תחרות החיבור הקצר 2025
ברכות לערן לאור, זוכה תחרות החיבור הקצר לשנת תשפ"ה, ולמיכאל נימקוביץ' ועדי ליואי, שזכו בציון לשבח.
Who's There?
מחשבות על אוטונומיה, דמויות ויצירה
מאת: ערן לאור
בחרתי להציב את הדיון בתווך שבין עולם הבדיון התיאטרוני לבין המציאות הממשית. עולם התיאטרון או ליתר דיוק הצגת תיאטרון, היא מרחב פעולה בו כמעט כל מרכיב נתון מראש: עולם המחזה - מוגדר מראש, העלילה - דטרמיניסטית, המיזנסצנה (תנועה על הבמה) - שואפת לדיוק כמעט מכניסטי במסגרת שרשרת פעולה תגובה, הדמויות - בעלות עמדות מוגדרות ביחס להתפתחות העלילה, ומערכות היחסים נתונות ועומדות מראש. השחקן המבצע, נכנס לתוך "עולם סגור", שבו זהותו, מילותיו ותנועותיו כבר כתובות ומוכתבות לו. במובנים רבים, הוא אינו "חופשי" כלל, הוא כפוף לתסריט שאינו שלו, ופועל במסגרת קודים אסתטיים ונרטיביים שאינו יצר ועליו להיענות להם.
אולם, בעולם שבו הגבולות והמהלכים נתונים מראש, עולה השאלה: האם נותרת עדיין אפשרות לחירות? ואם כן, באיזה אופן היא באה לידי ביטוי?
אם החירות נולדת מתוך פעולה בתוך מגבלות, הרי שהשלב הראשון לאוטונומיה הוא ההכרה בקיומן של המגבלות. מבלי לדעת שאני פועל במסגרת של טקסט, מבנה עלילתי, או תפקיד נתון - איני יכול לבחור או לפרש, אלא רק לפעול מתוך חיקוי או אוטומציה. המודעות היא התנאי הבסיסי להבדלת העצמי מן המסגרת והפיכתו לסובייקט חושב. בתיאטרון, שחקן שמודע לכך שהוא מגלם תפקיד - ולא "הוא" הדמות - עשוי להתחיל לשאול: אילו ניואנסים אני מדגיש בפרשנות? מהו הסאב־טקסט שמתלווה לרפליקה מסוימת? האם יש לדמות סוד שאינו כתוב במפורש במחזה?
מודעות זו מקבילה בחיים לאותו רגע שבו אדם מזהה את השפה שהוא מדבר בה, את הערכים שהופנמו בו, את התפקידים החברתיים שהוא ממלא. בלי הרגע הזה של התעוררות תודעתית - אין אוטונומיה, רק ביצוע.
שחקן שאינו ער להבדל שבינו לבין הדמות, פשוט ישאל את רפליקת הפתיחה באופן אינטואיטיבי, ויעבור לסצנה הבאה. אבל שחקן שמודע למרחב התיאטרלי-יצירתי שבו הוא פועל, לבחירות הקטנות של טון וקצב, למנח הגוף ולתנודות הרגש, כבר מפעיל תודעה ביקורתית; הוא אינו רק מגיב לטקסט, אלא שואל כיצד הוא חי אותו. זוהי פעולה פשוטה, כמעט בלתי נראית, אך היא מנסחת את תחילתו של מרחב אוטונומי.
כדי לבחון את האפשרות הזו מקרוב, אעזר בדוגמה יחסית מוכרת מעולם התיאטרון, מתוך המחזה "המלט" מאת ויליאם שייקספיר. המחזה נפתח בלילה דני קפוא, בזמן חילופי משמרות, בעמדת השומרים בשערי טירת אלסינור: שומר אחד ניצב על החומה, ערני וחשדן, האחר מגיח מתוך החשכה. החשש מאיום, או מאירוע מסתורי, כבר מרחף באוויר - רק לימים נבין שזו הרוח של המלך המת - ברגע זה, שואל אחד השומרים: "?Who's there" ,זוהי שורת הפתיחה במחזה, לכאורה שאלה טכנית ופשוטה, אך היא טומנת בחובה אפשרויות פרשניות שונות.
השאלה "?Who's there" למשל, יכולה להיאמר:
בתמיהה: ?Who's there
או בלחש דרוך: ?Who's there
בצעקה רועמת: ?Who's there
או בייאוש: ?Who's there
כל אחת מהבחירות הללו אינה רק פרשנות, אלא גם פעולה אוטונומית שמטעינה את הטקסט במשמעות, היא מכוונת את המשך הסצנה, ולעיתים מייצרת אדוות אל המשך המחזה כולו. השחקנים המציגים אינם יכולים להתעלם מהדרך שבה נשאלת השאלה: היא מאלצת תגובה מותאמת. זהו רגע שבו פעולה פנימית של שחקן - בתוך גבולות מוגדרים - יוצרת חוויה חדשה לחלוטין; לעצמו, לשותפיו ולקהל. האוטונומיה כאן אינה באה לידי ביטוי בכך שהוא בחר את המילים, אלא מכך שהוא מטעין אותן בנוכחות, ברגש ובכוונה. הוא חופשי לא משום שהוא שולט בטקסט, אלא מפני שהוא מצליח לברוא מתוכו משמעות, זוהי חירות שאינה מבטלת את החוק - אלא מחייה אותו. הפער שבין דמות (כמסגרת נתונה) לשחקן (היוצר), בין מה שנכתב לבין מה שמתבצע בפועל, מהווה תווך דרכו ניתן להתחיל לדבר על אוטונומיה לא כאשליית חופש, אלא כפעולה מודעת בתוך תנאים נתונים.
המחזאי האיטלקי לואיג'י פיראנדלו (Luigi Pirandello) מבקש להמחיש את המתח הקיומי שבין צורך בזהות ובמימוש עצמי לבין חוסר היכולת שלהן להתממש ללא מסגרת. במחזה "שש נפשות מחפשות מחבר", פורצות אל תוך חזרות של להקת תיאטרון שש דמויות, והן טוענות: "אנחנו דמויות של מחזה שלא נכתב, אנחנו קיימות, אך אין לנו מחבר שיספר אותנו עד הסוף". הן מצהירות שיש להן סיפור, כאב, אמת פנימית - אך כדי להתקיים, הן זקוקות לבמה, למחזה, ולשחקן שיגלם אותן. כך הופך המחזה למרחב בו זהות נבחנת לא כנתונה מראש, אלא כקריאה המבקשת מימוש.
ברובד הקיומי, פיראנדלו מרמז שכל אחד מאיתנו עשוי להיות "דמות המחפשת מחבר" - יש בי גרעין מהותי, אך איני ממציא אותו; אני רק עשוי לגלות אותו, לשאת אותו, ולמצוא את הדרך להעניק לו צורה ומשמעות בתוך חיי.
האוטונומיה, כפי שפיראנדלו מציע, אינה חופש מוחלט או ריבונות על זהות, אלא פעולה של חיפוש אחר תנאים שיאפשרו לדמות להופיע, להתגלם, לנכוח. האדם, כמי שכבר הוזן במשמעויות: בטראומות, בזיכרונות, גם בקולות ודמויות שאינן שלו, תפקידים שלמד לשחק, כללים שהוטמעו בו, ושורות שנכתבו עבורו, אינו רק מאזין למה שבפנים, הוא גם נדרש לאתר, למיין, להבחין בין "הקולות". האוטונומיה, כפי שמציע פיראנדלו, מתקיימת כאשר האדם לא רק מזהה את הקולות האותנטיים שבתוכו, אלא גם פועל כדי לתת להם ביטוי. הוא נדרש לגשר על פער תמידי בין הדרך שבה הוא תופס את עצמו לבין הדרך שבה החברה מזהה אותו. בתווך הזה, בין הפנים לחוץ, מתרחשת הפעולה האוטונומית: פעולה המבקשת לגשר. אולי זהו תפקידה העמוק של האוטונומיה: לא לדעת מי אני, אלא לשאול מה בי מבקש להתגלות, ולבנות עבורו מסגרת. לא להניח שיש בי אמת יציבה - אך גם לא לוותר עליה לחלוטין, אלא לחיות ביצירה מתמשכת של גישור בין קול פנימי לבין אפשרות חיצונית, בין מה שבתוכי לבין מה שאני מוכן לעמוד מאחוריו. זוהי יצירה מורכבת: לא המצאה יש מאין, אלא עיבוד וגילום של מהות עמומה. זהו תפקידו של השחקן - לא להמציא דמות חדשה לחלוטין, אלא לעורר לחיים דמות שכבר יש בה אמת, אך היא תלויה בו כדי להתממש. זהו גם תפקידו של האדם האוטונומי.
אוטו רנק (Otto Rank), מן הפסיכואנליטיקאים המרכזיים שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה־20, היה תלמידו הקרוב של זיגמונד פרויד, עד שהחל לגבש השקפה עצמאית ושונה על טבע האדם. בעוד שפרויד הדגיש את השפעת הלא־מודע והציב את הדחף המיני כציר מרכזי בחיי הנפש, רנק טען כי החוויה המכוננת של האדם אינה מינית - אלא קיומית, ושורשיה נעוצים בחרדת הלידה.
חרדת הלידה, על פי רנק, מגולמת ברגע שבו התינוק יוצא ממצב של אחדות ותלות מוחלטת, ונדחק אל עבר קיום עצמאי ונפרד. רגע זה הופך בעבור רנק לדימוי מכונן, שממנו ואילך מצוי האדם במתח מתמיד בין שני כוחות סותרים: מחד, הרצון לחירות, אינדיבידואליות וביטוי עצמי; ומאידך, הצורך בשייכות, ביטחון וקבלה. רנק שואל כיצד האדם מגיב למתח הקיומי שבין שייכות לחירות. הוא מציע שלוש דרכי תגובה,
הנובעות מהמודעות לקונפליקט הזה:
הסתגלות - האדם נענה לדרישות החברה, מתמסר למסגרות הקיימות, ומעדיף ביטחון על פני ביטוי עצמי.
מרד - האדם מתנגד למסגרות, שובר נורמות ולעיתים אף בוחר בבידוד; אך גם בכך הוא נותר תלוי במה שממנו הוא מנסה להיחלץ.
יצירה - האדם אינו רק מקבל או דוחה את הקיים, אלא יוצר מתוך או לנוכח המצב הקיים אפשרות חדשה.
רנק מכנה את האדם היוצר "אמן" - לא מפני שהוא עוסק באמנות, אלא משום שהוא מגיב למצב הקיומי באמצעות יצירה. החירות ביצירה נובעת מהיכולת לזהות את התנאים שבתוכם אנו פועלים, לפרשם מחדש, ולעצב דרכם מסלול פעולה ייחודי. רנק מציע להבין את האדם דרך תגובתו למודעות; ובמובן זה, עולם התיאטרון מספק כר פורה לבחינת תגובות מסוג זה: הדמות התיאטרונית, כמו האדם החי, מתעצבת בתוך מסגרות נתונות - טקסט, עלילה, שפה, יחסים, והשחקן יוצר מתוך מסגרות אלו או בהתייחס אליהן.
לפי רנק, חירות אמיתית לא נמדדת במידת השליטה שיש לנו, או בכמות האפשרויות העומדות לרשותנו, אלא בדרך שבה אנו מגיבים למצבים מורכבים. מי שמתחמק מהקונפליקט או מתנגד לו בלי ליצור משהו חדש - נשאר שבוי של גורמים חיצוניים. לעומת זאת, מי שבוחר להתמודד עם הקונפליקט מתוך מודעות ויצירה פועל למימוש אוטונומיה. אצל רנק, האמן הוא זה שבוחר להגיב ביצירה למתח הקיומי, והיצירה עבורו היא פעולה של עיבוד ותגובה חיה אל מול הקונפליקט. פיראנדלו, בשונה מרנק, מגדיר את היוצר/המחזאי כמי שנענה לקריאה של דמות לממש את האמת שבה. תפקידו של היוצר הוא לאפשר את התנאים להופעתה. זוהי יצירה המאפשרת גילוי, ואצל רנק זוהי תגובה יצירתית למתח בלתי־פתיר בין שייכות לחירות.
מכאן ניתן לשאול: האם אכן קיימת אמת פנימית המבקשת להתגלות - או שגם האמת היא ביטוי לנורמות שהשתרשו בזמן ובנסיבות? פוקו מציע להפוך את כיוון ההסתכלות: לא לגלות את מי שאני, אלא לבחון כיצד האני שבי התעצב. הוא אינו מחפש אחר "אמת פנימית" או זהות קיימת, אלא חותר תחת התנאים לאפשרותן. היוצר אצל פוקו הוא האמן של עצמו, הפועל על גופו, נפשו, זהותו וגבולותיו כמו בחומר גלם. האוטונומיה במובן זה, אינה יעד של חשיפה עצמית אלא פרקטיקה של עיצוב עצמי, של יצירה מתמשכת. ההשראה לתפיסה זו מגיעה מדמות "הדנדי" של שארל בודלייר; הגבר המטופח והמאופר באופן מוגזם, אשר מתייחס לעצמו כמושא לעיצוב מורכב וקפדני, כפרויקט אסתטי של עיצוב מודע. הוא הופך את גופו, התנהגותו, תחושותיו ומאווייו, את הקיום שלו, ליצירת אמנות. אם כן, במבט פוקויאני, החירות אינה טמונה בגילוי של מהות פנימית, אלא ביכולת להמציא ולברוא את עצמנו מחדש - לא רק כהופעה חיה בתוך סיפור נתון, כפי שראינו אצל רנק ופיראנדלו, אלא גם כמעשה של חתירה תחת הנחות היסוד שיצרו את הסיפור מלכתחילה - כתיאטרון ניסיוני שבו אין קו סיום, אלא רק התחלות נוספות. האוטונומיה במקרה זה, אינה מצב של שליטה, אלא פרקטיקה של שחרור דרך עיצוב עצמי: לא להגדיר את מי שאנחנו, אלא להיות מסוגלים לנסח שוב ושוב את השאלה - מה נוכל להיות?
שלוש הגישות שנידונו כאן אינן מצטרפות לכדי מהלך אחד, אלא מציעות פרספקטיבות שונות המתארות מובנים אפשריים של אוטונומיה: רנק מבקש להאיר את המתח הקיומי שבין שייכות לחירות, ולהראות כיצד מתוך הסתירה עשויה להתהוות פעולה יצירתית ואותנטית. פיראנדלו מציג את הזהות כקריאה המבקשת להתגלם - "קול פנימי" שזקוק לבמה כדי להופיע. ופוקו, בתנועה חתרנית יותר, מציע לוותר על רעיון של זהות נתונה, לטובת עיצוב רדיקלי ומתמשך של הסובייקט. ניתן לראות, אם כן, כי אוטונומיה אינה מצב נתון, ואינה מתמצה ביכולת לבחור או לדעת, היא תובעת מן האדם הרהור ביקורתי ופעולה יצירתית; לא רק להיות מודע לגבולות המעצבים אותו, אלא גם לשאול כיצד הוא פועל בהתייחס אליהם. אוטונומיה, במובן זה, היא פרקטיקה, מהלך חי של הרהור ויצירה, היא מתממשת לא רק בתודעה אלא גם במעשה - בכל פעם שאדם כותב, יוצר ובוחר לפעול - אחרת. הפילוסופיה, בהקשר זה, אינה רק עיון תיאורטי, אלא גם תרגול של חירות: לא להסתפק בידוע, אלא להטיל בו ספק, לא לפעול מתוך הרגל, אלא להתבונן ולערער.
