האקדמי הוא האישי - רואות מחדש את העולם
האקדמי הוא האישי - סטודנטיות.ים, בוגרות.ים ונשות/אנשי סגל כותבות על לימודי מגדר
"[האישה] נקבעת ונבדלת יחסית לגבר, ולא הוא יחסית אליה; היא הלא-מהותי לנוכח המהותי. הוא הסובייקט, הוא המוחלט; היא "האחר". (דה-בובואר, המין השני, כרך ראשון, עמ' 13)
והאחרת הזו היא אני
ללימודי מגדר הגעתי בעשור החמישי לחיי. עד אז הספקתי לעשות אי אלו דברים ולעבור כברת דרך בחיי האישיים והמקצועיים. לאורך שנים אלו הפמיניזם נכח בחיי, ואני אף נוהגת לומר שנולדתי פמיניסטית, אבל שום דבר לא הכין אותי לחוויית המפגש עם הטקסטים שחשפו בפניי לימודי המגדר. אני לא אשכח את הישיבה בכיתות ובאולמות בגילמן, חמושה בלפטופ, מאזינה ולא מאמינה. מקלידה ולא מאמינה. לא מאמינה אבל גם מתרגשת, כועסת, מבולבלת ותוהה - כיצד קרה כדבר הזה? איך הגעתי לשלב מתקדם זה של חיי בלי להכיר את ההגות הזו? בלי לדעת שנשים כתבו דברים כאלו? בלי שאף אחד סיפר.ה לי מה הן חקרו, מה הן הבינו ומה הן המשיגו עבורנו?
שיעור אחרי שיעור, מרצה אחרי מרצה, מאמר אחרי מאמר ואני זוכה לחוויה אינטלקטואלית-רגשית שלא הכרתי. מרגישה איך בכל שיעור ובכל קריאה של מאמר אני מרחיבה את דעתי, מקבלת אישור לתחושותיי ורואה כיצד קורמות להן התובנות עור וגידים ומעניקות לי סימנים, מושגים, מילים ושמות לדברים שבתוך תוכי חשתי אותם, ידעתי אותם, אך לא הייתה לי שפה עבורם.
ואז?
אז הגיעה סימון דה בובואר.
כן, שמעתי את שמה בעבר, אבל מה ידעתי? מה ידעתי על מי שהייתה? ועל מה שכתבה? ועל איזו מתנה היא העניקה לנו הנשים כולנו בכתיבתה ובהגותה?
אני קוראת את מילותיה ועוצרת וחושבת. קוראת את תובנותיה ועוצרת וחושבת - "האנושות היא זכרית, והגבר מגדיר את האישה לא בפני עצמה, אלא יחסית אליו. היא אינה נחשבת ליצור אוטונומי." (דה-בובואר, המין השני, כרך ראשון, עמ' 12)
הייתכן? הייתכן שהייתי ה׳אחרת׳ כל חיי? כל השנים שבהן הצלחתי להתקבל ל׳מועדון הגברים׳ הטכנולוגי ולהצליח במקום שמעט נשים מצליחות?
כן, פתאום הכל ברור. פתאום אני מבינה איך ביטלתי או הצנעתי את החלקים ה״נשיים״ שלי מדי יום ביומו, כי זה פחות בעל ערך, כי זה לא נחשב, כי זה לא מתאים ולא מקדם אותי. מדי יום השוויתי את עצמי אליהם. הם המדד. הם הסרגל. אני 'האחרת'. מתאמצת, משקיעה, מתיישרת לפיהם, ורק ככה מצליחה.
ואז אני כועסת - למה עשיתי את זה? איך לא ראיתי ולא הבנתי? למה לא התנגדתי?
אבל זהו.
היום אני כבר לא כועסת על מיכל ההיא שביטלה והצניעה את נשיותה ומדדה ויישרה עצמה אל מול הסרגל הגברי. אני מבינה שעשיתי ככל יכולתי במציאות שנבראה סביבי, שתוחזקה ועברה אשרורים חוזרים ונשנים. אותה מציאות שבה לא הייתה לי נגישות לדבריה של דה בובואר. מציאות שבה מונעים ומונעות מאיתנו ידע חשוב ואקוטי לחיים שלנו.
אי אפשר לדעת את מה שאת לא יודעת שאת לא יודעת. אי אפשר להסתכל נכוחה ולהבין מה את רואה כשאת נעדרת מילים, מושגים ושפה. אי אפשר לתת ממשות לדברים כשמונעות ממך גישה להמשגות שלהם.
ו(גם) זו המשמעות של לימודי מגדר עבורי. סולחת לעצמי. מאמינה לעצמי. לתחושותיי. זכיתי במילים ובהמשגות חשובות לחיי היום יום שלי. ממש ככה. ומרגישה שהגעתי הביתה. נושמת ושמחה ומקווה שיום אחד בנות ונערות יבינו את ׳אחרותן׳ מוקדם ממני ויקומו, ויפעלו, וישנו את העולם ויהפכו אותו למקום שבו נהיה גם אנחנו המהותי.
בתמונה: אני ליד קברה של דה בובואר, המקום מיוחד בעיר פריז שבפעם הראשונה שביקרתי בה לא ידעתי בכלל על קיומו, ובפעם השנייה ידעתי שלא משנה כמה מאמץ זה ידרוש ממני, אני אגיע אליו. והגעתי.
---
אני בוגרת תואר שני של התוכנית ללימודי מגדר ומנהלת משותפת של ארגון הבוגרות של התוכנית. פעילותי כאקטיביסטית פמיניסטית מכוונת לפרויקטים שונים שעיקרם שימור ותיעוד הפעילות האקטיביסטית של פמיניסטיות בישראל.
---

