זכרונות והיסטוריה שבעל פה
רוב אוכלוסיית העולם לאורך ההיסטוריה הייתה מורכבת מאנשים שלא קראו ולא כתבו. כתביהם של רוב הנשים והגברים אשר בדורות האחרונים זכו ללמוד קרוא וכתוב לא נשמרו ונקודת המבט שלהם באה לידי ביטוי עקיף במסמכים אשר לרוב נשמרים בארכיונים של מוסדות שונים. לכן, ההיסטוריה שבעל פה, המבוססת על ראיונות, היא אמצעי חשוב ויעיל להיסטוריונים המתעניינים בהיסטוריה של הדורות האחרונים ואשר אינם מסתפקים במסמכים המבטאים את נקודות המבט של אליטות ושל מוסדות. ההיסטוריה שבעל פה דורשת הכשרה מיוחדת שכן הזיכרון האנושי דרכו אנחנו מבקשים לחקור את העבר מציב אתגרים לא פשוטים, השונים חלקית מאתגר הפרשנות של המסמכים הכתובים. מאז שנות ה- 60 וה- 70 של המאה הקודמת, כאשר ההיסטוריה שבעל פה, התפתחה כתחום אקדמי פורץ, גברה מאוד היכולת של חוקרות וחוקרים לעסוק בסוגיות כגון היסטוריה של עובדי כפיים, של נשים עניות, של חיי יומיום, של מי שהיו נתונים בתנאי דיכוי ושל פעילויות אנושיות מגוונות אשר לא משאירות אחריהן רישום כתוב. יתרה מכך, גם היסטוריות פוליטיות, תרבותיות ואף כלכליות, אשר נשענו על בסיס כתוב משמעותי, החלו לקבל תפנית כאשר למכלול המסמכים והממצאים נספו עדויות בעל פה של מי שנטלו בהן חלק אבל נקודת מבטם לא הובאה בחשבון עד כה.