בין פילוסופיה למשפט: מושג הזכות

איה יונס

המירוץ שלי לגלימה החל בגיל מאוד צעיר. לאחר קבלת רישיון עריכת הדין ותעודת בוגר תואר שני במשפטים, החלטתי בגיל 27 ללמוד תואר שני נוסף, אבל הפעם, בפילוסופיה. חלק הרימו גבה, ולא-מעט תהו: "אבל מה פתאום פילוסופיה עכשיו? מה הקשר בין זה לבין משפטים?".

לא-מעט משפטנים היו שותפים לתהייה זו; נתקלתי בהתבטאויות דומות במסדרונות בתי המשפט, בישיבות, ובדיונים. ואלה היו גם מילותיהם של משפטנים בכירים במערכת המשפט, כולם חזרו ואמרו: "אנחנו משפטנים ולא פילוסופים". אפילו בית המשפט העליון אימץ גישה זו באומרו:

"בית המשפט אינו יועץ ואינו פילוסוף, אף לא פילוסוף של המשפט, ואל לו לכתוב מאמרים או להכריע בשאלות משפטיות אקדמיות או תיאורטיות" (בבג"ץ 1273/20 משמר הדמוקרטיה הישראלית נ' הכנסת ה-22).

הציטוט המוזכר למעלה הופיע בפסיקות בית המשפט העליון חמש פעמים רק בשנים 2020 ו-2021.

החיבור הזה נועד לערער על ההצהרה הזו. אני עצמי עורכת דין, והעיסוק במשפט הוא לב העניין שלי בחיים. עם זאת, אני עסוקה גם מאוד בשאלה איך להימנע מ"התנשאות משפטית", או ממה שאני מכנה "תסמונת המשפטן". אנסה להראות כאן שלא ניתן להפריד בין פילוסופיה למשפט.

במסגרת לימודי התואר השני בפילוסופיה, אמר אחד המרצים שההבדל בין משפטן טוב לבין פילוסוף טוב הוא, שמשפטן טוב ימהר להפריך ולסתור כל טענה נגדית, ויחשוב כיצד לעשות זאת בצורה חזקה וחותכת. לעומתו, פילוסוף טוב, לא חושש לשבח ולטפח את הטענה הנגדית, עד שיגיע לגרסה המשוכללת ביותר שלה. רק אז הוא ידון בה וינסה להתעמת איתה.

אכן, קיים שוני בין פילוסופיה למשפט. הפילוסופיה עוסקת בשאלות אנושיות הנוגעות למשמעות הקיום, מהי ידיעה, מהו טבע המציאות ומהי משמעות הצדק. היא עוסקת בשאלות מושגיות וברעיונות כלליים. לעומת זאת, המשפט פועל באופן מעשי, ועוסק בתחומי החוק ואכיפתו ובדרכים ליישוב סכסוכים. המשפט עושה שימוש בשיטות הרתעה ובניתוח חוקתי, בצורה רציונלית, תוך בדיקת ראיות והוכחות עובדתיות בשטח, כדי לשמור על זכויות האדם השונות.

ההבדלים האלה מובילים אותנו לכמה שאלות: מי אחראי על האיזון שבין הערכים השונים? איך ניתן להכריע במצבים שבהם רעיונות פילוסופיים-מוסריים וערכי צדק נוגדים את  החוק? וכיצד יש לנהוג כשזכות אחת מתנגשת עם זכות אחרת?  

לא פעם, זכויות כגון הזכות לחיים, חופש הביטוי, חופש האמונה והפולחן, חופש הפרט, מתנגשות עם האינטרסים הפוליטיים המיידיים. כך, למשל, הזכות לחופש ולפרטיות, עשויה להתנגש עם צורך המדינה בשמירה על ביטחונה.

כשהזכויות השונות מתנגשות, אין מנוס אלא לקיים דיון פילוסופי-משפטי משולב. זאת, כדי להגיע לנוסחה המחברת בין הערכים המוסריים לדרישות החוק, וכך להבטיח שהחוק אכן יהיה תואם את השקפת העולם המוסרית, זאת שעומדת ביסודו מלכתחילה.

מי שנושא את "תסמונת המשפטן", שהזכרתי בפתח דברי, חושב שהוא שייך לעולם שבו ההחלטות הן ברורות. הוא טוען, שפילוסופיה לא מביאה לפעולה ממשית, זאת, בשונה מעולם המשפט שמתמקד בהכרעות, ביישום מסגרות חוקיות שנועדו לבסס את הסדר חברתי ובפתרון סכסוכים באופן אופרטיבי.

אבל מבט היסטורי מראה שבפועל, מערכת המשפט מבוססת על רעיון שמקורו בפילוסופיה פוליטית - התיאוריה של "האמנה החברתית", שלפיה לכל בני האדם זכויות שוות, ותפקידה של מערכת המשפט הוא להגן על כל אדם מפני הפרה או פגיעה בהן.

 המושג "זכות" והבנתו השתרעו על פני מאות שנים. המונח "- ius זכות" עמד במרכז מערכת החוק הרומית ותיאר את זכויות האדם, בין איש לחברו ובין אדם לבין מוסדות החברה. הוא התפתח עם השנים והשפיע על מערכות החוק המודרניות. מאז המאה ה-17, במקביל לרעיון "האמנה החברתית", התפתחו במערב המושגים הפילוסופיים של "זכות" ושל "חירויות טבעיות". הוגי הדעות של האמנה החברתית, תומס הובס (1588-1679) ג'ון לוק (1632-1704) וז'אן ז'אק רוסו (1712-1778) הציעו גישות שונות לגבי זכויות האדם הבסיסיות ותפקיד המדינה במימושן.

המובן המשפטי למילה זכות מתייחס לזכות משפטית (שאינה מוחלטת) המעניקה רשות "מוגבלת" לפעול או לעשות דבר מסוים, מבלי לפגוע בחירות ובזכויות האחר.

היום, עקרונות האמנה החברתית באים לידי ביטוי בעקרונות פורמליים, חוקים, שמערכת המשפט פועלת ליישמם כדי לשמור על זכויות הפרט ועל יחסיו עם המדינה.

ביטוי לכך שהגישות המשפטיות השונות מונחות על ידי תיאוריות פילוסופיות שונות, ניתן למצוא כשבית המשפט נדרש להתמודד עם שאלות שנוגעות לזכויות האדם, ליחסים בין האדם למדינה, ובין אדם לרעהו. כך למשל קבע בג"ץ באחת מפסיקותיו:

"יש לנקוט עמדה באשר לתפקיד השיפוטי בחברה ובאשר למעמד השפיטה ברשויות השלטון ...לא הרי שופט, אשר הפילוסופיה השיפוטית שלו מבוססת אך על התפיסה כי תפקיד השופט להכריע בסכסוך בין בעלי זכויות קיימות, כהרי שופט, אשר הפילוסופיה השיפוטית שלו מעוגנת בהכרה, כי תפקיד השופט ליצור זכויות ולקיים את שלטון החוק" (בג"ץ 910/86 רס"ן [מיל.] יהודה רסלר נ' שר הביטחון).

בדיון במקרים כאלה, מערכת המשפט זקוקה למעטפת הפילוסופית-מוסרית. למעשה, ניתן לראות שמושג הזכות במשפט נולד מרחם מושג הזכות בפילוסופיה, כך שלא ניתן להפריד ביניהם.

בפסק דין שניתן באחרונה, בע"מ 4181/22 פלוני נ' פלונית, קבע בית המשפט העליון בהחלטה תקדימית, שאישה אינה מחויבת משפטית לגלות לבן-זוגה שהוא אינו האב הביולוגי של הילד שנולד במהלך נישואיהם. השופטים דנו בשאלה האם המשפט הישראלי אמור להכיר בעילה של "הונאת אבהות" -  והשיבו על כך בשלילה.

שתי אמירות מעניינות הופיעו בפסק דין זה, הראשונה: שלילת החובה המשפטית, אין בה הכרה בלגיטימיות המעשה, מבחינה מוסרית; השנייה: בירור תביעות מסוג זה "עלול להעביר מסר לקטין שהוא אינו רצוי". לדברי השופטת שפסקה בסוגיה זו:

המשפט אינו הזירה המתאימה שתביא מזור לכאב זה, והסעדים המשפטיים אינם כוללים תרופות ללב שבור או לכאביו של מי שציפיותיו ממערכת היחסים הקרובה והמשמעותית לו ביותר לא התממשו... לצד האמור, יובהר כי אין בשלילתו של סעד משפטי במקרים מעין אלו כדי להמעיט מהפסול המוסרי-ערכי שבמעשי הונאת אבהות, או לשלול הכרה בחובתה המוסרית של האישה לגלות לבן-זוגה את זהות האב הביולוגי של ילדם, שכן, כידוע, חובה משפטית לחוד, וחובה מוסרית לחוד".

עוד נאמר בפסק הדין: "דומני כי ייבוא של חובות ערכיות, מוסריות וחברתיות ממרחבים אלו אל תוך המשפט, והכרעה נורמטיבית-משפטית בקשר אליהן – אינה רצויה".

פסק דין זה מהווה דוגמה נוספת לחוסר היכולת  להפריד בין פילוסופיה למשפט: שהרי, מצד אחד, בית המשפט חומק מפיתוח דיון פילוסופי או דיון ערכי-מוסרי בנושא, ומצביע על אוזלת היד ועל אי התאמת הכלים המשפטיים לטפל ב"עניינים שברגש". זאת, תוך הקביעה שעדיף להימנע מייבואן של נורמות מוסריות, חברתיות או דתיות אל תוך המשפט. ומצד שני, השופט מסביר הימנעות זו כאינטרס לשמור על התא המשפחתי, על טובת הילד ועל האוטונומיה של כל אחד מבני הזוג.

התבוננות מעמיקה מראה שהדילמה כאן אינה משפטית; השאלה המנחה היתה פילוסופית-מוסרית. במקרה הנדון, לבית המשפט היתה הזדמנות להתוות נורמה משפטית-ערכית לגבי יחסים בין בני-זוג, השומרת על זכות הבעל לדעת אם הוא אביו הביולוגי של הילד. בית המשפט היה יכול גם לשמור על טובת הילד, בטענה שזכותו הבסיסית היא לדעת מהי זהות אביו הביולוגי. אבל בית המשפט העדיף לפגוע בזכותם של הבעל והקטין, ולשמור על זכות האם, כדי שלא "להעביר מסר לקטין שהוא אינו רצוי".

בעצם, הבחינה הערכית-פילוסופית, שממנה ניסה בית המשפט להתרחק ולחמוק, היא דווקא זו שהנחתה אותו. זאת, תוך הפעלת שיקולים מוסריים אחרים, אף על פי שכתב "חובה משפטית לחוד, וחובה מוסרית לחוד".

השופט עופר גרוסקופף נמנע מהסכמה גורפת, וכתב:

" החשש מפני הונאת אבהות – הטעיית אדם להאמין כי ילד שנולד מאחר הוא ילדו, הוא פחד קמאי... האישה יודעת מיהו פרי בטנה, בעוד שהגבר אינו יודע מיהו יוצא חלציו... אכן, רצונם של גברים להבטיח את הקשר הביולוגי-גנטי בינם לבין ילדיהם היא שאיפה החוצה תקופות, מסורות ותרבויות ".

דוגמה נוספת, שמצביעה על הצורך בהתמודדות עם שאלות פילוסופיות, ניתן למצוא במקרים שבהם בית המשפט נדרש להכריע בין זכויות נזיקיות לבין משמעות החיים והקיום. כך קבע בית המשפט העליון לגבי מקרה מסוים:

"השאלה אם טוב לו לאדם שלא נולד, משנולד עם לקות רבתי, היא שאלה האפופה במסתורין, ויש להותירה לפילוסופים או לחכמי הדת".

"ומשכך מתחייבת התמודדות עם שאלות מטאפיזיות המצויות בתחומי הפילוסופיה, המוסר והדת, באשר למשמעות הקיום לעומת אי הקיום. התמודדות עם שאלות אלו אינה עניין להכרעה שיפוטית, לא מן הבחינה הנורמטיבית ולא מן הבחינה המוסדית" (ע"א 1326/07 ליאור המר נ' פרופ' עמי עמית).

במקרה זה, בית המשפט נמנע, שוב, מלהיכנס לעובי הקורה, והוא חמק מדיון פילוסופי-ערכי.

הימנעות זו באה לידי ביטוי בהרבה סוגיות משפטיות שיש להן אופי פילוסופי, בין אם מדובר בסוגיה נזיקית, ערכית, חוקתית, או אפילו סוגיה מדעית גרידא. במאמרו "קביעת התנאים להוכחת עניינים מדעיים במשפט: פילוסופיה ולא מדע", כתב  השופט דניאל פיש:

" המשפט עם המדע נותר מוצנע והקשה את התמודדותם של בתי משפט עם חומרים מדעיים... לצד התקדמות מרשימה בנושא, התעוררו גם קשיים משמעותיים. הגישה האמריקנית שמרנית מדי... לעומת זאת, השיטה הישראלית חסרת מבנה פילוסופי מוגדר ועלולה להיקלע לסובייקטיביות שיפוטית מופרזת ולהתרחק יתר על המידה מביסוס במדע ".

למעשה, נתק זה שבין פילוסופיה למשפט, עלול להוביל לפוזיטיביזם משפטי גורף, ונטול שיקולים ערכיים, שלפיו, החוק עומד בפני עצמו ואינו קשור למוסר. לכן, ייתכנו חוקים בלתי מוסריים. זאת, כיוון שתוקפו של החוק אינו נובע ממוסריותו, אלא מהחלתו בידי הריבון.

כפי שניסיתי להראות, הקשר בין שאלות משפטיות לפילוסופיות הוא הדוק. המעטפת הפילוסופית חשובה מאוד לעיצוב הפרשנות המשפטית. מעטפת זו, עשויה להבטיח דינמיקה משפטית ודיון פורה למען שמירה על מערכת משפט טובה ואיכותית, בניגוד למערכת שמורכבת כולה מחוקים יבשים חסרי גמישות. הפילוסופיה והמשפט שותפים בלתי נפרדים בהבנת הזכויות ובמערכות המוסדיות שנבנות סביבן. פילוסופיה מהווה למשפטנים כלי חיוני לטיפוח החשיבה המשפטית. היא מעודדת חשיבה ביקורתית וכך מביאה לניתוח מצבים משפטיים באופן מעמיק יותר.

"… truly the lawyer must “adventure himself with philosophers in the logical and metaphysical controversies … For philosophical lawyers and legal philosophers, that will not be a cost but a benefit."

 ( Causation in the law from Stanford encyclopedia of philosophy)

"האמת היא שהמשפטן חייב לאתגר את עצמו עם פילוסופים במחלוקות הלוגיות והמטאפיזיות... עבור משפטנים פילוסופיים ופילוסופים של המשפט, זה לא יהיה נטל אלא יתרון".

לצערי, לא מעט משפטנים, לרבות בכירים שביניהם, לא למדו קורס אחד בפילוסופיה של המשפט. לכן, אין פלא שהם לא מזהים את הזיקה שבין פילוסופיה למשפט.
החוק אינו תמיד חד-משמעי ולעיתים הוא כרוך בדילמות מוסריות וערכיות. פילוסופיה עוזרת למשפטנים להתמודד עם דילמות משפטיות, ומקנה להם כלים נוספים לפיקוח על מערכת המשפט. לימוד פילוסופיה עשוי להניע משפטנים להיות מובילי שינוי, ולעודד אותם לחשוב על שינויים משפטיים ועל השלכתם על החברה. בנוסף לכל, הפילוסופיה מספקת הקשר היסטורי להבנת מסע התפתחות התפיסות המשפטיות  השונות ומקורן.

תקוותי היא, שרעיונות כמו אלה שהעליתי כאן יעוררו למחשבה חדשה על הקשר שבין משפט לפילוסופיה ואף יקבלו ביטוי בתוכניות לימוד בפקולטות למשפטים.

תקווה זו אינה משוללת יסוד, הרי  בית המשפט העליון בעצמו, כתב:

"לא פעם יוצר בית המשפט, בעצם פסיקתו, את הזכות עצמה. שפיטה אינה אך הצהרה, יש בה יצירה. זאת ועוד: אין כל צידוק פילוסופי בצמצום התפקיד השיפוטי למקרים שבהם טוען בעל דין לקיפוח על ידי אחר" (בג"ץ 910/86 רס"ן [מיל]. יהודה רסלר נ' שר הביטחון).

איה יונס היא עורכת דין