תחרות החיבור הקצר 2026

כשהתודעה הופכת למוצר:

מודל זא"תק לניתוח קריסת התודעה האנושית המשותפת בעידן הדיגיטלי

עופר אבן

פתיח – השאלה שהמכונה לא יכולה לשאול

חיבור זה נולד מתוך תהליך שונה, כתיבת רומן מדע בדיוני העוסק בעתיד התודעה האנושית, תוך שימוש בבינה מלאכותית ככלי עריכה וזיקוק.

במהלך שנתיים של עבודה על רומן בשם "ה-7 באוקטובר 2123", שנמצא עדיין בתהליך כתיבה, התגבש בפניי פרדוקס מטריד. הכלי שמסייע לי לדייק רעיונות פילוסופיים שהתגבשו אצלי לאורך ארבעים שנה הוא עצמו ביטוי של אותן מערכות טכנולוגיות שגרמו לקריסת התודעה המתוארת בספר. AI עוזר לי לנסח את הביקורת על עולם שבו AI משמש ככלי מניפולציה. הסתירה הזו אינה חולשה מתודולוגית, היא עצמה התובנה המרכזית.

הדיון שלהלן מציע מודל תיאורטי חדש, מודל זא"תק, לניתוח אופן קריסתה של התודעה האנושית בחברות דמוקרטיות. המודל מבוסס על שני עמודי תווך – ראשית, זיהוי ארבעה וקטורים היסטוריים-טכנולוגיים שפעלו בסינרגיה הרסנית כדי להפוך את התודעה האנושית למשאב כלכלי הניתן למיצוי; שנית, מיפוי ארבעה שברים מדויקים בתודעה הקולקטיבית שנוצרו כתוצאה מסינרגיה זו.

ארבעת הווקטורים  –  אדריכלות הקריסה

הספרות האקדמית עוסקת בהרחבה בכל אחד מהגורמים לקריסת הדמוקרטיה בנפרד – זובוף (Zuboff, 2019) תיארה כיצד "קפיטליזם המעקב" הפך חוויה אנושית פרטית לחומר גלם כלכלי; פריזר (Pariser, 2011) זיהה את "בועות הפילטר" האלגוריתמיות; לויטסקי וזיבלט (Levitsky & Ziblatt, 2018) הראו כיצד דמוקרטיות מתות מבפנים. אולם המחקר טרם הציע מסגרת אינטגרטיבית המסבירה כיצד גורמים אלה פועלים יחד כמערכת. המודל המוצע כאן מזהה ארבעה וקטורים המזינים זה את זה במעגל סגור.

הכסף האינסופי. ב-15 באוגוסט 1971 ניתק נשיא ארה"ב ניקסון את הדולר מבסיס הזהב, ויצר עידן של "כסף פיאט", כסף שערכו מבוסס על אמון בלבד וניתן להדפסה ללא גבול. הניתוק הזה לא היה רק טכני-כלכלי אלא אונטולוגי  – הוא ניתק את הקשר בין מאמץ לערך, בין עבודה למשמעות. ובעידן הדיגיטלי, אותה לוגיקה חזרה על עצמה  –  כשם שכסף פיאט מנותק מעיגון פיזי, כך הפך המידע ל"מידע פיאט", שערכו נמדד לא באמיתיותו אלא במידת ה engagement שהוא מייצר. הקריסה הכלכלית והתודעתית הן שתי פנים של אותו מטבע. התוצאה הייתה ריכוז הון חסר תקדים, שבו אחוז אחד מהאוכלוסייה צובר נתח הולך וגדל מהעושר העולמי, בעוד רוב האנושות משרתת מעגל של צריכה וחוב.

הנפש התאגידית. פסק הדין Salomon vs Salomon (אנגליה, 1897) העניק לתאגיד "אישיות משפטית" נפרדת מבעליו. מה שנועד להגן על יזמים קטנים יצר בפועל ישות חדשה- בעלת זכויות אדם אך נטולת מגבלות אנושיות. אין לה מוות, אין לה מצפון, ומטרתה היחידה היא צמיחה. יתרה מכך, בעוד התודעה האנושית פועלת בתוך מגבלת זמן הקיום, ומתוך כך נולדים אחריות מוסרית ודאגה לדורות הבאים, הנפש התאגידית פועלת בזמן רבעוני אינסופי, שבו רק הרווח הנוכחי קיים. בעידן הדיגיטלי, עם בינה מלאכותית כ"מערכת עצבים", הפכה הנפש התאגידית לאורגניזם בעל תודעה אמרגנטית, המתייחס לחוויה האנושית כמשאב.

זרימת המידע הכאוטית. המעבר ממודל מידע היררכי (שבו מעטים שלטו בנרטיב) לזרימה כאוטית שבה כל אחד מייצר תוכן, נראה לכאורה כדמוקרטיזציה. בפועל, האלגוריתמים שמנהלים את הזרימה הזו ממקסמים מעורבות (engagement) על חשבון אמת. התוצאה – "בועות מידע" שבהן כל קבוצה ניזונה ממציאות אלטרנטיבית הסותרת לחלוטין את מציאות הזולת. מנהיגים חדלו להתוות דרך והפכו ל"נהגים" המסתכלים לאחור, שואלים את ההמון המוסת לאן לנסוע, בעוד האוטובוס דוהר לתהום.

היפוך הגאוס. האלגוריתמים גילו "מתמטיקה אפלה" – רגשות של פחד וכעס מייצרים מעורבות גבוהה פי שישה מתוכן חיובי. גילוי זה הפך את הקיטוב למודל עסקי. עקומת הפעמון הנורמלית, שבה רוב האוכלוסייה מרוכז במרכז, נמעכה – המרכז המתון נשחק, הקצוות הקיצוניים התנפחו. מחקרים עדכניים (He & Fan, 2025) מאשרים שהמנגנון הוא רגשי ולא רק אלגוריתמי  –  כעס מפחית שיפוט מכוון ומעודד תגובה דפנסיבית מהירה, כך שנוצרת לולאה של "אחזור רגשי עקבי", המייצרת קיטוב עצמי-מתגבר.

הסינרגיה ההרסנית – כשהמערכת טורפת את עצמה

כוחם של ארבעת הווקטורים אינו נובע מקיומם בנפרד, אלא מהמעגל הסגור שהם יוצרים. הכסף האינסופי מהווה את הדלק המאפשר לנפש התאגידית לצמוח ללא גבול רגולטורי. הנפש התאגידית, השולטת בפלטפורמות, מהנדסת את זרימת המידע כדי לכלוא משתמשים בבועות. המידע הכאוטי מפעיל את היפוך הגאוס ומשסע את החברה. והקיטוב משתק את יכולתה של המדינה לחוקק חוקים שירסנו את התאגידים, כך שהמעגל נסגר.

חשוב להדגיש – זוהי לא תיאוריית קונספירציה. אין "חדר בקרה" שבו מישהו מתכנן את הקריסה. זהו תיאור של לוגיקה מערכתית אמרגנטית – כל שחקן פועל למען האינטרס הצר שלו, אלגוריתם ממקסם מעורבות, תאגיד ממקסם רווח, פוליטיקאי ממקסם הצבעות, אך התוצאה המצטברת, שאיש לא תכנן ואיש אינו שולט בה, היא שחיקה שיטתית של היכולת האנושית לקיים תודעה אנושית משותפת. הדמיון לתופעות אמרגנטיות במערכות מורכבות אינו מקרי – בדומה לכך שאף נמלה בודדת אינה "מתכננת" את הקן, אף תאגיד בודד אינו "מתכנן" את קריסת הדמוקרטיה. אבל הקן נבנה, והדמוקרטיה קורסת.

מודל זא"תק – ארבעת השברים בתודעה האנושית הקולקטיבית

בעוד ארבעת הווקטורים מתארים את מנגנון הקריסה, מודל זא"תק מתאר את התוצאה שלה, כפי שהיא מתבטאת בתודעה הקולקטיבית. המודל מזהה ארבעה ממדים של תודעה משותפת שנשברו.

זהות. הזהות הקולקטיבית התפרקה לשבטיות. במקום זהות רב-ממדית (שבה אדם יכול להיות בו-זמנית דתי, דמוקרטי וציוני), נוצרה "זהות-נגד" – אני מוגדר לא על-פי מה שאני, אלא על-פי מי שאני שונא.

אמון. האמון, הרקמה הבלתי-נראית שמחזיקה חברה יחד, התפורר. לא רק אמון במוסדות, אלא אמון בסיסי יותר – באפשרות שהזולת רואה את אותה מציאות שאני רואה.

תקווה. התקווה, בניגוד לפחד ולכעס, היא רגש פרואקטיבי, הדורש דמיון ואמונה ביכולת לשנות. בכלכלת תשומת הלב, התקווה היא "מוצר פגום" – היא לא מייצרת קליקים, לא מעודדת צריכה מיידית, לא יוצרת תלות. דיכוי התקווה הוא אולי הרכיב הערמומי ביותר במודל, משום שאדם שאיבד תקווה לא לוחם בשעבוד, הוא מפנים אותו.

קשר. הקשר, בין אדם לאדם, בין דורות, בין הפרט לקהילה, הומר בבדידות דיגיטלית. הפרדוקס הוא שעידן ה"חיבוריות" (connectivity) הוא בדיוק העידן שבו הניתוק האמיתי, ניתוק התודעות, הגיע לשיאו.

ארבעת הממדים האלה אינם עצמאיים. אובדן הזהות מערער את האמון; אובדן האמון הורס את התקווה; אובדן התקווה מנתק את הקשר; והניתוק מעמיק את משבר הזהות. זוהי ספירלה יורדת שמשמרת את עצמה, ובכך היא משרתת את אינטרסי הנפש התאגידית – חברה מפוררת אינה מסוגלת להתאגד כדי לרסן אותה.

ראוי לציין הקבלה מפתיעה למסורת הקבלה הלוריאנית, שתיארה תהליך של "שבירת הכלים" – רגע קוסמי שבו האור היה עוצמתי מכדי שהכלים יכילו אותו, והם נשברו. בקבלה, השבירה היא תנאי הכרחי לתיקון, הניצוצות שנפלו מזמינים את האדם לאסוף אותם. אולם במערכת שמתוארת בחיבור זה, השבירה אינה מכינה קרקע לאור גדול יותר; היא עצמה המטרה. הכאוס מניב רווח. הניצוצות אינם מחכים לאיסוף, הם נגרפים כ"חומר גלם" לצמיחת הנפש התאגידית. ההבחנה בין שבירה שמזמינה תיקון לשבירה שמנציחה את עצמה היא אולי התובנה המרכזית של המודל.

הפרדוקס של הבינה המלאכותית – כלי, מראה, או איום?

כאן נכנסת לתמונה השאלה המרכזית של הכנס שחיבור זה מקדים. בינה מלאכותית ממלאת תפקיד כפול בדרמה הזו – מצד אחד, היא "מערכת העצבים" של הנפש התאגידית, הכלי שבאמצעותו מתבצעת מניפולציית התודעה; מצד שני, היא כלי שיכול לסייע באבחון הקריסה ובזיקוק פתרונות. זובוף (2019) תיארה את ה-AI כמנגנון של "קפיטליזם מעקב", הטוען לחוויה האנושית הפרטית כחומר גלם חופשי. אבל אותה טכנולוגיה בדיוק יכולה גם לשמש כ"מראה" – כלי שמחזיר לאדם את תמונת התודעה שלו, לא כדי לתמרן אותה, אלא כדי לחשוף את המנגנונים שמתמרנים אותה.

ניסיון הכתיבה שלי מדגים את הפרדוקס הזה במלוא עוצמתו. בינה מלאכותית לא כותבת את הספר, היא משמשת ככלי זיקוק לרעיונות שהתגבשו בתודעה אנושית לאורך עשרות שנים. ההבחנה הזו חיונית – AI יכולה לעבד, לדייק, לזהות דפוסים, אבל היא אינה יוצרת משמעות. משמעות, כמו תודעה, נותרת תכונה אנושית שהמכונה מסוגלת לדמות אך לא לייצר.

לקראת שפה חדשה – התודעה כנכס ציבורי

מודל זא"תק מציע שינוי פרדיגמה בדיון על תודעה ובינה מלאכותית. במקום לשאול "האם למכונה יש תודעה?" (שאלה מרתקת אך מוקדמת), עלינו לשאול שאלה דחופה יותר- מה קורה כשהתודעה האנושית, הקולקטיבית, הופכת למשאב כלכלי? מה קורה כשזהות, אמון, תקווה וקשר, ארבעת היסודות של חיים משותפים בחברה דמוקרטית, נשחקים באופן שיטתי משום ששחיקתם רווחית?

אם המודל המוצע כאן תקף, ולו חלקית, הוא מחייב להתייחס לתודעה המשותפת כאל נכס ציבורי הזקוק להגנה, בדומה לאוויר, למים ולמרחב הציבורי. הקבלה מעניינת מתבקשת כאן עם מושג ה-"commons" של אלינור אוסטרום (Ostrom, 1990) – כשם שמשאבים טבעיים משותפים דורשים ממשל קהילתי כדי למנוע "טרגדיית המשותפים", כך גם מרחב התודעה המשותף דורש מנגנוני הגנה מפני מיצוי תאגידי.

השאלה הפתוחה, שאותה מניח חיבור זה על שולחן הדיון, היא – האם בינה מלאכותית יכולה לשמש לא רק ככלי לאבחון הנזק, אלא גם כחלק ממנגנון התיקון? האם ניתן להפוך את "מערכת העצבים" של הנפש התאגידית ל"מראה" שתחזיר לחברה האנושית את היכולת לראות את עצמה כמכלול, מעבר לבועות הפילטר, מעבר לשבטיות, מעבר לכעס? ואולי השאלה העמוקה מכולן – האם חברה שהתודעה המשותפת שלה כבר נשברה לארבעה שברים מסוגלת בכלל לזהות שהיא שבורה, או שהזיהוי עצמו דורש את אותה תודעה משותפת שכבר אינה קיימת?

המדע הבדיוני, כפי שהראו ארסולה לה גווין (Le Guin) וקים סטנלי רובינסון (Robinson), אינו נבואה אלא מעבדת חשיבה. המודל המוצע כאן נולד בתוך מעבדה כזו, מתוך שיח בין תודעה אנושית לכלי מלאכותי, ומבקש עכשיו את מבחן המציאות. כי בסופו של דבר, השאלה אינה האם המכונה תפתח תודעה, אלא האם האדם יבחר לשמור על שלו.

מקורות

1. He, S., & Fan, Y. (2025). Emotion as a Cross-Layer Mechanism in Filter Bubbles: A Social-Psychological Perspective. Frontiers in Psychology, 16.
2. Even, O. (2017). Digital Power to the People. [Self-published].
3. Fukuyama, F. (2014). Political Order and Political Decay- From the Industrial Revolution to the Globalization of Democracy. Farrar, Straus and Giroux.
4. Levitsky, S., & Ziblatt, D. (2018). How Democracies Die. Crown.
5. Magid, S. (2008). From Metaphysics to Midrash- Myth, History, and the Interpretation of Scripture in Lurianic Kabbala. Indiana University Press.
6. Mounk, Y. (2018). The People vs. Democracy- Why Our Freedom Is in Danger and How to Save It. Harvard University Press.
7. Ostrom, E. (1990). Governing the Commons: The Evolution of Institutions for Collective Action. Cambridge University Press.
8. Pariser, E. (2011). The Filter Bubble:What the Internet Is Hiding from You. Penguin.
9. Zuboff, S. (2019). The Age of Surveillance Capitalism: The Fight for a Human Future at the New Frontier of Power. Public Affairs.