דברי נציגת הסטודנטים יערה אדלסבורג
התבקשתי לשאת דברים בשם המסיימות והמסיימים, אבל יחד עם ההתרגשות שבהזדמנות לעשות זאת אני מודה שהמחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא: וואו איזו שנה נוראית לשאת בה דברים, שנה שבה הכל מתגמד אל מול מצבנו המדמם. ומה הם אותם ״דברים״ שאפשר בכלל להגיד ביחס ללימודים, למחקר? מה מקומה של חגיגת הישגים אישיים בזמן שבו כולנו מרגישות שאין אפשרות להפריד את עצמנו מהקולקטיב, כשהתשובה ל״מה שלומך?״ היא תמיד ״סביר מינוס״, ״בסדר עד כמה שאפשר״ ושלל הסתייגויות שמטרתן להביע את הקשר העמוק אל הכלל? בסופו של דבר התיישבתי לכתוב והחלטתי ללכת עם האינטואיציה שלי, האינטואיציה שלי שלדבר על לימודים במדעי הרוח זה למעשה לדבר על החיבור ביני לבין אחרים ואחרות, האינטואיציה שלי ביחס לדיון באינטואיציה כפתח למפגש.
במהלך התואר השני שלי עבדתי כמתרגלת בקורס ״התאוריה של הספרות והתרבות במאה ה-20״ שהעביר פרופ׳ מיכאל גלוזמן, ובכל שנה הייתי פותחת את התרגיל הראשון בנאום (שנראה לסטודנטים ולסטודנטיות חסר פרופורציות לחלוטין) על האופן שבו הקורס הזה, שמדלג בין פרויד לפוקו ללוי שטראוס, לסימון דה בובואר ולסעיד, ישנה להן את החיים. אמרתי להן שהן לא יזכרו בכלל מי הן היו לפני שדרכו בשערי גילמן, שזה קורס שיפוצץ להן את המוח, משקפיים שלא יוכלו להוריד אבל יאפשרו להן לקרוא את העולם ולהבין איך הוא מתעצב מתוך רעיונות, מתוך טקסטים, לפעמים בתהליכים של עשרות שנים מכתיבת הטקסט שנלמד. אני מאמינה שהנאום ההזוי הזה יכול היה להתבצע על ידי כל אחד ואחת מהנוכחות בחדר הזה, זאת סוג של התאהבות.
אבל במה מתאהבים כשמתאהבים במדעי הרוח?
אני חושבת שאחד הדברים הכי ממכרים במחקר ספרות זו היכולת לקחת יצירה שאני אוהבת במיוחד ולהתחיל לשיים את אותה אהבה, להפוך את הערטילאיות של נטיית הלב - שקיץ ועשן לטנסי וויליאמס הוא מחזה יפהפה, או שהסיפורים הקצרים של ג׳ומפה להירי הם מדהימים - למנומקת. מה שאני אומרת בעצם זה שאין עבורי דבר יותר מעניין ומספק מלפרק את מה שמכונה ״אינטואיציה״ - הידיעה הבלתי אמצעית, התחושה שמספרת לי שיש ערך ייחודי במה שאני קוראת ומובילה אותי כמצפן פנימי. האינטואיציה היא חזקה והיא מגיעה הרבה לפני התיאוריה - זה ידע שמעוגן בתחושת בטן, מעין after taste שיש לי בסיום הקריאה, הדבר הזה שאני עוד לא יודעת לדבר אבל יודעת שהוא ידע פוטנציאלי. עבורי המחקר מתחיל מאותו רגע של התגלות אניגמטית שמחייבת אותי לרדוף אחריה עד שאוכל להסביר אותה במילים ולא פחות חשוב מכך - להסביר אותה לאחרים.
אבל אינטואיציה מחקרית היא אולי יותר מכל נקודת מפגש. היצירה הזו שאני קוראת, שנכתבה על ידי אדם אחר ממני לחלוטין מכילה אינסוף אפשרויות קריאה והאינטואיציה המחקרית שלי היא המפגש האינטימי ביותר, זה שעוד לא מתנסח בלשון, של מפגש בין חומרי הטקסט לחומריי שלי. זהו הגרעין הראשוני ביותר של מה שיש לי להגיד לעולם על העולם. הדרך להבין את מה שהבטן כבר יודעת תהיה ארוכה - זה מסע מפותל מסובך, מייסר לעיתים, מלא בגילויים מפתיעים שכמעט תמיד מסתיים קצת ליד או באלכסון לנקודת הסיום שתכננתי אבל בסופו אני אשיג מילים להבין את מה שלא ידעתי להגיד לפני כן. בתהליך הקריאה שלי אני למעשה לומדת לדבר, אני רוכשת שפה ומושגים שמשמשים אותי להבין את עצמי ואת העולם סביבי.
אחד הסמינרים הראשונים שלקחתי בתואר השני היה אצל מי שאח״כ שימשה כמנחה שלי, פרופ׳ איריס מילנר, והוא נקרא ״מוות במשפחה״ - קורס ״קליל״ על יצירות בנושא. באותה תקופה אמא שלי כבר הייתה חולה ואני נמשכתי באופן ״אינטואיטיבי״ לטקסט מסוים שקראנו - מוות רך מאוד מאת סימון דה בובואר, יצירה ממוארית אוטוביוגרפית בה היא מגוללת את השבועות האחרונים בחיי אימה מהרגע שנפלה בדירתה ועד שנפטרה בבית החולים לאחר שהתגלה כי היא גוססת מסרטן סופני,עובדה שאותה החליטו סימון דה בובואר ואחותה להסתיר מן האם. תחושת הבטן ישר התעוררה - הטקסט הזה מדהים בעיניי - לא יודעת למה. הדבר שאני רוצה לכתוב עליו זה הסוד - אני טועמת אותו על הלשון בסיום הקריאה, הוא הדבר הכי מעניין פה - לא יודעת למה. זו הייתה האינטואיציה הראשונית שהתגלגלה להיות עבודת התזה שלי, אשר לבסוף קיבלה את הכותרת - האם: כתב חידה, ועסקה בממוארים שנשים כתבו על הליווי אל המוות של אימותיהן ובאופן שבו הם מדגישים את מרכזיותה של פיגורת הסוד ביחסי אם-בת.
בעודי כותבת את התזה הממוארים שעליהם כתבתי הפכו למציאות חיי כשמצבה של אימי הדרדר ובסופו של דבר הוביל לפטירתה. יצירות הליווי שעליהן כתבתי והנשים שכתבו אותן הפכו לאחיות גדולות המלוות שלי בסיטואציה הקונקרטית של חיי - הן כבר לא היו טקסטים ספרותיים בלבד אלא ספרי הוראות. לא ידעתי איך מוות נראה עד אותה נקודה ואני ממש זוכרת את עצמי נתלית בתיאור של דה בובואר כדי להבין מה צפוי לי. לאחר שאימי נפטרה הכתיבה הפכה באופן מוחשי הרבה יותר לכתיבה על אימי דרך כתיבה על אימותיהן של אחרות. לספרות יש את היכולת הזו ללוות אותנו ברגעי משבר - הנשים הללו עליהן כתבתי ליוו זו את זו בסיטואציה הטראומטית הזו באמצעות היצירות שפרסמו, אך גם חנכו זו את זה לכתיבה על הנושא במעין שרשרת נשית בנוסח ״תעבירי את זה הלאה״. הספרות אמנם מייצרת את תחושת ההזדהות הזו כשלעצמה, אבל המחקר הוא זה ״שמכריח״ אותי להתעקש על הקשר הייחודי שנרקם בינינו, לפענח את המפגש החד פעמי הזה. כתיבת התזה הייתה באופן הכי מובהק נקודת מפגש ביני לבין אחרות, כתבתי עליהן אבל גם על עצמי, על האימהות שלהן ועל אמא שלי. ניהלתי עם היצירות האלו דיאלוג של שנים - קראתי בתוכן את המציאות שלי וקראתי את המציאות שלי דרכן.
היכולת לקיים את אותו מפגש קשורה בעמדה הזדהותית מסוימת, שכן תחושת הבטן הזו הקודמת ללשון היא ההדהוד של האחר או האחרת בתוכי באופן ראשוני ביותר. בספרה המכונן של סילביה פלאת׳ ״פעמון הזכוכית״, אסתר גרינווד, תלמידה לספרות אנגלית בעלת יכולות יוצאות דופן, נמצאת במשבר שהוא במידה רבה משבר קריאה של העולם. במהלך הרומן היא מסווגת דמויות סביבה לפי סוגים של קוראים בהתאם לאופן שבו הם קוראים אותה. כך היא מתארת את ההבדלים בין באדי ווילארד, בחור שיצאה איתו, לדורין חברתה:
בּאדי וילארד למד בייל, אבל עכשיו כשחשבתי על זה, הבעיה איתו היתה שהוא טיפש. כלומר, הוא בהחלט הצליח להוציא ציונים טובים [...] אבל טיפת אינטואיציה לא היתה לו. לדורין היתה אינטואיציה. כל דבר שהיא אמרה היה כמו קול כמוס שדיבר מעצמותי ממש.
׳טיפשות׳ ו׳אינטואציה׳ הם שני מושגים הקשורים בידיעה – הראשון מתייחס למי שאין בידיו ידע והשני מתייחס למי שאוחז בידע בלתי אמצעי. כלומר, יש פה דיון אפיסטמולוגי שמעביר את המשקל מעצם הידיעה לאופן הפקת הידע. מצד אחד נמצאים קוראים ״דיאגנוסטיים״ כמו באדי ומספר פסיכואנליטיקאים המנסים לאבחן את מצבה של אסתר על ידי קריאה אלימה וכוחנית אשר כופה עליה ידע חיצוני באופן לא מותאם. זאת אל מול הקבוצה השנייה של הקוראים, כמו דורין, אותם היא מכנה ״קוראים אינטואיטיביים״. דורין היא בעלת אינטואיציה משום שהיא ניגשת לפענח את אסתר מתוך עמדה הזדהותית ורגשית שקודמת להיגיון וללשון. היא מסוגלת לראות את העולם כאילו מתוך עיניה של אסתר וכתוצאה מכך מגיעה אל ידיעה מדויקת יותר ביחס אליה.
הקריאה האינטואיטיבית אם כן מוצעת כאלטרנטיבת קריאה בלתי אלימה, כזו שלא משעבדת את הטקסט ומכפיפה אותו לסדר חיצוני על מנת לתקף אותו. זו קריאה רגישה, הזדהותית, קשובה שמגלמת את האופטימיות הגלומה במקצועות מדעי הרוח. עם ההבחנה הזו אני מבקשת לסיים ולאחל לכולנו שנמשיך, וביתר שאת בתקופה זו, להיות קוראות אינטואיטיביות של העולם.
