האקדמי הוא האישי - רואות מחדש את העולם
האקדמי הוא האישי - סטודנטיות.ים, בוגרות.ים ונשות/אנשי סגל כותבות על לימודי מגדר
הדרך אל האושר
עם הגיוס לצבא התנתקתי מכל אשר הכרתי עד אז. סביבת מגוריי, שכנים, חברות.ים ולמעט אמי ואחי שנשארו לגור בשכונה, אבד כל אשר הכרתי עמוק בנבכי הזיכרון. האושר נמצא, כך סברתי לתומי, בכל המקומות שאמורים להעניק לי תחושת ערך ושייכות: צבא, אוניברסיטה, סביבת מגורים ראויה, יציבות כלכלית וכדומה.
הלימודים בחוג למגדר הובילו אותי אל מסע שבמהלכו "נפקחו עיניי" לפיתוח הבנה לפשר התנתקות זו. במהלך הלימודים נחשפתי לנשים הוגות מבריקות, שעוררו בי הבנות בנושא מעמדן של נשים בעולם פטריארכלי באופן כללי, אך בעיקר לגבי מקומי בעולם כאישה בכלל וכאישה מזרחית בפרט, ש"בית הגידול" שלה היה שכונת כפר שלם בשנות החמישים של המאה הקודמת – שכונת עוני, מוכת תחלואה ופשע הממוקמת בדרומה של העיר תל-אביב. חשוב לי להדגיש שהבית הפרטי שלי היה מלא אהבה ומגונן למרות המציאות הקשה.
לימודי מגדר היו הטריגר שגרם לי להתעורר, לגעת, לחוש, להבין. זהו מסע של שינוי בהוויה וחזרה אל האני, אל העצמי. לאו דווקא מתוך משבר, שכן לכאורה היה לי הכול, אך תמיד היה מקום של אי-שקט שביטוייו פסיכוסומטיים אך, יותר מכל תחושת זרות בכל מקום ושלב בחיי. כיום, אני חשה שאינני מי שהייתי אלא אדם אחר, עדיין ללא תחושת שייכות, אבל עם יכולת וכוח להגדיר את עצמי או כפי שתיארה אחת המרואיינות במחקר שלי: "...למדתי להיות שחיינית טובה, והייתי שוחה למרות שהיינו רואים את הכרישים ברקע...".
שיאו של המסע שלי הוא כתיבת עבודת התזה לתואר שני בתכנית למגדר – מסע חיצוני שבו חזרתי במנהרת הזמן אל חברי ילדות שלא פגשתי 49 שנים, אותם ראיינתי ובאמצעות המפגש עמם התעמתי עם הנסיבות וההתנסויות בחיי. העבודה משלבת בין הסיפור האישי, הפרטי לבין הציבורי במסגרתה מתנהל דיון על הכרה הדדית והיבטים מוסריים בעולם מורכב, ומשלבת דיאלוג עם הספרות הפמיניסטית. במהלכה מתקיימת דרישה של לקיחת אחריות, הכרה הדדית בכאב, בצורך בהעצמה ובעקבות שרה אחמד גם אתגור של מושג האושר.
הנושא המרכזי בעבודה הוא סקירה וחיפוש אחר משמעות והבנה של תהליכים מרכזיים שהביאו אותי ואת חברי למחקר זה, בנות ובנים להורים מהגרים מארצות המזרח, למקום שבו אנו נמצאים כיום. חוויות אישיות של א.נשים שחיו את המערכת מהצד הנפגע שלה. חוויית ההגירה, שבין היבטיה השונים: חוסר אונים, גזענות, אפליה, הדרה אל השוליים החברתיים, התרבותיים והכלכליים כמו גם אל הפריפריה הגיאוגרפית, השליכו גם עלינו, בני הדור השני. רבות מתחושות התלישות, התסכול, החולשה וההשפלה צורבות מאד גם ממרחק הזמן. צורבת גם ההבנה עד כמה הדיכוי פוגע בתוחלת החיים ממש, ולא רק באיכותם.
והאושר – האם מצאתי אותו?
אני חיה ונמצאת בלב המיינסטרים הישראלי. מאחוריי קריירה מקצועית מכובדת, רכשתי השכלה אקדמית ומצבי הכלכלי איתן. החברה הישראלית משוסעת ומקוטבת. זוהי חברה רב-תרבותית, מלאה בקונפליקטים פנימיים וחיצוניים ובקבוצות החיות זו לצד זו ללא אינטגרציה ממשית. גם כיום, יוצאי עדות שונות נאבקים בדיכוי ובאפליה, ומחפשים אחר תחושת ערך וזהות שתגדיר אותם, כשהרצון ולהתקבל ולהשתייך מנחה את התנהלותם היום-יומית.
כל אלה למרות שיוצאי ארצות המזרח מצויים במיינסטרים ויצרו שינוי תודעתי. ניתן למצוא מזרחיים בפריפריה, במרכז, בציונות הדתית, בין המתנחלים ובוודאי שבמוקדי ההשפעה בפוליטיקה הישראלית. ועדיין, רבים מן המזרחיים מוצאים את עצמם תחת הגדרת זהות מרדדת "מזרחיים" מבלי לראות, להבין או לקבל את המורכבות שבה הם נמצאים: פערי הדורות, המיקומים המצטלבים הנובעים מרכישת השכלה אקדמאית, הון כלכלי, מקצוע וכד'.
התיאורטיקנית הפמיניסטית, שרה אחמד[1], מזמינה אותנו לערער על המושג ״אושר״ ומציעה דרכים להשגתו. לטענתה, האושר הוא מבנה מאולץ של החברה, המחבר בין האישי לפוליטי. האושר הוא מבנה חברתי עמוק, התובע מן הפרט צייתנות, קונפורמיזם (בעיקר אם אתה שייך למיעוט מדוכא), נאמנות לערכי הרוב, לתפיסות לבנות ראויות, הליכה במסלול חיים מוכתב. סירוב להבטחת האושר הוא סירוב לדרישה להראות סימנים של אושר. אחמד דנה בפוליטיקה של השפעה ורגשות, ונשענת על מחקריהן של אודרי לורד ומרילין פריי המצביעות על העובדה שרגשות, הן טובים הן רעים, אינם זוכים לתגובה זהה אלא נמדדים על-פי מיקומן של הנשים בשדה החברתי. אחמד מצטטת את פריי "לעיתים קרובות נדרש מנשים מדוכאות לחייך ולהיות עליזות...כל רגש מעבר לכך מתייג אותן כמרושעות, מרירות, כועסות או מסוכנות..." (עמ'127).
אחמד מבקרת טקסטים תרבותיים המציגים את מלנכוליית המהגרים כמי ש"לא מצליחים להשתחרר" ממורשת מדינת המוצא שלהם, ובכך למעשה מואשמים בכישלון בהיטמעות אל תוך העתיד או המערב, שאותם היא רואה כחופפים זה לזה. האושר הזה, טוענת אחמד, בעצם הגדרתו מדיר מתוכו רבים שאינם יכולים להשיג אותו, ושייתכן שאף אינם מעוניינים בכך. אושר אמיתי ואותנטי, מתקיים כאשר הרב-תרבותיות מספקת, הן למהגרים הן ללבנים (כך במקור), חופש רב, ומשחררת את הלבנים מרגשות אשמה, והמרת הרגשות השליליים ברגשות חיוביים. לדוגמה, במקום לחוש אשמה על גזענות, לחוש התרוממות רוח כאשר מהגרים מצליחים.
סיפורי החיים שאליהם נחשפתי בעבודת התזה אפשרו לי לבחון אירועים מעברנו, להתעמת אתם, להבינם ולהתפייס עם חלקים בעולמי הפנימי שהודחקו והושתקו. וכמובן, לכוון לעתיד טוב יותר ולנסות להביא לריפוי ולשינוי אמיתיים.
---
ארנה וינר
במהלך חיי עסקתי במספר תחומים, כאשר המשמעותי ביניהם הוא במחלקת עליה וקליטה של הסוכנות היהודית. 15 שנים שכללו בתוכן את העלייה הגדולה של יוצאי חבר העמים ושתי העליות מאתיופיה (מבצע משה ומבצע שלמה) – עבודה שהעניקה לי תחושת ערך ומשמעות. בגיל חמישים למדתי במסגרת התוכנית להסבת אקדמאים, לימודי תעודה לחינוך מיוחד. מאז – אני מלמדת הוראה מתקנת.
---
[1] Ahmed, S. (2007). “Multiculturalism and the Promise of Happiness”. New Formations, 63, 121-137.
