תחרות החיבור הקצר 2025

תקווה עכשיו: מחירות אישית לאחריות אנושית 

מאת: מיכאל נימקוביץ'

האם ניתן להחזיק בתקווה מבלי לנטוש את עקרון החירות? והאם החירות האישית - כפי שתפס אותה ז’אן-פול סארטר בכתביו הקלאסיים - מחייבת בהכרח בדידות, ניתוק, והתכחשות לאחרות? שאלות אלו מקבלות מענה מפתיע, עדין אך עמוק, בדיאלוג המאוחר של סארטר עם בני לוי - תקווה עכשיו.

 עצם פורמט השיחה - שיח פתוח, מהוסס, לא היררכי - מעיד כבר בפתיחה על שינוי בגישתו של סארטר: לא מונולוג, אלא הקשבה. יצירה זו, שהחלה כשיחה פוליטית־פילוסופית והפכה למסמך אינטימי של התבוננות קיומית, חושפת את סארטר בעיצומו של תהליך פנימי.

מאמר זה מבקש לקרוא את ״תקווה עכשיו - השיחות מ-1980״, כעדות פילוסופית לתהליך שבו סארטר נע מן החירות האינדיבידואלית הרדיקלית - הסגורה בפני זיקה ממשית לאחר - אל עבר מושג עדין ומורכב יותר: אחריות אנושית. לא כהטפה מוסרית מבחוץ, אלא כהתמרה פנימית של החירות עצמה. האחריות כאן אינה נוגדת את החירות, אלא ממשיכה אותה. כהיענות עמוקה לאחר, שקיומו מציב תביעה שאיננה רק רגשית או פוליטית, אלא קיומית. התקווה, כפי שמתגלה ביצירה זו, אינה תוספת רגשית לחירות, אלא האופן שבו חירות נעשית פתוחה לאחר ולשינוי.

בראשית דרכו הפילוסופית, ב - הוויה ואין, מציב סארטר את החירות כתשתית אונטולוגית של הקיום האנושי. האדם, לטענתו, "נידון להיות חופשי" - לא מפני שחירות היא זכות או תכונה, אלא מפני שתודעתו, בהיותה מודעת לעצמה, נעדרת מהות וקודמת לכל זהות. לאדם אין טבע קבוע או תכלית מוכתבת: הוא קיים, ורק אחר כך נעשה למה שהוא. הוא נדרש להמציא את עצמו בכל רגע, ללא עוגן חיצוני, ולשאת לבדו את מלא כובד החירות.

האוטונומיה הסארטריאנית איננה ערך מוסרי, אלא תיאור של מצב יסודי: האדם הוא חירות - תודעה של שלילה, שמסוגלת לומר "לא" לקיים, להתרחק מכל מהות נתונה, ולברוא אפשרות חדשה. הוא חומק מכל זהות שמבקשת לקבוע אותו, ולפיכך אינו ניתן ללכידה. זוהי חירות רדיקלית - אך גם חירות עקרה: נטולת אחיזה בעולם, חסרת זיקה לאחר, ולעיתים גם נטולת משמעות. האדם יוצר את ערכיו, זהותו ואחריותו לבדו - מבלי לפגוש באמת בזולת.

בד בבד, מופיע אצל סארטר גם יסוד של קונפליקט עמוק ביחס לאחר. ״הגיהנום הוא הזולת״ - אחת האמירות המזוהות ביותר עמו -נולדת מתוך התבוננות במבט הזר ככוח שמסכן את החירות שלי: האחר אינו רק נוכחות, אלא תודעה שמביטה בי, קובעת אותי, מגבילה את החופש האינסופי שלי להיות. מבטו של האחר עלול לאיין את האפשרות שלי לבחור מי אני, ולהפוך אותי לאובייקט: מושא, תפקיד, תדמית. במבנה זה, הקשר הבין־אישי נתפס כמאבק - לא כהדדיות מוסרית, אלא כעימות בין רצונות חופשיים שמבקשים לא לשלוט, אלא לא להיות נשלטים.

הבעייתיות הזו לא נעלמה מעיניו של סארטר עצמו. ככל שהתבגר, ובמיוחד בשנותיו האחרונות - ניכרת ביצירתו תנועה של רפלקסיה מחודשת: לא נסיגה מן עקרון החירות, אלא חתירה לעומק אחריה. מתוך הכרה באבסורד, בכישלון הפוליטי, בבדידות הקיומית ובגבולות הרציונליות, נפתח סארטר בדיאלוג המאוחר עם בני לוי - אל מרחב רעיוני חדש, שצורתו שיחה ולא הרצאה, הקשבה ולא הצהרה. אין זה ביטול של האני או התכלית, אלא חיפוש מחודש אחריהם בתוך זיקה שאינה נשלטת.

בדיאלוג זה מתגלה סארטר אחר: שקט יותר, פתוח יותר, לעיתים אף מהסס - אך עמוק בהרבה. הוא מדבר על תקווה לא כתחושת נחמה רגשית או כעמדה אוטופית לעתיד לבוא, אלא כיסוד מוסרי־קיומי שמחזיק את האפשרות של קיום אנושי משמעותי - חרף הבדידות, חרף ההיסטוריה, חרף הפוליטיקה. התקווה היא, בלשונו, ״צורת חיים״ - כלומר, לא מצב תודעתי חולף אלא אופן אתי של להיות בעולם. התקווה, כך מסתמן, היא אמונה באדם ללא ערבות, אך גם ללא ויתור.

וכך, מבלי להצהיר על כך במפורש, סארטר מחולל תנועה עמוקה במושג החירות. היא חורגת ממובנה כאפשרות מופשטת הנובעת מהיעדר־מהות, והופכת להיענות לעולם, לאדם, לאחר. התקווה אינה ניגוד לחירות - אלא צורתה המוסרית העמוקה ביותר. לא עוד סובייקט סגור הבורא את ערכיו לבדו, אלא סובייקט פתוח, שנותר בתוך העולם מתוך סירוב לוותר עליו.

מתוך כך מתבהרת גם האפשרות לחירות מוסרית־חברתית - חירות שאינה מתקיימת רק בתוך הסובייקט הבודד, אלא נבחנת בתוך הקיום החברתי: בתוך המבט, בתוך הדיאלוג, בתוך שבר ההדדיות. סארטר אינו מבקש להציע חזון חברתי סגור, אך הוא מצביע על כיוון אחר - כיוון של פתיחות: לא הפיכת האחר לאיום או לאובייקט, אלא הכרה בו כתנאי האפשרות של קיום מוסרי. זו אינה דרישה לוותר על העצמי, אלא הזמנה לתקנו - דרך הזדהות, חמלה, דיאלוג. מה שבעבר נתפס כ״הגיהנום של הזולת״ מקבל עתה גוון אחר - ״האפשרות של האדם״.

ייתכן שמתוך התשישות, הידיעה שהעולם אינו נגאל, וההכרה שאי אפשר עוד להיאחז בוודאות או באידיאולוגיה - מכאן צומחת התקווה ככוח מוסרי עיקש: לא כהבטחה לניצחון, אלא כהתייצבות עיקשת בתוך הקיום. ב-תקווה עכשיו, התקווה אינה מוצגת כהצהרה תיאורטית, אלא כהתוודעות קיומית. סארטר מודה, בניגוד לגישתו המוקדמת, שהתקווה ליוותה אותו תמיד, גם אם לא ניסח אותה במפורש. זוהי תקווה נטולת אשליה, שאינה נשענת על עתיד מבטיח או על סיבה חיצונית, אלא מהווה הכרעה מוסרית: המשך האמונה באפשרות האנושית.

וכאן טמון החידוש הרעיוני: סארטר, שהציג בעבר את האדם כישות נטולת מהות - כיצור החייב להמציא את עצמו לבדו וללא עוגן - מגיע להבנה שבלעדי מובן כלשהו של תכלית, הקיום האנושי עלול לאבד את ממשותו. הוא אינו חוזר בו מן האקזיסטנציאליזם שלו; האדם עדיין יוצר את עצמו, אך כעת הוא מכיר בכך שהיצירה הזו אינה יכולה להישאר סגורה בתוך עצמה. עליה לפנות אל משהו שמעבר לה - לא תכלית על־טבעית, אלא תכלית שמתהווה דרך ההיסטוריה, דרך היחסים בין בני אדם, דרך האחריות. התקווה, בהקשר זה, היא הנכונות לבחור בתכלית מוסרית גם כאשר העולם עצמו אינו מבטיח אותה.

בהמשך המאמר, סארטר ובן שיחו בני לוי, מציגים את הגרעין המוסרי של תפיסת התקווה היהודית כסוג של אידיאל: ״התכלית היהודית היא תחילת קיומם של בני־האדם […] תחילת הופעת הקיום האתי של בני־האדם זה למען זה […] כולנו, הלא־יהודים והיהודים, מחפשים את האתיקה״.

תפיסה זו אינה תלויה בגאולה מיסטית, אלא מציבה את התקווה כיסוד אוניברסלי, מוסרי, והיסטורי - כזה שאיננו מבטל את החירות, אלא מעניק לה כיוון משותף. תקווה שאינה נובעת מביטחון בעתיד ידוע.

סארטר, רואה בתקווה היהודית לא ציפייה לאירוע על־טבעי, אלא תנועה של נאמנות לאנושות, מתוך השבר: ״היהודי חושב שסוף העולם, העולם הזה, ותחילתו של האחר, הם הופעת הקיום האתי של בני האדם זה למען זה״ - כך הוא מתאר את הממד המשיחי־מוסרי שהוא מזהה במסורת היהודית: תקווה שמסרבת להיגאל, אך גם מסרבת להתייאש. המשיחיות היהודית ורעיון תחיית המתים מספקים לסארטר חומר כדי לחשוב באופן חיובי על התכלית האחרונה, לא כתכלית פוליטית, אלא כתכלית אתית שתתממש.

סארטר עצמו אינו מקבל את המטפיזיקה של הרעיון המשיחי, אך הוא נענה למה שהוא מכנה ״כוח מוסרי של תקווה״ - היכולת האנושית להיאחז באפשרות של תיקון גם כאשר המציאות שוללת אותה. הוא מוצא בדמות היהודי, כפי שתיאר בעבר, ביטוי של קיום שחי בתוך ההיסטוריה, בתוך רדיפה, אך מתוך מחויבות מתמדת לאנושיות. היהודי מתפקד, עבור סארטר, כאפשרות מוסרית־חיובית, המתבלטת על רקע האפוריות של תפיסת המוסר שניסה לנסח קודם לכן.

כך, התקווה נעשית לא רק רגש - אלא צורת קיום מוסרית. היא הדרך שבה האדם ממשיך לבחור באנושות, גם כשהיא מתנפצת מולו - מתוך סבל, אכזבה, שברון. זוהי אינה תגובה פסיבית לעולם שבור, אלא פעולה מוסרית: עמידה מתוך נאמנות, הקשבה, וחתירה לטוב שאין לו הבטחה.

במובן זה, התקווה היא עצם המבנה האתי החדש של החירות: לא כוח לברוא את עצמי מתוך אין בלבד, אלא היכולת להאמין, למרות הכול, באפשרות של תיקון.

סארטר עצמו מתאר את הרגע המוסרי לא כציות לחוק חיצוני, אלא כמשהו שנובע מעצם התודעה:

״המונח חובה אינו מוצלח, אבל את המונח המתאים צריך כמעט להמציא. בעיני פירושו שבכל רגע שאני מודע לדבר כלשהו, שאני עושה דבר כלשהו - קיימת מין תביעה הנמשכת אל מעבר לממשי, והגורמת לכך שבמעשה שאני רוצה לעשות אצור מעין כורח פנימי שהינו ממד של התודעה.. ואני רואה בזה את נקודת המוצא של המוסר״

זוהי מוסריות שאינה קוד קבוע, אלא תביעה שצומחת מתוך הקיום עצמו - מתוך הידיעה שאני קיים, שאני פועל, ושאני אחראי.

מן הדברים עולה כי ניתן לחשוב מחדש גם על מושג האוטונומיה - לא כאנטיתזה לאחרות, אלא כבסיס לפעולה מוסרית בתוך העולם. החירות איננה מתמצה בזכותו של היחיד להתבדל, אלא נבחנת בכושרו להתייצב, להשפיע, ולחרוג מעבר לעצמו בשם האפשרות של עולם טוב יותר. זוהי אוטונומיה שאינה מבטלת את העצמי, אך גם אינה כולאת אותו בגבולותיו. להפך - זו אוטונומיה פתוחה: כזו שמכירה בכך שהחירות האישית מתהווה במפגש עם האחרות. היא צומחת מהכרה בייחודו של היחיד, אך מתממשת רק כשהוא נענה לקריאה שמזמנת ההשתייכות האנושית - לא ככפייה, אלא כהיענות מוסרית חופשית.

את המפנה הזה מבטא סארטר בעצמו בצורה חדה:״במילים אחרות, כל תודעה נראית לי היום כמכוננת את עצמה כתודעה, ובד בבד כתודעה של הזולת וכתודעה בשביל הזולת״.

לא מדובר עוד על תודעה סוליפסיסטית שמתבוננת בזולת כבאיום מבחוץ, אלא על הכרה פנימית - שהזולת נוכח כבר במבנה הראשוני של ההוויה המודעת. במובן זה, האחריות אינה נלווית לחירות; היא התגלמותה האפשרית והשלמה.

המהלך הסארטריאני אינו נותר בתחום הרפלקסיה הפילוסופית בלבד - יש לו גם פוטנציאל מוסרי־פוליטי מוחשי. בעולם הנתון להקצנה גוברת, לקיטוב פוליטי, ולמגמות של ייאוש מאורגן המוזן בידי כוחות אינטרסנטיים - התקווה איננה קלישאה. היא תשתית מוסרית רדיקלית: האפשרות לשוב ולהאמין בקיומו של מכנה משותף אנושי - לא כפשרה בין זהויות, אלא כהכרה באחרות כעובדה מוסרית.

בתוך נוף של אלימות רגשית, הפחדה והסתה, התקווה מציעה מהלך הפוך: חדירה אל הלב, לא כדי לעוור - אלא כדי לעורר. לעורר אחריות. לעורר סולידריות. לעורר פעולה. במקום שבו מושג האוטונומיה נלכד בתוך אינדיבידואליזם ריק - התקווה פותחת אותו מחדש: כהיענות לאחר, כהזמנה לתיקון.

לא מדובר כאן באוטונומיה ליברלית שמסתפקת בזכויות, ולא באוטונומיה סוליפסיסטית הבורחת מן הזולת - אלא באוטונומיה מוסרית־חברתית, שבה התקווה נעשית לכוח מניע לעשייה אנושית.

סארטר של תקווה עכשיו אינו חוזר בו מעקרון החירות, אלא מעמיק אותו: התקווה אינה שוללת את האוטונומיה, אלא מגשימה אותה - דרך קשר, אחריות ותכלית.

במעבר הזה נולדת אפשרות חדשה לחשוב את החירות: לא כבדידות ריבונית, אלא כקריאה להשתייכות, לאמונה, לעשייה.

בזמן שבו רבים משתמשים בפחד, בייאוש ובשנאה כדי להניע את ההמונים - התקווה נעשית לא לכלי של אשליה, אלא לכוח מוסרי רדיקלי: התייצבות יומיומית מול הפגום, מתוך בחירה לראות באדם אפשרות.

דווקא מתוך סארטר, ההוגה של החירות הרדיקלית, אנו לומדים לחשוב את האוטונומיה לא כבריחה מהאחר, אלא כתנועה של תיקון עיקש ואנושי לעברו.

במילים אחרות - וזו אולי תמצית הקריאה שמציע מאמר זה - לא רק ״אני חושב, משמע אני קיים״, אלא: ״אני מקווה - משמע אני אחראי״.