ילדי הרחוב והעבודה ברפובליקה האסלאמית של איראן (کودکان کار و خیابان)

ילדי הרחוב והעבודה ברפובליקה האסלאמית של איראן (کودکان کار و خیابان)
______________________________________________________
זמן איראן מס' 87 \ 2 דצמבר 2025
חנה ג'האן פרוז

תופעת ילדי הרחוב והעבודה – ילדים שקיומם הפיזי והכלכלי מתנהל ברחובות הערים הגדולות במדינות השונות והחשופים לסכנה היא תופעה רווחת בשנים האחרונות. באיראן צמחה תופעה זו והתעצמה בעקבות ההתקוממויות העממיות במזרח התיכון ועקב ההגירה והפליטים, נוסף על הצמיחה המהירה של האוכלוסייה והשינויים בכלכלה.

על פי הדו"ח של קרן החירום הבין-לאומית של האומות המאוחדות לילדים (UNICEF) משנת 2003, ילדי הרחוב משתייכים לשתי קבוצות עיקריות:

•           ילדים העובדים ברחובות כדי להתפרנס אך מקיימים קשר עם משפחותיהם וחשים שייכות למשפחה בתנודתיות משתנה. הארגון מתייחס אל ילדים האלה כאל "ילדים ברחוב" (Children “on” the street).

•           ילדים שלרובם אין משפחה או ילדים המנותקים לחלוטין ממשפחתם הגרעינית והמחפשים ברחובות מזון ומחסה. הארגון מתייחס אל ילדים אלה כאל "ילדי רחוב"  (Children "of" the street).

לשתי הקבוצות מרכיב משותף: כל הנמנים עליהן נמצאים חלק ניכר מזמנם ברחובות ועובדים שעות רבות בעבודות שונות כדי להתפרנס ולשרוד. משום כך הם סובלים מחסך בצורכיהם הבסיסיים כגון חינוך, בריאות, תזונה ובעיקר ביטחון אישי. 

מהבחינה המתודולוגית קשה מאוד להעריך את היקף התופעה באיראן על אף ריבוי הנתונים והאומדנים לגבי מספר ילדי הרחוב והעבודה באיראן, מפני שלעיתים קרובות המקורות האיראניים עוסקים בקטגוריות שונות או סותרים אלה את אלה. עם זאת, חשוב להדגיש כי גם נניח שאין בפרסומים הרשמיים כדי להשחיר את פני השלטון או להציג תמונה המעוותת את המציאות, עדיין מדובר בבעיה חמורה מאוד.

העסקת ילדים הייתה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מהמרקם הכלכלי באיראן, והיא באה לידי ביטוי בעיקר בתחומים כמו חקלאות, בתי מלאכה ובנייה. לצד זאת, חייהם של ילדים אלה שזורים באופן מהותי במציאות הפוליטית והחברתית, וזאת על אף התרבות המקובלת והנורמה הרווחת במשפחות האיראניות, שלפיהן קשרי הורים-ילדים התבטאו באכפתיות ובדאגה. עם זאת, בעקבות הטלטלות הפוליטיות והמלחמות במדינות הסמוכות לאיראן בעשורים האחרונים, החריף המצב ומספרם של ילדי הרחוב ברפובליקה האיסלמית זינק בתלילות.

ילדי הרחוב והעבודה ברפובליקה האסלאמית נחלקים לכמה קבוצות עיקריות (בפרסומים נוספים בעתיד תובא הרחבה בנושא):

•           ילדים שהמסגרת המשפחתית דוחקת בהם לצאת אל הרחוב ולעבוד;

•           ילדים שנשרו ממערכת החינוך והנאלצים לבלות את ימיהם בעבודה ברחוב;

•           ילדים החיים ברחוב – ושם מקום מגוריהם וזירת עבודתם גם יחד;

•           ילדים החשופים לניצול מיני ולסחר בהם (כולל סחר באיברים);

•           ילדים המשתמשים בסמים והחשופים לנגיף האיידס;

•           "ילדי האשפה" המלקטים מזון ואשפה משדות וממזבלות, אוספים פסולת נפט ועוסקים בעבודות קבורה; 

•           ילדות שחוו נישואי כפייה והיריון.

כדי לאמוד את מניינה של אוכלוסיית הילדים העובדים באיראן יש להבין תחילה מהי ההגדרה המדויקת של ילד עובד על פי חוקת איראן שנחקקה בשנת 1990. לפי סעיף 79 לחוק העבודה, "העסקתו של מי שטרם מלאו לו 15 שנים אסורה לחלוטין". בסעיף 80 נקבע כי עובד בן 15–18 מכונה "עובד צעיר" ועליו לעמוד בבדיקה רפואית של המשרד לביטוח לאומי כדי לעמוד על כשירותו לעבודה. סעיף 81 קובע שיש לחדש את הבדיקות הרפואיות אחת לשנה לפחות ולעדכן את תיקו הרפואי. הרופא יאשר את יכולתו ואת התאמתו לסוג העבודה, ואם היא מזיקה לבריאותו, המעסיק יחויב לשנות את תנאי העבודה של העובד במסגרת האפשרויות. סעיף 83 לחוק העבודה אוסר להעסיק "עובד צעיר" בשעות נוספות ובלילה, בעבודות מסוכנות או להטיל עליו להפעיל ציוד מכני כבד.

אף על פי כן, ניכר פער עמוק בין ההגדרות המשפטיות וההגנות שמספק החוק לבין המציאות בשטח. המהפכה האיסלמית, מלחמת איראן-עיראק העקובה מדם ודיכוי של שנים הכהו את עיני הציבור אל מול המתרחש ברחובות ארצם. עקב אי-ההתאמה ההולכת והגוברת בין האמצעים שברשות השלטונות לבין האמצעים של הקהילה, לצד חולשות מבניות-בסיסיות ואינפלציה של 35 אחוזים, נוצר גל של משברים המחולל תופעות חברתיות בלתי-רצויות, ובהן כאמור ניצול והעסקה של ילדים בני שבע ואף פחות מזה. ילדים אלה עובדים ברחובות ובבתי מלאכה חוקיים ובלתי-חוקיים.

החברה מכירה היטב את פניהם של ילדים אלה: רבים מהם ניגשים למכוניות בערים הגדולות ומוכרים ליושבים בהן פרחים, חוזים עתידות לעוברים ושבים, שוטפים את שמשות המכוניות הממתינות ברמזורים או מושיטים יד לקבץ נדבות. רחובותיה של טהראן מלאים בעלובי חיים קטנים המחפשים לחם וקיום בפחי האשפה ומפללים שידיהם הקטנות לא ייחתכו בחפץ חד או בכוס שבורה בזמן הנבירה בפחים. במקרים רבים הופכים ילדים אלה לסחורה לכל המרבה במחיר על ידי הוריהם הלכודים בעוני או המכורים לסמים.

מספר ילדי הרחוב באיראן נאמד בכ-1.2 מיליון, אך יש מקורות המעריכים שמספרם עומד על כ-7 מיליון, ביניהם הסוציולוג והחוקר האיראני אחמד בֻּחַארַאאִי בספרו "סוציולוגיה של הסטיות החברתיות באיראן".  לא לכל ילדי הרחוב, ובייחוד לילדי הזרים, יש תעודת זהות והם אינם רשומים במרשם האוכלוסין; לכן כל דו"ח רשמי על  העסקת ילדים באיראן לוקה בחסר מלכתחילה, מה גם שילדים עובדים בני פחות מעשר שנים בדרך כלל אינם נכללים בחישובים הסטטיסטיים.

ההערכה היא,  כי 85 אחוזים מילדי  הרחוב הם בנים, רובם בני יותר מ-12 שנים, וכמעט80  אחוזים מהם אינם יודעים קרוא וכתוב או למדו פחות משמונה שנים בבית הספר. כ-80 אחוזים מהם עומדים בקשר עם משפחותיהם ויותר משליש הם ילדים ממשפחות אפגניות שמצאו מקלט באיראן עקב המלחמות בארצם.

מחקר סטטיסטי של "המרכז למחקר של האספה המייעצת האסלאמית" מפברואר 2012 קבע כי מעל שלושה מיליון ילדים נשרו ממסגרות הלימוד מסיבות שונות, והעיקרית שבהן היא פרנסת המשפחה. ליותר מ-90 אחוזים מהם היו הורים, והם יצאו לעבוד ברחובות מחוסר ברירה ועקב לחץ של הורה או של מבוגר אחראי אחר. המסקנה הייתה שארגון חברתי לקוי, עוני ומחסור, הדרה מהחברה ומהמשפחה ומסגרת חינוך לקויה הפכו ילדים אלה לטרף קל ולכלי שרת בידי פושעים, בידי כנופיות ובידי בלדרי סמים.

באוגוסט 2022 פורסם בעיתונות הרשמית כי כ-15 אחוזים מכלל אוכלוסיית הילדים באיראן הם ילדי רחוב. ביוני 2024 הוצגו נתונים מדאיגים, ולפיהם מעל שלושה מיליון ילדים בני 10–17 נפלטו ממסגרות הלימוד (כ-60 אחוזים מהם בני 10–14), ולכ-10 אחוזים מתוכם לא הייתה כלל אפשרות לרכוש השכלה בסיסית  ברמה של קרוא וכתוב. 

מוצא אתני

במחקר מקיף שנעשה באיראן בשנים 1998–2007  תחת הכותרת "החסרונות של להיות ילד רחוב באיראן: סקירה שיטתית", שהתבסס על מגוון רב של מחקרים כמותיים בנושא ילדי רחוב ובני משפחותיהם, התגלה כי יותר ממחצית מילדי הרחוב בטהראן הם איראנים (59 אחוזים) והיתר הם ילדים אפגאניים וצוענים. כרבע מהילדים הם בנות והשאר בנים. הגיל הממוצע של 5.8 אחוזים מהם הוא מתחת לעשר, 45.2 אחוזים בני 10–15, ו-49 אחוזים בני 15–18.

משפחות הפליטים גדולות בהרבה מהמשפחה האיראנית הממוצעת; אבות המשפחה מועסקים בעבודות  שהשכר תמורתן נמוך ולכן שיעור הילדים האפגאנים ברחוב גבוה במידה רבה משיעורם באוכלוסייה (כ-10 אחוזים). 

חריצותן של הבנות הצועניות היא נקודת זכות חשובה לנישואים מוצלחים. נערים ונערות נישאים צעירים ומביאים לעולם ילדים רבים כמקור הכנסה, שכן עבודת ילדים נכללת במסורת הכלכלית – "יותר ילדים, יותר פרנסה".

במחקר משנת 2015, שהתבסס על שיחות עם ילדי רחוב ועבודה מקבוצות אתניות שונות, נמצא שעבור ילדי הצוענים ובעיקר עבור הבנות הצעירות (בנות 12–14) העבודה ברחוב היא דרך חיים. גברים רבים פורשים בשנות העשרים לחייהם מפרנסת המשפחה ועיקר ההכנסה מוטלת על הנשים ועל הילדים.

לרגל "היום הבין-לאומי נגד עבודת ילדים" בשנת 2017 הוצג לציבור דו"ח רשמי שקבע כי מספר הילדים האפגאנים בני 10–15 החיים באיראן הוא מעל  380 אלף, ומספר הילדים הזרים ממדינות אחרות נאמד בכשני אחוזים מזה. רוב הילדים מכלל ילדי הרחוב הם אזרחי אפגאניסטן, וכ-4 אחוזים הם אזרחי פקיסטן. אם כך, שיעור הילדים הזרים העובדים הוא כמעט כפול מזה של הילדים האיראנים.

באיראן, בדומה למדינות רבות אחרות, מספר הילדים העובדים גדל מדי יום ביומו, אך בשל היעדר תכנון כל התוכניות הכלכליות או ההחלטות המתקבלות בעניין כמעט אינן באות לידי מימוש עד היום. גם כאשר עלתה יוזמה לפתור את הבעיה, הטיפול היה נקודתי או זמני. לפיכך חיי הרחוב והשפעותיו המזיקות והמאיימות על גופם וועל נפשם של הילדים נעשו למגפה שאין לה מרפא.

נשאלת השאלה מי יוצא נשכר ממציאות עגומה זו, בייחוד לנוכח העובדה ש"כלכלת עבודת ילדים" או במילים אחרות "תעשיית עבודת ילדים" הולכת ומתעצמת מדי שנה בשנה. גורמים רבים – בהם עסקנים, מתווכי עבודה ואף ארגונים ממשלתיים – נהנים מהרווחים שתעשייה זו מניבה. שימוש בילדים ככוח עבודה זול ונוח לניצול מאפשר לגרוף הכנסות עצומות. הצורך בהישרדות הפך למנגנון משומן של תעשייה ולעסק לכל דבר (סוגיה שכאמור תורחב במאמרי המשך). 

במקום שבו ניסיון נואש לשרוד הופך לאמצעי להתעללות ולניצול בידי החברה משתקפות גם פניה של המדינה כולה. המציאות הזו פוגעת בראש ובראשונה בילדים עצמם, אך הדיה נשמעים לטווח הארוך ואף לדורות.