאבק מתמשך ועיקש של נשים באיראן למען שינוי.

החג'אב – כיסוי הראש שאותו מחויבות על פי חוק נשים באיראן לעטות במרחב הציבורי בנוסף ללבוש רפוי וצנוע – מצוי מזה עשורים בלב מאבקים על הזהות הלאומית, הסמכות הדתית והעוצמה הפוליטית של המשטר. הפוליטיזציה של הרעלה אינה חדשה וניתן לאתר את שורשיה באמצע שנות השלושים של המאה שעברה, כאשר מייסד השושלת הפהלווית, רזא שאה, קידם מסע כפוי ואלים להסרת הרעלה במרחב הציבורי. המהלך לא החזיק זמן רב מעבר לשנים אחדות, אך נחרט בזיכרון ההיסטורי והפך לסמל מרכזי בתפיסת הזהות הדתית ונדבך במאבק על הזהות הלאומית באיראן. ב-1979, עם הפלת השלטון המלוכני, הפכה הרעלה לדגל המהפכה שהסתיימה בהקמתה של תיאוקרטיה אסלאמית. בהקשר זה, נשים שהתנערו מהרעלה גילמו את החילוניות ואת ההשפעות האימפריאליסטיות של התרבות המערבית שאותן קידם משטר השאה, ואילו נשים רעולות בצ'אדור (מעין שכמיה שחורה כמנהג המקום) זוהו עם הלאומיות האסלאמית של העידן הפוסט-מהפכני. עם השנים, הכפייה של הרעלה על נשים באיראן – לרבות הלא-מסלמיות שחיות בה ואלה המבקרות בה – הפכה להיות מעין אינדיקטור המעיד על רמת השליטה של המשטר באוכלוסייה כולה.

חרף דיכוי הנשים באמצעות כפיית הרעלה, תהליכי עומק שהתרחשו באיראן במרוצת העשורים שחלפו למן המהפכה האסלאמית ב-1979, ובמיוחד לאחר סיום המלחמה עם עיראק (1988), הבליטו יותר מאשר בעבר את החיוניות של אוכלוסיית הנשים למשק המקומי וחשיבות מעמדן במשפחה, בחברה וגם במערכת הפוליטית. צירוף של גורמים תרמו לכך, ביניהם השתלבות נשים בשוק העבודה, עלייה ניכרת בהשכלת נשים, ושינויים במבנה המשפחה ובערכים חברתיים מרכזיים אחרים. לאלה נלוותה השתלבות ממוגדרת במרחבים הציבוריים, בד בבד להתנהלות אוטונומית יותר של נשים בהתנהגותן הפוליטית ותודעתן הפמיניסטית המתרחבת. ואולם, חרף תמורות אלו, ממשיכה איראן להחזיק בדירוג גבוה במיוחד במדדים הבינלאומיים של חוסר שוויון כרוני, אזרחי וחברתי, בין המינים. בדוח דירוג הפער המגדרי Global Gender Gap Report שהתפרסם מטעם הפורום הכלכלי העולמי במרץ 2021, ובו שוקללו נתונים כמו פערי שכר והשתתפות נשים בכוח העבודה, דורגה הרפובליקה האסלאמית של איראן במקום ה-150 מתוך 156 מדינות (צניחה חדה ממקום 108 שאותו היא תפסה ב-2006). אפלייתן של נשים ניכרת בחוקי הנישואים (הגיל החוקי לנישואי בנות הוא 13 ו- 15 לבנים), הגירושים, משמורת על ילדים ובתחומים נוספים. הניסיון מצד הממשלות השונות לתת מענה לאפליה מגדרית מתמשכת ולבעיות חברתיות ששורשיהן בנוהגים פטריארכליים גרר בעקבותיו מדיניות חברתית דו-משמעית הדומה לכוריאוגרפיה של "שני צעדים קדימה, צעד אחד לאחור".

למן הקמתה של הרפובליקה האסלאמית נרשמה במערכת הפוליטית עלייה חדה בשיעור הנשים שהציגו את מועמדותן לבחירות בפרלמנט, מ-90 מועמדות במג'לס הראשון (1984-1980) ל-1,234 בבחירות למג'לס ה-10 (2020-2016). אמנם מספר צירות המג'לס עלה במרוצת שנים אלו מ-4 ל-17 (ירד ל-16, לאחר שאחת מהן מתה מקורונה), אך הוא עדיין נמוך ומהווה 5.9% בלבד מקרב 290 הנציגים בפרלמנט. החל משלהי שנות התשעים הסתמן שיפור מסוים בהרכב הממשלה, למרות שגם הוא רחוק משינויים דרמטיים המתרחשים במקומות אחרים. הראשונות בתולדות הרפובליקה האסלאמית שמונו לתפקידים בכירים בממשל ובסגל הדיפלומטי היו מעצומה אבתכאר שהייתה אחת מסגני הנשיא הרפורמיסט מחמד ח'אתמי (2005-1997); מרזיה ווחיד-דסתג'רדי שכיהנה כשרת הבריאות וחברת קבינט בממשלתו של הנשיא מחמוד אחמדינז'אד (2013-2005), ומרזיה אפח'ם  ששימשה כשגרירת איראן במלזיה בתקופת כהונתו של הנשיא הפרגמטיסט חסן רוחאני (2021-2013). בשונה מקודמו בתפקיד אשר בתקופת כהונתו השנייה נאלץ למנות שתי יועצות כסגני-נשיא לאחר שספג ביקורת נוקבת בגין הדרת נשים מממשלתו, הסתפק הנשיא המכהן אבראהים ראיסי במינוי יחיד. הוא בחר באנסיה ח'זעלי, לשעבר נשיאת אוניברסיטת אל-זהרא לנשים בלבד, לעמוד בראש המרכז לענייני נשים ומשפחה ומתוקף צירופה לחוג סגני הנשיא מובטח מושבה  בקבינט. מאפיין בולט במינויים המוזכרים, הנתונים תחת סמכותו הישירה של הנשיא ואינם מחויבים באישור המג'לס (מלבד המינוי המיניסטריאלי של ווחיד-דסתג'רדי), הוא בחירה של מועמדות הנודעות כתומכות אוהדות ונאמנות של המשטר. עם זאת, גם במקרים אלה היצע המינויים מוגבל לתפקידים הקשורים למשפחה, רווחה, בריאות ואיכות הסביבה ומסתכם ביכולת מצומצמת להביא לשינוי משמעותי מפאת מחסור במשאבים והיעדר תכנית מגובשת של יעדים לטווח הארוך (SNN).

פרשנות מצמצמת של החוקה אינה מאפשרת לנשים באיראן להתמודד בבחירות לנשיאות למרות פולמוס ציבורי המתנהל סביב הנושא ותקרת זכוכית חוסמת את דרכן להשתלבות בצמרת גופי קבלת ההחלטות. מכאן שיכולתן להשפיע על שינויים תכופים במדיניות מגדרית מתוך המערכת הפוליטית, גם במקרה הטוב, מוגבלת בלבד. השינויים המשמעותיים ביותר במדיניות המגדרית של הרפובליקה האסלאמית נרשמו בתחום תכנון המשפחה ובקרת הילודה. בנובמבר 2021 הועברה למועצת שומרי החוקה תכנית לגידול האוכלוסייה והתמיכה במשפחה, לאחר אישורה במג'לס. תכנית זו משקפת את כוונת המשטר להאיץ את קצב הריבוי הטבעי במדינה באמצעות תמריצים דוגמת סל הטבות לנשים הרות ומשפחות מרובות ילדים מחד גיסא, והטלת מגבלות מאידך גיסא על חלוקת אמצעי-מניעה, הגבלות על סטריליזציה, קרימינליזציה של הליכי הפסקת הריון (לרבות היתר הפלות במקרים של איתור מומים גנטיים שעוגן ב-2005 בחוק) ואפילו הצעה לאסור על שימוש במונח "הריון במצב סיכון."

האצת קצב הריבוי הטבעי, שנכללה כיעד בתכנית החומש השביעית לפיתוח לאומי לשנים 2026-2021, בהנהגתו של המנהיג הרוחני העליון ח'אמנהאי, מהווה תפנית חדה ממדיניותה המוקדמת של הרפובליקה האסלאמית משלהי שנות ה-80, אותה אישר מנהיג המהפכה איתאללה רוחאללה ח'ומיני זמן לא רב לפני מותו ב-1989. עד ראשית המאה ה-21 דיווחו הרשויות באיראן על האטת קצב ריבוי האוכלוסייה השנתי במדינה מ-6.3 ילדים בממוצע לאישה ב-1986 ל-2.8 ב-1996 ו-2.2 בקירוב בראשית שנות ה-2000. אומדנים אלה, שהעידו על פיחות דרמטי של 64% בשיעור הילודה במדינה (Vahidnia), הפכו את סיפור ההצלחה של הרפובליקה האסלאמית בתחום תכנון המשפחה למודל חיקוי עבור מדינות אחרות והיוו מקור גאווה לאומית. עם חלוף השנים פיחות בשיעור גידול האוכלוסייה הצעירה (בשל פריון נמוך) במקביל לגידול מהיר של האוכלוסייה בגיל פרישה (בשל ירידה בתמותה ועלייה בתוחלת החיים), אותתו על חוסר איזון הולך ומתרחב בין נתח קבוצת הבוגרים בגילאי העבודה (64-15), שבכוח הייצור וההכנסות שלה תלויות שתי הקבוצות הנתמכות האחרות (ילדים וקשישים). חשש מפני ההשלכות של השינויים הדמוגרפיים יכול לספק הסבר לתפנית החדה במדיניות המשטר, אך המושפעות המרכזיות מהשינויים התכופים במדיניות לתכנון המשפחה הן נשים. האצת ילודה גוררת בעקבותיה יוזמות נלוות לצמצום שעות העבודה בשכר של נשים, עידוד פוליגמיה וגידול בנישואי ילדות, צעדים אותם ביקש לקדם הנשיא לשעבר אחמדינז'אד בתקופת כהונתו (RFERL).

בשונה מ"פניית הפרסה" המסתמנת במדיניות המשטר בנושא הבקרה על גידול האוכלוסייה, יוזמות לתיקוני חקיקה שנועדו לתת מענה למצוקות חברתיות מהן סובלות בעיקר נשים, נתקלו לא פעם בדחיינות פרלמנטרית, בלימה אדמיניסטרטיבית מצד מועצת שומרי החוקה, או חוו נסיגה מסוימת לאחר כניסת ממשל או מג'לס חדש שהיה שמרן מקודמו. דוגמה מובהקת לכך היא האדישות שמפגין המשטר ואזלת היד של הרשויות בכל הנוגע לתופעת תקיפות מיניות ואונס, אלימות במשפחה ועלייה במקרי רצח על רקע מה שנוטים ליפות באמצעות התואר "כבוד המשפחה". הסקר המקיף ביותר בנושא אלימות במשפחה נערך בחסות משותפת של עמותת נשים המייעצת לנשיא, משרד הפנים ומשרד החינוך הגבוה בתקופת כהונתו של הנשיא המתון ח'אתמי אשר ממשלתו נטתה לקדם תיקוני חקיקה בנושא. על פי הממצאים שהתפרסמו ב-2004: 66%  מהנשים הנשואות בסקר משקי הבית שנערך ב-28 מחוזות דיווחו שהן היו קורבן לאלימות משפחתית לפחות פעם אחת מאז נישואיהן, 30% ציינו שהן סבלו מאלימות קשה ו-10% ציינו שנגרם להן נזק פיזי זמני או קבוע (ILNA).

המציאות העגומה שעליה העידו נתונים אלה לא החמיאה למדיניות המגדרית של המשטר וגם לא מנעה מאיתאללה ח'אמנהאי להשיא עצה למקבלי החלטות בעולם על הדרך שבאמצעותה, לתפיסתו, ניתן למגר את תופעת האלימות כלפי נשים. באוקטובר 2018, במלאת שנה לתפוצה הרווחת של תג ההקבצה (האשטאג) "גם אני" ברשתות החברתיות, שבא להוקיע הטרדה ואלימות מינית, התפרסמה בחשבון הטוויטר הרשמי @khamenei_ir הודעה מטעמו לפיה לאסלאם יש פתרון בדמות הרעלה למכה האין סופית של הטרדות מיניות של נשים מערביות—לרבות תקריות שהובילו למסע Metoo#.

במשך קרוב לעשור חלפו טיוטות שונות של הצעות חוק שנועדו לספק הגנה לקורבנות אלימות במשפחה בין משרדי ממשלה שונים, המג'לס, הרשות השופטת ולשכתם של שני נשיאים עד שממשלת רוחאני לקראת סיום כהונתה אישרה את חוק ההגנה, הכבוד ובטחון האישה נגד אלימות בינואר 2020 (Independent). נוסח זה עדיין מותנה באישור הסופי של מועצת שומרי החוקה חרף עלייה חדה במקרי האלימות במשפחה שהסתמן מאז פרוץ מגפת הקורונה, ובמיוחד בתקופת הסגרים שנועדו לבלום את התפשטות הפנדמיה. בראיון לסוכנות הידיעות הסטודנטיאלית, הרחיבה הסוציולוגית תהמינה שווארדי מהמרכז האקדמי לחינוך, תרבות ומחקר בטהראן, שעל פי סקר שממצאיו התפרסמו בנובמבר 2021 (על ידי מרכז מחקר ששמו אינו מוזכר): 77.2% מהנשים באיראן חוו אלימות במהלך תקופות הסגר, מתוכן: 91.2% דיווחו על אלימות פסיכולוגית, 65.8% על אלימות פיזית ו- 42.6% על אלימות מינית (ISNA; Khabar).

זאת ועוד, יוזמות החקיקה נגד התעללות רגשית ופיזית בילדים ונוער, לרבות עבירות של הזנחה ונטישת ילדים, נבלמו או עוכבו גם הן במשך שנים ארוכות על ידי כוחות שמרניים במערכת הפוליטית ובכירים בממסד הדתי שרואים עצמם שומרי המוסר החברתי. אמנם איראן חתומה על אמנת האו"ם לזכויות הילד מאז 1994 וחוק נגד תעסוקת ילדים וניצולם אושר על ידי המג'לס ב-2002, אך אלה לא סיפקו הגנה ומענה הולם לקורבנות אלימות במשפחה. חוק להגנת ילדים ונוער אושרר רק ביוני 2020 על ידי מועצת שומרי החוקה, בעקבות פרשת רצח מזעזע של רומינה אשראפי בת הארבע עשרה, שאביה ערף את ראשה לאחר שניסתה לברוח מהבית עם חבר שלה. פרשה זו עוררה ביקורת ציבורית נוקבת באיראן ומחוצה לה במיוחד עם היוודע שהעונש המרבי שרשאית מערכת המשפט לגזור על האב בגין רצח בתו, הסתכם בעשר שנות מאסר בלבד.

"הנערה מאבאדאן" היא פרשת אלימות נוספת שהסעירה לקראת סוף 2020 את הרשתות החברתיות, בעקבות סרטון קצר שהעלה העיתונאי  דאריוש מעמאר לטוויטר, ובו נראית נערה צעירה שדם ניגר מפניה בעודה מרותקת לאדמה על ידי מספר גברים ונשים שמתעללים בה. הסרטון שהפך ויראלי במהרה ברשת לווה בהסבר קצר לפיו הנערה הגיעה לבית משפחתו של בחור שחילל את כבודה וקרוביו הגיבו כלפיה באלימות קשה. בהמשך דווח על ניסיונות מטעם הרשויות להשתיק ולטייח את הפרשה, תופעה רווחת במקרים של תקיפות מיניות ואלימות באיראן, ונגד מעמאר הוגשה תביעה בגין הפצת "תעמולה נגד המערכת" הפוגמת בתדמית הבינלאומית של המשטר (Kampain).              

התדמית המגדרית של הרפובליקה האסלאמית בזירה הבינלאומית חשובה בעיני קברניטי המשטר על שום אמונתם כי יחס האסלאם הוא המטיב ביותר למעמד האישה. כך, למשל, הנשיא לשעבר האשמי רפסנג'אני, טען ב-1995 שמעמד הנשים באיראן הוא מהמתקדמים בעולם. דברים דומים נשמעו ארבע שנים מאוחר יותר מפי זהרא שוג'אעי, ששימשה יועצת לנשיא ח'אתמי בענייני נשים, והדגישה ביולי 1999: "הנשים האיראניות נתפסות כמודל השראה לנשים אחרות ברחבי העולם." המוניטין הבינלאומי של איראן כמדינה מובילה בהפרת זכויות אדם ואזרח משקף תמונה אחרת לחלוטין, של דיכוי מתמשך אשר במסגרתו מונעות הרשויות באופן שיטתי מתנועת נשים ממוסדת בעלת שורשים מקומיים לצמוח ומהנהגה של פעילות פמיניסטיות להתגבש. "שינוי למען שוויון" (תַעִ'ייר בַּרַאי-י בַּרַאבַּר) הייתה היוזמה המקיפה והמאורגנת ביותר ששיגרו פעילות חברתיות באיראן מאז ימי המהפכה. בהשראת מהלך דומה שקידמו בראשית שנות התשעים פמיניסטיות במרוקו, המטרה הראשונית של התכנית, ששוגרה באיראן בקיץ 2006, הייתה לגייס מיליון חתימות התומכות בביטול חוקים שמשתמעת מהם אפליה של נשים, ואולם מראשית שיגורה של היוזמה היו נתונים מארגניה ופעיליה ללחצים והטרדות חוזרות ונשנות ובמקרה הגרוע להעמדה לדין ומאסר.

לדיכוי של פעילות חברתית בעלת היבטים פוליטיים, שהחריף לאחר המהומות המקיפות שפרצו בעקבות הבחירות לנשיאות ב-2009, היו מספר השלכות על פעילותן של נשים לשינוי המדיניות המגדרית באיראן. הוא צמצם את  הפעילות הפמיניסטית במדינה והגביר את  החיוניות והקול של האקטיביזם בקרב קהילת גולים איראנית חדשה, שרבים מחבריה נמלטו מהמדינה במהלך שני העשורים האחרונים. מסעות המאבק הבולטים ביותר מצאו ביטוים ב- My Stealthy Freedom, 2014 ו-White Wednesdays, 2017, שקודמו באמצעות הרשתות החברתיות על ידי העיתונאית האיראנית-אמריקאית מסיח עלינז'אד, ובבסיסם קריאות להסרת הרעלה במרחב הציבורי. תולדה נוספת משתקפת בפיצול המאבק לנושאים צרים וממוקדים החל משינוי בחקיקה באמצעות קידום חוק ללא סקילה Stop Stoning Forever , שיזמו העיתונאית אסייה אמיני ועורכת הדין שאדי סדר ב-2006, וכלה בשינוי פרקטיקות של סגרגציה מגדרית הנהוגות במרחב הציבורי כמו מניעת כניסתן של נשים לאירועי ספורט לאומיים ובינלאומיים המתקיימים באיראן. השלכות אלה, אם כן, פגעו מאוד ביכולת לקדם תנועת נשים מאורגנת ויעילה באיראן.

בשנים האחרונות הציב לחץ מצד אגודות הספורט הבינלאומיות (ביניהן הוועד האולימפי ו-FIFA) את המאבק לפתיחת האצטדיונים במרכז ויכוח פוליטי וציבורי נוקב שהניב מדיניות לא ברורה הנעה בין היתר מוגבל לאיסור גורף. בעוד שהותר לנשים ב-2014 לפקוד תחרויות בענפי ספורט מסוימים כמו כדורעף, המשיכה להיאסר עליהן כניסה למשחקי כדורגל מטעמי מוסר והלכות צניעות. סקר שנערך ב-2017 על ידי סוכנות הסטודנטים האיראנים לסקרים (ISPA), חיזק את התמיכה הציבורית בשינוי המדיניות בהצביעו על כך ש-61.2% מתושבי איראן תומכים בנוכחות נשים באצטדיונים. כאשר דווח באוקטובר 2018 כי הותר לקבוצה מוגבלת של נשים לפקוד את משחק הכדורגל של הנבחרת הלאומית מול בוליביה, אמצעי תקשורת רפורמיסטים שיבחו את המהלך כצעד חשוב לשחרור האישה (אעתמאד). לעומתם, חוגים שמרניים דוגמת איש הדת השמרן מחמד ג'עפר מונתזרי, שהחליף את ראיסי בתפקיד התובע הכללי ב-2016, הדגיש בראיון לסוכנויות הידיעות המקומיות כי "נוכחותן של נשים באצטדיון אזאדי מזיקה ואין לה כל הצדקה דתית...כאשר נשים הולכות לאצטדיון ורואות גברים חצי-ערומים זהו חטא". בעקבות ההתנגדות הנחרצת מצד אנשי דת רדיקליים, חודשו המגבלות על כניסת נשים לאצטדיונים ובעקבותיהן חודשו גם ניסיונות הסתננות מצדן לאירועי ספורט אסורים. בספטמבר 2019, סהר ח'דאיארי בת ה-29 הציתה את עצמה למוות לאחר שנמסר לה בבית המשפט בטהראן שהיא צפויה לשישה חודשי מאסר בגין התחזות לגבר וכניסה אסורה למשחק של מועדון הכדורגל אסתקלאל. ברשתות החברתיות הופצו פרטי הפרשה הטרגית תחת הכותרת "הנערה בכחול" (דח'תר-י אבי) בליווי תמונתה של ח'דאיארי עוטה צעיף כחול (צבע מועדון הכדורגל אסתקלאל) ועוררו מחדש את הלחץ הבינלאומי של ארגוני הספורט על הממשל בטהראן. ואולם, לא היה באירועים אלה למנוע את בחירתה של איראן לשמש חברה במועצה הכלכלית-חברתית של האו"ם, המהווה את הגוף המדינתי המרכזי לקידום שוויון מגדרי והעצמת נשים בארגון, בשנים 2021-2019.

לסיום, למן הקמת הרפובליקה האסלאמית מתאפיינת מחויבותה לקידום מעמד האישה בהצהרות פופוליסטיות מצד קברניטיה בדבר תמיכה בשוויון מגדרי המבוסס על עקרונות של "רוחניות", "צדק" ו"בטחון" ובמדיניות הפכפכה המבוססת על אסטרטגיה של התקדמות תוך עיכוב של רפורמות או נסיגה (רגרסיה) מהן. יותר מאשר תכנית מגובשת ומסודרת שנועדה לצמצם את הפער המגדרי, המדיניות שנועדה לכאורה להיטיב עם מעמד הנשים שירתה למעשה אינטרסים של המשטר. ראשית, היא תרמה למאמציו של המשטר לשוות ארשת לכאורה דמוקרטית למערכת הפוליטית המקומית המבוססת על שני מחנות מרכזיים, מבקשי רפורמות מזה ושמרנים תומכי סטטוס-קוו מזה. שנית, היא סייעה למשטר לנטרל פעילים חברתיים, לסכל את צמיחתה של תנועת נשים מקומית בפרט ואת החברה האזרחית בכלל. שלישית, היא אפשרה למשטר להציג מחוות זעירות של רפורמה כהישגים רבי חשיבות במענה ללחצים בינלאומיים בנושא זכויות אדם ואזרח. המדיניות המגדרית של המשטר, אם כן, תרמה את חלקה ליציבותו במשך יותר מארבעה עשורים, אך ניכר כי קצב השינויים שאפשר המשטר אינו עולה בקנה אחד עם התמורות שהתחוללו בחברה האיראנית ועם מפלס הציפיות מצד הנשים בראשית העשור השלישי של המאה ה-21. הפער בין הנכונות המוגבלת מצד המשטר להגמיש את עמדותיו ביחס לסוגיות מגדריות וזכויות אדם ואזרח לבין התמורות הדמוגרפיות, החברתיות והתרבותיות הוא שעומד במוקד התייצבותן של נשים במרכז תנועת המחאה הנוכחית.

ד"ר ליאורה הנדלמן-בעבור היא ראשת מרכז אליאנס ללימודים איראניים (ACIS), מרצה בחוג להיסטוריה של המזה"ת ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ומחברת הספר Creating the Modern Iranian Woman: Popular Culture between Two Revolutions בהוצאת קיימברידג', 2019 זוכה פרס לטיפה יארשאטר מטעם The Association for Iranian Studies לשנת 2022.  

עורך אורח של זמן איראן: ד"ר רז צימט 

מ ר כ ז    א ל י א נ ס    ל ל י מ ו ד י ם    א י ר א נ י י ם    ( A C I S ) 

אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב 61390, תל אביב ת.ד. 39040

דוא"ל Irancen@tauex.tau.ac.il 

טל':03-640-9510    פקס  03-640-6665

זמן איראן 80 ● 25 באוקטובר 2022

©   כל הזכויות שמורות