ביוגרפיה של צבי יעבץ

בהיותו בן עשרים ותשע נקרא צבי יעבץ על ידי ראש עיריית תל אביב לנטוש את האוניברסיטה העברית ולהשתתף בהקמתה של אוניברסיטת תל אביב. אין ספק שיעבץ היה אישיות כריזמטית: נואם מופלא, בעל חוש הומור כובש וזיכרון מהמם. החזון והתנופה, הכריזמה והיעילות, הנכונות לראות מעבר לתהליך אל המטרה—אפיינו אדם זה (ואולי זה מה שמאפיין כל דור מייסדים): גמישות, יצירתיות, נכונות לחתוך פינות ולעקוף הליכים—כל עוד המטרה, במקרה זה בנייתה של אוניברסיטה חדשה ומצטיינת וגיוסם של אנשים מעולים, היא העיקר. צבי יעבץ נהג לצטט את אמרתו של אנארכסיס, השמאן והפילוסוף היווני שחי לפני כאלפיים ושש מאות שנים: "החוקים כמוהם כקורי עכביש: החזקים עוברים דרכם ואילו החלשים נתפסים ברשת". כריזמה, כך טען, היא עניין יחסי ותלוי הקשר: לא הרי הכריזמה של הרבי מלובביץ' כזו של יוליוס קיסר. עוד בימיו שלו, כשהאוניברסיטה גדלה והתמסדה כראוי, ידע יעבץ שלא עוד יהיה זה אפשרי, למשל, לאסוף משוק הכרמל את וואלטר גראב, סוחר ארנקים ללא תעודות שהביוגרפיה שלו ריסקה כל אפשרות לחינוך פורמלי, להכניסו לאוניברסיטה, להספיק להתרשם ממספר הספרים שכתב ולעזור בקידומו לפרופסורה. עם הגשמת משאת נפשו, קיומה ומיסודה של אוניברסיטה מפוארת וחוג גדול ומעולה להיסטוריה כבר נמנע יעבץ מכל תפקיד רשמי, פרט לראשות החוג שהקים יחד עם בית הספר להיסטוריה הקרוי על שמו.

 

את החוג להיסטוריה בנה יעבץ דרך גיוסם והכשרתם של דמויות כמיכאל הרסגור, בנימין כהן וולטר גראב (שהיו חסרי תעודות פורמליות ובגיל מבוגר יחסית); על ידי גיוס היסטוריונים מאוניברסיטאות אחרות; ועל ידי עידוד צעירים ללמוד באוניברסיטאות בחו"ל ולשוב. דווקא דור זה, ששפת אמו עברית ונעדר שפות ומסורות מזמן טרם העלייה לישראל, הוא שהביא עמו עם סיום לימודי הדוקטורט שאלות מחקר מגוונות וחדשות (בעיקר מצרפת, גרמניה, בריטניה, וארה"ב) שעשו את החוג לפורה, מפרה, וקוסמופוליטי יותר מחוגים להיסטוריה ברחבי העולם.

 

הוא היה נועז בבחירת נושאי מחקרו ולא היסס לחקור נושאים שלא היו באופנה האינטלקטואלית של ימיו. בראשית הקריירה שלו התמודד צבי יעבץ עם השאלה על אודות המתח שבין שליטים ונשלטים, בין ה"פלבס" (ה"פלביים") לראשי העם ברפובליקה ובקיסרות הרומית. יעבץ פרץ דרך בהתבוננותו במעמדות שלא היו בחוגי השלטון ברומא העתיקה. הוא כתב על פשוטי העם ברומי, על המון ומנהיגים ועל עבדות ועבדים והוא עשה זאת דווקא בעת שבה ההיסטוריה הפוליטית וההתרכזות בדמויות המנהיגים, ולא ב"פשוטי העם", היא שהייתה בלב העשייה האקדמית. מאוחר יותר, בשעה שרבים כבר החלו לעסוק בהיסטוריה חברתית, כאשר ההיסטוריה נעשתה פחות פרסונאלית ואירועית ויותר תהליכית וסביבתית, הקפיד יעבץ שלא לשכוח את תפקיד האישיות בהיסטוריה.

 

במחקריו על יוליוס קיסר הבליט צבי יעבץ את תפקיד התדמית הציבורית (existimatio) של השליט המייחדת ומבחינה אותו מדומיו (קיסר וקיסריזם: ספריית פועלים: 1971; יוליוס קיסר: תהפוכותיה של כריזמה, דביר: 1992). בספריו על אודות אוגוסטוס וקיסרים אחרים המשיך יעבץ וחקר את תפקידי הכריזמה והתדמית הציבורית של המנהיג. ניתן לראות בכך המשכיות, שכן בלב עבודתו של צבי יעבץ ניצבת כאמור השאלה על אודות המתח שבין שליטים ונשלטים. הוא דאג תמיד שספריו גם יופיעו בעברית, תוך הקפדה על יצירת תחום מחקרי בעברית של העולם הקלאסי וחשיפתו לציבורים רחבים. ספרו אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות (דביר, 1988) ממחיש היטב את ראייתו החודרת בנבכי הפוליטיקה, ראייה שכמוה גם מימש כאשר עזר בייסודה, ניהולה והקמתה של אוניברסיטת תל אביב. חריפות זו עמדה לו גם בספריו טיבריוס וקאליגולה: מהעמדת פנים לטירוף (דביר 1995) וקלאודיוס ונירון: משיטתיות לחובבנות (דביר 1999). יעבץ פרסם בשפות בהן שלט היטב (עברית, אנגלית, גרמנית וצרפתית) ושלט היטב בשפות בהן לא פרסם כמו יידיש, רומנית ורוסית (וזאת פרט לשפות הקלסיות, יוונית ולטינית).

 

כהיסטוריון העבר הוא היה אזרח ההווה, או אולי אזרח הווייתו כיהודי, פליט שואה, המרותק משאלת "רוח הזמן" והשפעתה על כתיבתם של היסטוריונים. הוא טען, בין היתר, שהיסטוריונים אקדמיים (ללא ניסיון חיים תובעני המעצבם) נוטים לאמץ את רוח הזמן דווקא של המורים שלהם, ולא של עצמם. בין פרסומיו האחרונים נמצא את ספרו על צ'רנוביץ, העיר הקוסמופוליטית כל כך ושחזור עברה של טרום מלחמת העולם השנייה, ועניינו באנטישמיות מצא לו ביטוי במחקריו על "יודופוביה" בעולם העתיק.

 

צבי יעבץ נולד בצ'רנוביץ' בשנת 1925, בשנת 1941, כאשר הנאצים כבשו את בוקובינה, עברה משפחתו של יעבץ את המסלול הנורא של רדיפה והשמדה. הוא איבד את הוריו אך הצליח להימלט מרכבת המוות; הוא שב הביתה, חשף מטמון קטן שהוסתר בחצר ויחד עם עוד 18 צעירים שיחדו פקיד רומני והסתלקו לים השחור בסירה שנאלצו לנטוש בחוף הטורקי. לורד ווג'ווד, הנציג הבריטי, ריחם עליהם והעבירם לקפריסין; לארץ ישראל הגיעה הקבוצה ב1944. כאשר נודע לצבי צוקר הצעיר שהוריו אכן נספו אימץ את שם משפחתה של אמו, "יעבץ".
את חייו בישראל החל כחבר קיבוץ אותו עזב לטובת לימודים באוניברסיטה העברית. לפרנסתו עבד אז כמורה בבית ספר לחרשים-אילמים. הוא כתב עבודת מ"א בהיסטוריה מודרנית והיה תלמידם של ריכארד קובנר, הוגו ברגמן, מרטין בובר, חיים וירשובסקי ומ. שוואבה. היה זה ויקטור צ'ריק'ובר שהביא את יעבץ אל חקר העולם העתיק ובמיוחד לחקר מעמדם ומצבם של "פשוטי העם ברומי" (שם ספרו בעברית) שעליו כתב את עבודת הדוקטור שלו באוקספורד אליה הגיע בשנת 1954.

 

ב1962 יצא יעבץ לשליחות של שנתיים לאדיס אבבה לבניית הפקולטה למדעי הרוח. שהותו במחיצת הקיסר חיזקה אצלו את ההכרה בחשיבות מחקר היחס שבין שליטים ונשלטים. המחקר הסתיים בספר מהפכני בחשיבותו על "המון ומנהיגים" ( (Plebs and Princeps שיצא לאור בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד ב1969. יעבץ העניק קול להמונים העלומים בדרך כלל במקורות ההיסטוריים (ראה גם ספרו עם זאב רובינזון, מרידות עבדים ברומי, הקיבוץ המאוחד: 1983). הוא גם הראה כיצד השתמשו הקיסרים הרומיים בהמונים כמשקל נגד לסנאט שנאלץ בכך לוותר על מונופול הכוח ממנו נהנה בימי הרפובליקה.

 

צבי יעבץ שימש כראש החוג להיסטוריה כללית במשך כשלשה עשורים, שימש כדיקן הפקולטה למדעי הרוח, ומילא שורה של משימות באוניברסיטה. הוא היה אורח קבע במוסדות המחקר החשובים בעולם, כמו גם פרופסור במעמד מיוחד במרכז לימודי הדוקטורט של האוניברסיטה של העיר של ניו יורק. יעבץ גם היה חבר קבע באקדמיית התרבות הצרפתית וחתן פרס ישראל להיסטוריה. הוא זכור כאדם כריזמטי, מלא הומור, חריף, בעל זיכרון פנומנלי ונואם בחסד. לרבים מאתנו שימש כמורה דרך.

 

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש
שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות, נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>