גדי אלגזי: כיצד מנתחים מקור? כמה הנחיות קצרות

ליבה של עבודת המחקר ההיסטורית הוא הניסיון לשחזר תהליכים בעבר בעזרת עדויות. אין כמובן שום מתכון כללי וקבוע לניתוח מקור – כלומר לתהליך שבו אנו הופכים שריד כלשהו מן העבר ל'מקור', לעדות בעלת משמעות, כזו שניתן להיעזר בה כדי לפתור שאלות, לפתח הסברים. הדבר תלוי בראש ובראשונה בסוג השאלות שאנו מבקשים להציג (האם אנו רוצים לדעת מהי רמת המחירים במאה השש-עשרה או כיצד נתפסה על-ידי בני התקופה? לכל אחת מן השאלות הללו נבנה מערך אחר של עדויות רלבנטיות). ובכל זאת, ניתן להיעזר בניתוח מקור בכמה שאלות מנחות ועצות שימושיות.

לפני שניגשים לניתוח המקור עצמו, יש לשאול כמה שאלות מקדמיות כדי לברר את טיבו (בהשאלה מתחום הבישול: אלו חומרים עומדים לרשותנו?), כדי לקבל מושג בדבר השאלות שעליהן ניתן לענות בעזרתו (מה אפשר לבשל מחומרים כאלה?). לאחר מכן אין מנוס — נגמרו ההקדמות — צריך לעבור לניתוח עצמו.

א. אלו חומרים עומדים לרשותנו? מה טיבו של המקור?

1. יצרני הטקסט

מיהו המחבר?
מהו זמנו ומקומו?
מהו מוצאו החברתי?
מהי השכלתו, הכשרתו — וכיצד היא מתבטאת בטקסט?
מה הן השקפותיו הדתיות, הפוליטיות, החברתיות?
מה מעמדו בשעת חיבור התעודה? מאין הוא מגיע ולאן הוא הולך?
אלו מגמות (מודעות) הטיות (מודעות ובלתי-מודעות) יש לו?
מה נקודת-מבטו ביחס לדברים האמורים בטקסט — קרובה או רחוקה, ישירה או עקיפה, עוינת או אוהדת, 'מלמטה' או 'מלמעלה'?

2. ייצור הטקסט: דגמים וחומרים

מהו הדגם הטקסטואלי שעל פי נוצר הטקסט (רשומת מס, שיר, תיאור מסע, חיי קדושים, פרוטוקול ישיבה)?
מאלו חומרים הוא מורכב (האם אפשר להבחין בו ב"חתיכות" הלקוחות מטקסטים אחרים? האם הוא עיבוד של טקסטים קודמים?)
מה הן תכונותיו האופייניות (הרגיסטר הלשוני, ארגונו הפנימי, מערך הדוברים)?

3. צריכת הטקסט: קהלים ושימושים

מי הם קהלי הטקסט, למען מי התחבר (מהו קהל היעד?)
מי השתמש בו בפועל (מהו הקהל הממשי? מי קראו אותו, האזינו לו, מסרו והעתיקו אותו?)
לאיזו מטרה נוצר (האם נועד לנטוע בקוראיו רושם מסוים או שהוא תוצר אגב של פעילות כלשהי?)
כיצד השתמשו בו בפועל (קריאה, הנמקה, שעשוע, הטחה, הצדקה, הבהרה…?)
כיצד הגיע לידינו? מדוע שרד? היכן נמסר ונשמר?
כיצד השתמשו בו במחקר לפנינו (מה הראו בעזרתו, באילו הקשרים נתפס?)

ב. מה אפשר להכין מחומרים כאלה?

השאלות המקדמיות מאפשרות לגבש איפיון ראשוני בלבד של החומרים העומדים לרשותנו. מן התשובות עליהן אנו מסיקים, מה ניתן לעשות עם הטקסט ובאלו מגבלות יש להתחשב: באיזו מידה יכול הטקסט לתת תשובות על השאלות שאנו מבקשים לשאול? אלו תשובות ניתן להפיק ממנו — ואלו תשובות סביר שאי-אפשר יהיה למצוא בו? האם יהיו אמינות? האם יהיו עשירות, מורכבות, מעניינות? מה ניתן לצפות ממחבר כזה, בעל הטיה כזו, שנקודת-מבטו היא כזו? אלו מתכונות המקור מתבהרות לאור קהל היעד שעבורו יוצר?

חשוב לזכור, שכל השאלות האלה אינן מתמצות בשאלה, האם הטקסט "אמין" או "אינו אמין": ערכו של הטקסט תלוי בשאלות שאנו מבקשים לברר ובדרך שבה נעבד אותו (עדשים אינם טובים או רעים: תלוי מה רוצים לבשל. מומלץ לא להכין מהם סנדויצ'ים). מה שבהקשר שאלה אחת ייחשב למגבלה חמורה של המקור (נניח, ההטיה הפוליטית הברורה של המחבר מפריעה לברר "מה באמת התרחש") — יכול להפוך ליתרון, כאשר מנסים לברר שאלה אחרת (למשל, מה הן השקפותיו הפוליטיות של המחבר או כיצד תפסו אנשים כמותו את האירועים).

מעבר לכך, 'אמינות' אינה אלא רק אחת מתכונותיו הרלבנטיות של טקסט במחקר: יש מקורות אמינים ומשעממים, ויש לעומת מקורות בלתי-אמינים, המאפשרים לנסח השערות חשובות ומרתקות. יש מקורות לקוניים ויש פטפטנים, כאלה המשלבים כמה נקודות-ראות, וכאלה הנכתבים כולם מנקודת-מבט אחרת, וכן הלאה. אלה האפיונים אליהם אנו חותרים: לא לתת ציון למקור אלא להגיע להכרה טובה יותר של תכונותיו — בזיקה למה שאנו מבקשים להפיק ממנו.

ג. הניתוח עצמו

לניתוח המקור עצמו אין כללים קבועים: הוא תלוי בשאלה שמנסים לברר. הנה כמה קריאות אפשריות.

קריאה ראשונה, 'תמימה', שכל תכליתה להבהיר שאנו אכן מבינים כל מה שנאמר בו. אפשר לדחות בשלב זה שאלות על כוונות נסתרות, לנסות להימנע אפילו מניסוח היפותזות, ולהתמקד קודם כל בנסיון להבין כל אחת מן המלים (מונחים בלתי מוכרים, רמזים תרבותיים), את המשפטים השלמים וסדרם (למה בעצם המשפט הזה מופיע כאן? איך הוא בדיוק קשור למשפט הקודם?), והמהלכים המתוארים (האם אנחנו יכולים לתאר לעצמנו בדיוק מה מתרחש? אם היינו צריכים להסריט את הנאמר — האם עולה בדעתנו תמונה מדויקת?).

בקריאה שנייה ניתן לנסות להבהיר את מבנה הטקסט בכללותו, לפסוע לאחור ולהתבונן במכלול:

מי הן הנפשות הפועלות (האנשים, הקבוצות, המוסדות)?
מה העניין? מה עומד במרכז האינטראקציה? על מה מדברים, על מה נאבקים, מה מבקשים? מה נמצא על כף המאזניים?
אלו אמצעים עומדים לרשותן של הנפשות הפועלות בפעולתן (מוסדות, דגמי פעולה, כוח, ידע, קשרים?)

קריאה שלישית: האם ניתן לזהות בטקסט בעיות, חצאי-אמירות, שאלות בלתי-פתורות? מה הטקסט אינו אומר ומתבקש היה שייאמר (לאור זהות מחבריו, נקודת-מבטם, הדגם הספרותי שבו הם כותבים והקהל שאליו הם פונים)? האם פני הטקסט 'חלקים'? האם אפשר לזהות בו שברים, קפיצות, מהלכים בלתי-מוסברים – ומה מקורם? האם יש בו סימנים לסתירות ולהתלבטויות, שיכולים להעיד על תהליך ייצורו, על הקהל שלו נועד, על שימושיו?

קריאה רביעית יכולה להציב את הטקסט בצד אחרים המוכרים לנו. לעולם איננו מנתחים עדות מבודדת אלא מארג שלם של עדויות, יוצרים עבור הטקסט הקשר, קונ-טקסט: על מה שופך כל אחד מן הטקסטים אור — ומה נותר בחשיכה? כיצד נראה העולם שבונה הטקסט, זה שהולך ומסתמן מתוכו — מול זה המוכר לנו מטקסטים אחרים? כיצד אפשר להסביר הבדלים כאלה? אלו הבדלים מסתברים מתוך נקודות-המבט השונות שמהן נכתבו הטקסטים, הקהלים להם נועדו, הזמנים בהן נוצרו וכיו"ב? האם אפשר להרכיב מן הגרסאות השונות הללו שחזור נוסף, העולה בקנה אחד עם ניתוח הטקסטים הבודדים — ועושה צדק עם ריבוי נקודות המבט והמורכבות שלהם? זהו השחזור שהיסטוריונים קוראים לו לפעמים, באופן זמני ומהוסס, או כשנמאס להם להוסיף "אם" ו"במידה" ו"אולי" — מה שהיה (עד להודעה חדשה).