האקדמי הוא האישי - להיות מרצה למגדר

(הטקסט הוקרא באירוע לציון 20 שנה לתוכנית ללימודי נשים ומגדר – יוני 2021)

לא תמיד רציתי להיות מרצה למגדר, רציתי להיות עורכת דין, או מגלת עולמות, או סופרת, אבל בעיקר רציתי להיות אמא, אשה שאוהבת גבר ועושה אותו מאושר. זה מה שראיתי בבית.

לא תמיד רציתי להיות מרצה למגדר, גם לא תמיד הייתי מודעת למגדר,

גדלתי בבית מיינסטרימי כזה, שלוש אחיות ואמא יפה ואבא גיבור.

הוא היה פטריארך, שוביניסט ומיליטריסט, איש מקסים, אבל שוביניסט כמו כולם בתקופה הזו...

אמא שלי הייתה אשה יפה ומתוקה, הוא נשא אותה על כפיים, הוא קנה לה שמלות משכית, ולקח אותה וגם אותנו לקונצרטים והצגות בהיכל התרבות (נסענו מבאר שבע) ליום הולדתה קנה לה טופולינו אדומה,

הוא עבד ופרנס, והחזיק אותה מוגנת בצמר גפן, פיצוי על הילדות שאבדה לה בשואה.

היא הייתה גננת לילדים חולים בבית חולים, ככה בשביל הכייף היא עבדה, בשביל תחושת השליחות ועשיה חברתית משמעותית, לא בשביל משכורת, לא הייתה לה הסמכה ולא משכורת ראויה.

ואז הוא מת. 

אני הייתי בת 13; והיא, אמא שלי, הייתה בת 40.

יפה, מקסימה, עם טופולינו אדומה, שלוש בנות ובלי יכולת לפרנס.

אז היא התחילה להיות פמיניסטית. לי זה בא קצת יותר מאוחר.

היא השלימה בגרויות שלא היו לה (בגלל המלחמה ההיא), היא עשתה תעודת הוראה והלכה ללמוד באוניברסיטה.

אני, עוד נשארתי עם הפנטזיה של סינדרלה, בן זוג והרבה ילדים, גרסה רומנטית של צלילי המוסיקה.

ואז התאהבתי והתחתנתי. כי חשבתי שזה מה שעושים כשאוהבים. נסעתי ללמוד, שנה הסתובבתי כשיכורה מהאמנות ברומא, בן זוגי למד ארכיטקטורה ואני גמעתי תרבות איטלקית, ואחר כך עברנו לקליפורניה של שנות השבעים,

למדתי שם חינוך פתוח, חינוך משחרר, חינוך פרוגרסיבי, חינוך ביקורתי,

חינוך פמיניסטי, יהדות שוויונית.

הוטבלתי שם לפמיניזם ולחינוך פמיניסטי.

קליפורניה של שנות השבעים הייתה בשבילי גן עדן פמיניסטי:    

סדנאות העצמה, מעגלי שיח, עמדנו על כסאות וצעקנו "אני שווה, אני חכמה, אני אישה"

הסתכלנו במראות בווגינה שלנו, שרנו עם ג'ון באז שירי שלום, we shall over come

ועם הולי ניר fight back, 

למדתי, הייתי גננת, התחלתי בחינוך פמיניסטי בגיל הרך.

אחר כך חזרתי לארץ והמשכתי לעסוק בחינוך,

כי מהפכות פמיניסטיות עושות בחינוך, אתן יודעות,

לא בשפיכות דמים, ולא בקרבות אלימים.

בחינוך. החל מהגיל הרך.

הפמיניזם שלי היה תהליך מתפתח. למדתי מהסטודנטיות שלי. מהנרטיבים שלהן, האישי הוא פוליטי הלכה למעשה.

עסקתי הרבה שנים בהכשרת גננות פמיניסטיות. לא קראו לזה ככה, קראו לזה הכשרת גננות, אבל זה מה שעשיתי. וזה יצר כמובן הרבה מתחים.

לא הייתי מרצה לפמיניזם. הייתי מחנכת פמיניסטית.

הרי מי שרוצה לעשות מהפכה פמיניסטית צריכה לשנות תודעה. כולנו פה עסוקות בשינוי תודעה.

תודעה של חינוך לצדק חברתי, לשוויון, לתרבות של שלום, כל סוגי השוויון, בין עשירים לעניים, מזרחים לאשכנזים, בין ערבים ליהודים, בין גברים לנשים, בין אנשים ללא מוגבלות לאנשים עם מוגבלות. וכל ההצטלבויות שנגזרות מזה. שינוי תודעה של לחשוב אחרת, מחוץ לפרדיגמה המוכרת. אז הרבה שנים קיבלתי סטודנטיות שחשבו שהן באות לקבל נוסחאות פלא של איך להיות גננת נוסח ג'ולי אנדרוס בצלילי המוסיקה, כמו שאני חלמתי בילדות. ובדיאלוג מתמשך אתן, כל שנה עם קבוצה חדשה של סטודנטיות ניסיתי לעודד אותן להטיל ספק, להתבונן מזווית אחרת, לשאול שאלות, לגלות את מה שאפשר לראות מן השוליים ולא ניתן לראות מן המרכז.

ולא חשבתי שאני מרצה, חשבתי שאני גננת, מדריכה, מנחה, אשת חינוך, מלווה, חונכת, כי באמת לא הרציתי, עשיתי משחקי סימולציה, והתנסויות בחומר, ומשחקים, ומפות חשיבה, ושרנו שירים וגם בחנו אותם, וכתבנו תוכניות לימודים, ודיברנו, ודנו, וניתחנו, וגם אכלנו וצחקנו תוך כדי. זה נתן לי הרבה סיפוק, ללמד נשים צעירות שאם שמעו אי פעם על פמיניזם זה היה כמילת גנאי. ועם השנים גם ראיתי איך הנושא נהיה יותר נגיש להן, עם פחות התנגדויות והרבה הרתמות לתחושת שינוי ושליחות.

באוניברסיטה התחלתי ללמד חינוך ומגדר אחרי שסיימתי דוקטורט. ונורא שמחתי להיות חלק מהתכנית שכולה עוסקת בחינוך פמיניסטי. פה אני מרגישה בבית. וזה שכולן מבינות אותי זו הרגשה נפלאה שלא מאפיינת מקומות אחרים. פה נורא כייף ללמד, ולהנחות, וגם לעשות משחקי סימולציה כשאין זום על ראשנו. פה מאד כייף כי אף אחד לא יגיד לי שאני עושה אינדוקטרינציה לפמיניזם. הסטודנטיות הן קולגות, בוגרות שבאות להעשיר את עצמן מתחברות לכל ניצוץ של רעיון חדש וחשיבה אחרת. זה תענוג לראות את נצנוצי התובנות והתגליות ועוד יותר תענוג ללמוד מהן על מה הן עושות בעולם כדי לקדם תודעה פמיניסטית, דרך פעילות בוועדי הורים, הוראת ספרות ותנ"ך בדרך אחרת, אמהות, חברות, אקטיביזם במרחבי עבודה שונים, חברות עסקיות, משרדי ממשלה, תחומים מגוונים. אני לומדת כל כך בדרך אחרת, ומועשרת מהן, מכן, ואסירת תודה שזכיתי בכן.

בדוקטורט שלי מאד רציתי לדעת איך זה קורה שנשים שגדלו בבית מיינסטרים וקיבלו בבית הספר חינוך מיינסטרים הופכות להיות אקטיביסטיות פמיניסטיות שפועלות לשינוי חברתי בחינוך ובתחומים אחרים.

אחד הדברים שמצאתי היה שבאוניברסיטה קרו תהליכים מעצבי תודעה, תהליכים שפיתחו חשיבה מחודשת, דרך מפגש עם אנשים, דיונים אל תוך הלילה, מרצות ומרצים שהשפיעו, קבוצות שפעלו.

מן חלון הזדמנויות כזה, שמסובב את הראש ועושה חווית 'אהה', ומחבר אנשים ונשים זו לזו (לא רק במציאת זוגיות) במציאת משמעות חברתית, והפיכת העולם הזה למקום יותר טוב. 20 שנה לתכנית, אני פה שמונה שנים מתוכן, נהנית ומתענגת להיות חלק מחלון ההזדמנויות הזה. כי ללמד מגדר זה סוג של אקטיביזם שמחולל סערות במרחבים הממשיים של החינוך ומגיע למקומות שלא צפינו מראש. וזה נפלא, אלו טיפות המים שחוצבות בסלע הגרניט של הפטריארכיה.

ללמד מגדר זה סוג של אקטיביזם.

---