האקדמי הוא האישי - רואות מחדש את העולם

אחרי שנים רבות בשוק העסקי, בהן האתוס המריטוקרטי במציאות נאו-ליברלית מכוון את צעדיי, לימודי התואר השני בתכנית ללימודי מגדר היו בגדר שינוי טקטוני. לא בטוחה שהמינוח 'לימודי תואר' הוא המינוח המתאים לתכנית למגדר, שכן נטועה בו איזו הנחה אינסטרומנטלית שאינה מצליחה לזקק את המסע הרגשי והתודעתי המטלטל שזימנו לי הלימודים בתכנית זו. אולי ההתפכחות שמציעה סימון דה בובואר בקריאתה כי "העולם היה שייך מאז ומתמיד לגברים ואף אחד מן ההסברים שהוצעו לכך אינו נראה לנו מספק", מדייק את טיבם של המשקפיים המגדריות המחלחלות אל מתחת לעור ולתוך הנפש, אחריהן האופן בו אני מתבוננת ופועלת בעולם הוא אחר.

נדמה שערעור החלוקה הבינארית בין האישי והפוליטי, הפרטי והציבורי, המיני והמגדרי, וערעור חלוקות קטיגוריאליות נוספות, שהוא מאבני היסוד והפעולה של החשיבה הפמיניסטית, אפשרו גם לי להעז לדרוך על המדשאה ולסמן את המסלול המחקרי על מורכבותו כדרך הפעולה שלי בעולם. בעוד עבודת התזה שלי עסקה בקריאה ביקורתית של ההיבטים הטמפורליים הממוגדרים של גיל וגוף והחלה כמסע אל ומתוך העצמי הפרטי, עבודת הדוקטורט שלי, העוסקת בסוגיות של בחירה במציאות חייהן של נשים פלסטיניות בישראל, היא גם המסע פורע הגבולות והזהויות המרתק והמרגש ביותר שעשיתי בחיי כאזרחית, כאישה וכאדם.

עבודת המחקר שלי היא שיעור בהכרת הארץ – זו שממזרח לכביש 6, זו שמאחורי הפולקלור של השוק בדליית אל כרמל, וזו הנמצאת מעבר לצימרים בגליל, בכפרים ששיבשנו את שמם כי איננו יכולים להגות אותם כפי שצריך ואנו נדרשים אליהם רק אם נתקענו עם האוטו בשבת או חיפשנו משהו 'אותנטי' לאכול. היא גם שיעור בהיסטוריה ואזרחות, המציף שאלות של שייכות: טמפורלית או אתנו-לאומית. כיצד זה ששייכותה של סומוד, ממשתתפות המחקר, מוטלת בספק תמידי על אף גנאלוגיה משפחתית שהולכת דורות אחורה (800 שנה), בעוד אני, קרוביי ומרבית חבריי עושים מסעות שורשים מעבר לגבולות המדינה, למקום ממנו הגיעו הורינו אך מתהלכים כאדוני הארץ הזאת. וכיצד זו שנטועה פה חוששת לדבר את שפתה, אוסרת על בנה לדבר בערבית בעיר 'היהודית' הסמוכה ומתמודדת עם חלום שחוזר על עצמו – לאן תלך ומה תיקח איתה כשיגידו לה לעזוב.

עבודת המחקר שלי היא גם שיעור בחברה ומגדר, של חברת מיעוט ילידי, המאפשרת: לפגוש סובייקטיות שאינן נענות לכללי הדקדוק והמיון של הסדר חברתי ההגמוני או הפנים מגדרי ובכך מפרקת את הקטגוריה של 'נשים פלסטיניות' כקטגוריה מונוליטית נתונה; להאיר את תפקידן האוונגרדי של נשים בהתהוות תרבות פנאי של מיעוטים במציאות עתירת מתחים; להשמיע את קולן ביחס לתהליכים של המשכיות ושינוי, מעברים ומסורת בחברה העוברת תמורות דרמטיות ביחסי רוב ומיעוט, ביחסים הבינאישיים כמו גם בהתהוות דרכים חדשות של ניהול ופיקוח.

אז כן, עבודת המחקר שלי היא גם סוג של 'שביל ישראל', שביל ממוגדר, מעמדי ואתנו-לאומי מוגזע,  אותו אני מפענחת באמצעות מסגרות החשיבה הביקורתיות שאימצתי במסגרת לימודי בתכנית למגדר. מסגרות חשיבה המאפשרות להאיר כיצד היבטיו השונים של העולם: החברתי, התרבותי, המעמדי, הדתי והאתנו-לאומי, סוללים מחד את שבילי החצץ עבור נשים רבות ומאידך מאפשרים לחשוף את 'פעולות הדיבור' (“speech act”) שמתעצבות מחדש על ידי הנשים, כסוכנות פעילות, שנמצאות במוקד המחקר.

---

סוזי בן דורי היא דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת תל אביב ומרצה בחוג ללימודי ההתנהגות במכללת פרס.

---