בעז נוימן

פרידה מבעז נוימן

אביעד קליינברג

ביום שבת, לאחר מאבק ארוך ומיוסר עם מחלת הסרטן, מת בעז נוימן והוא בן 43. הוא היה עמיתי לחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב וחברי. אני יכול לומר לכם שהוא היה היסטוריון מצוין: רציני, מקורי, לא פעם מבריק, תמיד חף לחלוטין מפוזה וממניירה ומוכן לאתגר רעיונות מקובלים.

הוא עסק בעיקר בגרמניה הנאצית, אבל כמעט שלא התעניין בקרבות ובהחלטות הפוליטיות הגורליות שבהן עוסקים מרבית ההיסטוריונים של התקופה. בדרך כלל ניסה להבין את תפיסת העולם שהתפתחה בגרמניה, את הדרך שבה בני אדם, שחיו בהקשר חברתי ופוליטי מסוים, סידרו לעצמם את המציאות: את המרחב, את הזמן, את המוסר. הוא ניסה להבין את העדשה שדרכה בחנו אירועים וחפצים ובני אדם אחרים. הוא ניסה לבחון את זה מנקודת מבט קרובה ככל האפשר למבטם: אנחנו יודעים לאן כל זה הוביל. אנחנו יודעים מהם הערכים הנכונים, או לפחות מהם הערכים שיובילו "להצלחה".  את נוימן זה לא עניין. ממילא, חשב, אי אפשר ללמוד כלום מן ההיסטוריה, מכל מקום לא ללמוד ממנה בדרך שבה רבים מאתנו היו רוצים ללמוד ממנה, ללמוד ממנה כאילו הייתה ספר מתכונים. כל ההשוואות בין תקופות היסטוריות , טען, מוליכות שולל. גם כאשר זה מצליח (כלומר עלה בידינו "לשחזר" הצלחות או להימנע מכישלונות) זה לא מצליח משום שגילינו איזה אלגוריתם סודי שחבוי במערכת ההפעלה של ההיסטוריה – אם תעשו X  יקרה Y, אם תעשו A יקרה B.  

ההיסטוריונים, טען, הם עתידנים גרועים מאד, כי מן העבר אפשר ללמוד רק לאחר שהכול עבר ורק על מה שעבר. הנה כך הפכו בני אדם בנסיבות קונקרטיות, בהקשר קונקרטי ובלתי-חוזר, את העולם מאי-סדר לסדר. אם התהליך הזה מעניין אתכם, אם מעניין אתכם להבין, אתם יכולים ללמוד מהיסטוריון כמו נוימן. הנה מה שאמר על ספרו האחרון, "להיות בעולם" שעסק בחיי היומיום ברפובליקת ווימר: "בספר הזה אין תזה. אין אמירה ואין טענה. יותר מזה, הספר תלוש, תמוה, לעתים משעמם".

כמה היסטוריונים יהיו מוכנים לדבר כך על הפרי האחרון של מחקרם—"תלוש, תמוה, לעתים משעמם", נטול תזה ונטול טענה? לא רבים. אני מתקשה לומר את זה על ספריי שלי. אני מתקשה לומר את זה אפילו על ספרו של נוימן. הדבר האחרון שאפשר לומר עליו הוא שהוא נטול תזה ואמירה וטענה. ברור שנוימן עצמו לא חשב שאין לו מה לומר או שמה שכתב הוא משעמם וחסר ערך. וברור לא פחות שנוימן לא ניסה להצטנע. הוא חשב שהפרויקט ההיסטורי שלו הקדיש את שנות בגרותו מתעלם מחלק גדול מציפיות הקוראים, מזמין אותם לארוחה שלא לה ציפו ולכן הוא נועד מראש לכישלון. אבל "הכישלון" הזה, שהוא צפה אותו והבין אותו, לא עניין את נוימן. "הצלחה" לא עניינה אותו. וועדות מינויים ותארים לא עניינו אותו. רק האמת, האמת שלו, שהוא, האיש העניו ביותר שהכרתי, היה מודע לחלוטין ליחסיותה, עניינה אותו. הוא לא בז לאחרים שלא הייתה בהם הכנות המוחלטת שלו. יציל כל איש את נפשו. הוא רצה לומר אמת, ללמד אותה, ללמוד אותה מאחרים בצניעות ובתשוקה. הפשרות המביאות כיבודים וכוח לא עניינו אותו. הוא היה האיש הכן והישר והצנוע ביותר שהכרתי. מעולם לא פגשתי אדם ישר ממנו. מעולם לא פגשתי אדם חף כמוהו מכל צל של זיוף. הבטתי עליו לא פעם בהשתוממות ובהערצה. אהבתי אותו.

התפרסם בידיעות אחרונות ב-20.5.15