דברי נציג הסטודנטים אורי לוי
מכובדיי כולם,
כשהשתחררתי מהצבא בתפקיד רס"ן ובגיל יחסית מבוגר, הייתה לי ידיעה ברורה שאין סיכוי שאוותר על לימודי מדעי הרוח באוניברסיטה.
אמנם, תלמיד פכ"מ אנוכי, משלב בין מספר תחומים – פילוסופיה, כלכלה, מדעי המדינה ואפילו מעט משפטים, אבל אצלי אישית במילה פכ״מ האות פ היא מודגשת (פילוסופיה). כי היא הליבה. בשבילה הגעתי.
מדעי הרוח הם ליבת הבסיס של האוניברסיטה, הרצון הכמוס להגיע לחקר האמת הוא זה שהקים את האקדמיה היוונית, שנוסדה על ידי אפלטון ובה לימד פילוסופיה.
מה קיבלנו כבוגרי מדעי הרוח? ראשית, את השאיפה הבלתי מתפשרת לאמת — לא אמת שנובעת מהסכמה, אלא אמת שנבחנת ונבדקת בלוגיקה חדה ובכלים של ביקורת. למדנו לפקפק גם במה שנראה מובן מאליו, ולפענח טקסטים — לא רק לקרוא אותם, אלא לפרק, לפרש, ולהרכיב מחדש את המשמעות שבהם. אבל מדעי הרוח נתנו לנו עוד: הם העניקו לנו רגישות לשפה, יכולת לנסח רעיון בצורה בהירה ומשכנעת; וגם, הבנה היסטורית עמוקה שמלמדת שכל מה שנראה לנו טבעי הוא תולדה של הקשר.
מאפלטון למדנו שערך הסדר והתבונה הוא יסוד לחברה צודקת.
ומאריסטו – שדרך האמצע היא הנתיב אל האמת.
הובס לימד אותנו שהפחד מייסד את הסדר,
ודקארט הראה לנו שהספק הוא תחילת הוודאות.
מרוסו הבנו שהאדם נולד חופשי אך נכבל בחברה,
ומקאנט – שעלינו לחשוב בעצמנו, בלי לציית באופן עיוור.
מהגל למדנו שהמציאות מתפתחת דרך ניגודים,
וממיל – שחירות אמיתית תלויה באי-פגיעה בזולת.
מניטשה למדנו לחשוב עד הסוף, גם כשזה כואב.
מפוקו – שידע הוא כוח.
יהודה עמיחי כתב בשיר:
"אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף שְׁנַיִם לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת:
הַדִּבֵּר הָאַחַד-עָשָׂר, 'לא תִּשְׁתַּנֶּה'
וְהַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים-עָשָׂר, 'הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה'".
שני הדיברות הללו מגדירים בדיוק את המציאות שחווינו כאן, באוניברסיטה, בשנים האחרונות.
האוניברסיטה השתנתה מול עיננו. תקופת לימודינו הייתה עדה לטלטלות חסרות תקדים שהפכו את מושגי הלמידה המסורתיים על פיהם. המחזור שלנו חווה מהפכה משולשת:
הקורונה שכפתה עלינו מרחב וירטואלי חדש והכניסה את המושג זום לחיינו.
מלחמה שאילצה אותנו ללמוד בתנאים בלתי אפשריים – כשחלק מאיתנו עברנו שוב ושוב בין שדות הקרב בחזיתות השונות לבין ספסל הלימודים, במקרה שלי לאורך 450 ימי מילואים עצימים.
ומהפכת הבינה המלאכותית שהפציעה בשנתנו האחרונה, שטשטשה את הגבולות בין ידע לחוכמה - ואנחנו כנראה דור הסטודנטים האחרון שהספיק לכתוב עבודות לבד, בלי שום עזרה מלאכותית, ועוד שנים מועטות יסתכלו עליו כאילו כתב בנוצה ודיו.
בנימה אישית, התמודדתי גם עם לידה מוקדמת של בתי מרים וחודשיים מורכבים בפגייה, שדרשו ממני גמישות נפשית עצומה.
האוניברסיטה לא רק הסתגלה לשינויים הללו – היא חיבקה אותם ובנתה מתוכם מציאות חדשה. היא הפכה גמישות לכוח, חידוש לתרבות, והוכיחה שמוסד אקדמי יכול להיות גם עתיק יומין וגם חדשני.
בנימה אישית – חוויתי אינספור הקלות, מרצים שיצאו מגדרם, קורסים ששינו את הדרישות שלהם והיו גמישים בזמן אמת. הצלחתי למרות כל האתגרים האישיים והכללים – לצלוח את התואר בהצטיינות תוך הבנה מעמיקה של החומר.
אבל השינוי הזה לא יכול להיגמר כאן. האקדמיה צריכה להמשיך להתפתח, להתאמן על גמישות, ולהוביל שינוי – כי העולם לא מחכה לנו.
ועם זאת, יש דברים שאסור שישתנו לעולם.
קודם כל, את קפה נטו אף בינה מלאכותית לא תוכל להחליף J
אבל ברצינות - מדעי הרוח הם אחד המקומות האחרונים באקדמיה שבהם יש עדיין זמן לחשוב באמת. במתכונתם הטובה ביותר - עם קורסים קטנים, קריאה אינטנסיבית ודיון חי ומעמיק. בעולם שמקדש קיצור דרך, מדעי הרוח מזכירים לנו שיש ערך בדרך עצמה – בהבנה, בשיחה, בפרשנות.
אז נמשיך לכבד את שני הדיברות של עמיחי – נשתנה כשצריך, ונשמור את מה שאסור לאבד.
אבל מכל השינויים שחווינו, השינוי הכי דרמטי בא עם השביעי באוקטובר. זה לא היה רק עוד 'אתגר לוגיסטי' - זה היה מבחן קיומי עמוק יותר. פתאום, השאלות הפילוסופיות שלמדנו בכיתה - על רוע, על אחריות מוסרית - הפכו לממשיות ובוערות. הרוע של חמאס בשביעי באוקטובר – רוע מתוכנן, חסר הבחנה, שמבקש להשמיד – עמד מול הטוב האנושי הפשוט: אזרחים שיצאו תחת אש להציל אחרים, חיילים שהקריבו את חייהם כדי להגן, משפחות שפתחו את ביתן לנטושים. בתוך האפלה, ראינו גם את האור.
במהלך ימי המילואים הרצופים שעשיתי מאז השביעי באוקטובר, כתבתי את עבודת הסמינריון שלי על עמנואל לוינס. לוינס, שכתב בעקבות זוועות המאה ה-20, לא ניסה 'להסביר את המלחמה', אלא חיפש דרך לשמר את האנושיות למרות המלחמה הצודקת. כחלק מתורתו על 'פני האחר'.
לוינס כתב כך:
'האלימות אינה דווקא פוגעת או מכחידה בני אדם, היא קוטעת את רציפותם, היא מאלצת אותם למלא תפקידים ההופכים אותם לזרים בעיני עצמם'
המלחמה, על פי לוינס, אינה רק מצב חריג או זמני. כלומר — המלחמה איננה רק עובדה פוליטית או היסטורית. היא קריאה דחופה לשאול את עצמנו: האם שמרנו על הדמות האנושית שלנו? האם גם בזמנים של פחד, כעס ונקמה – נזכור לראות את הפנים של האחר?
התובנה של לוינס על 'פני האחר' נוגעת ישירות למציאות הישראלית שלנו היום. כשאני מסתכל על השיח הציבורי בישראל - על החלוקה החדה בין מחנות, על הדרך שבה אנשים הפכו לקטגוריות פוליטיות במקום להישאר בני אדם - אני רואה בדיוק את מה שלוינס התריע מפניו: כשאנחנו מפסיקים לראות פנים, אנחנו מפסיקים לראות אנשים. אנחנו הדור שלמד לחיות עם מורכבות במציאות - בקורונה, במלחמה, בבינה מלאכותית - ועכשיו צריכים להפוך את זה לדרך חיים גם בפוליטיקה.
זה אומר לראות את פני האחר גם כשהוא לא מסכים איתנו. לחפש לאחד ולא לפלג, להקשיב ולא רק להשמיע, לבנות ולא רק לנצח.
בעולם שבו השיח הציבורי הפך לזירת התגוששות, שבו הקטגוריות והתוויות מחליפות את האנשים עצמם, נדרשת מאיתנו התעלות. התעלות מעל לדיכוטומיות הפשטניות, מעל לשיח המקוטב שמנסה לכפות עלינו לבחור צד.
כמי שחי בתוך מתחים רבים – בין מסורת לחידוש, בין ימין לשמאל, בין ירושלים לתל אביב, בין זהות יהודית לערכים אוניברסליים – אני מאמין שדווקא המורכבות הזו היא מקור עוצמה, לא חולשה.
מדעי הרוח הם המרחב שבו יכולה להתחיל התחדשות אמיתית – כאן נרקמת אחריות אזרחית, מקצועית, ובעיקר – מוסרית. כאן לומדים לחיות עם שאלות פתוחות ולא רק עם תשובות סגורות. אני קורא לנו, בוגרי הפקולטה הזאת, לקחת את מה שלמדנו כאן – את היכולת לחשוב ביקורתית, להקשיב באמת, לראות את המורכבות – ולהפוך אותו לדרך חיים במרחב הציבורי.
הגיע הזמן להעז להיות מורכבים בעולם שמבקש פשטנות. הגיע הזמן להעז לגשר במקום לגדר, לחבר במקום להפריד. הגיע הזמן להיות אנושיים יותר בעולם שהופך מכני ומפולג יותר.
זאת המשימה שלנו.
זאת האחריות שלנו.
זאת התקווה שלנו.
תודה לחבריי הנפלאים בתכנית פכ״מ – האקדמיה הפכה אותנו למי שאנחנו היום.
תודה עמוקה לדיקנית הפקולטה פרופסור גלי צינמון ולכל הסגל האקדמי המעולה ובתוכם לראש תכנית פכ״מ אסף שרון – מרצים שהעבירו לנו לא רק ידע, אלא אהבה אמיתית לחכמה ולחשיבה ביקורתית.
תודה לכל הסגל המנהלי של האוניברסיטה למדעי הרוח ולרכזות החוגים הנפלאות, שליוו אותנו בסבלנות ובמסירות לאורך כל הדרך.
תודה מיוחדת לטל, רכזת תכנית פכ"מ המדהימה שהייתה המלאך השומר שלנו, ועזרה לכל אחד מאיתנו באהבה אינסופית, תמיד עם חיוך חם ועם הבנה עמוקה לצרכים שלנו.
אני רוצה להודות מקרב לב להורים הנפלאים ולבני ובנות הזוג של כל אחד ואחת מהבוגרים היושבים כאן – שתמכו בנו, האמינו בנו, ועזרו לנו בדרכים רבות ושונות להגיע לרגע המרגש הזה.
תודה מיוחדת להוריי היקרים – אבא ואמא, שנתנו לי את היסודות, את הערכים, ואת האמונה שידע הוא הכוח האמיתי בחיים.
ואחרונות חביבות –
לשקדי שלי, שהצליחה ללדת ולגדל ילדה, לסיים תואר ראשון כאן, להתקבל לרפואה, וכל זה עם בן זוג במילואים לאורך רוב השנתיים האחרונות.
ולמרים הקטנה שלי – שהיא האור שלי והסיבה שלי לקום בבוקר.
בתפילה לשובם המהיר והשלם של כל החטופים, לרפואה שלמה לפצועים, ולנחמה אמיתית למשפחות השכולות. יהי רצון שנזכה לימים של אחדות, תקווה ושלום לעמנו ולארצנו.
