לזכרה של ד"ר סמדר שיפמן - נשים כותבות

29.10.19 – זהו תאריך השיעור הראשון שלי עם ד"ר סמדר שיפמן – סטודנטית ממש לא צעירה, שנה שנייה בחוג לספרות, אוניברסיטת תל-אביב.

21.2.20 – זהו תאריך השיעור האחרון עם סמדר.

לאחר חצי שנה ב-13.8.20 קיבלנו בתדהמה ובכאב רב את ההודעה המצמררת. זאת הייתה תגובתי למיקה שחר ששלחה לכולנו את המייל:

"אני בהלם, למדתי אצלה, רק אתמול הזכרתי ציטוט שלה בעבודה אחרת שהגשתי. עצוב מאד מאד. מה אנחנו, מי אנחנו... תובנות... בדיוק כשהכריזה על פרישה. במהלך השיעורים סמדר דיברה על המשפחה שלה ועל הנכדים. היא הייתה מרצה בגובה העיניים. ישירה דוגרית כזאת... יהי זכרה ברוך. בברכה רינה קושרובסקי"

29.10.20 – באופן מצמרר, בדיוק באותו תאריך בו התקיים השיעור הראשון שלי איתה, שנה לפני כן - השתתפתי באירוע מקוון לזכרה.

אני זוכרת, כמה הידיעה על מותה של סמדר הכתה בהלם ובצער את כל תלמידיה ומכריה. לקורס שלה הגעתי בעקבות המלצה חמה – "את חייבת לקחת קורס עם סמדר, אין עליה...". אז לקחתי. והבנתי. מהרגע הראשון הבנו שלא מדובר במרצה "רגילה". לאחר שנה של מבואות "רציניים" עם משנה סדורה של איך ספרות "צריכה להיות", למדנו איך ספרות אינה חייבת להיות. ונדמה שאין מי שהתאימה יותר ללמד אותנו על הספרות ועל החיים מזווית אחרת, מאשר סמדר שיפמן. היא עצמה הייתה אחרת, דיברה אחרת, התנהלה אחרת (הסתובבה קצת בכיתה, וכמעט תמיד קיפצה על השולחן לבסוף ודיברה איתנו ככה, ישיר, דוגרי בגובה העיניים). לא כמו שמרצה "צריכה להיות" אלא כמו שסמדר הייתה.

היות וכאמור, איני צעירה, מידי פעם "עיכבתי" אותה לשיחת פוסט-שיעור על הורים, ילדים, אימהות וכדומה. העובדה שאורלי קסטל-בלום למדה באותה שכבה יחד איתי, בשנות נעורינו הרחוקות, בגימנסיה "הרצליה", הוסיפה נופך ועניין אחר להיכרות בין שתינו ובעצם כאילו הפכנו לשלישייה – אני דיברתי עם סמדר על אורלי, סמדר דיברה איתנו על אורלי, ואני סיפרתי לאורלי שאין מישהי יותר מתאימה "ללמד עליה" מאשר אישה מדהימה שכזאת, ואיך כשהיא מדברת עליה, יש לה ברק בעיניים. יש מן חיבור חזק עם התכנים, עם הצורה, עם דרך הכתיבה ועם אישיותה של אורלי.

נדמה כי, הנושאים בהם עסקה קסטל-בלום היו מאד קרובים ללבה של סמדר כמו גם פירוק המוסכמות של איך הספרות בפרט ואיך החיים בכלל אמורים להיות. ואלו השורות האחרונות מסיכום השיעור האחרון שלי עם ד"ר סמדר שיפמן:

"המהפכה שקסטל-בלום עשתה בספרות העברית היא פירוק העלילה בכל מיני דרכים. לשאול האם החיים שלנו מחוברים בכלל בעלילה סדורה? זו לא אשליה? יש היגיון או חיבור של פעולה ופעולה? אולי הכל קורה סתם? לא לחפש הסבר או סיבה. קסטל-בלום לימדה אותנו לראות את החיים כאנקדוטה. בדרך כלל אנחנו חושבים בנרטיבים על עצמנו, על החברה, על אחרים. יש לנו סיפור שלם. מתחילים עם משפחה ממשיכים עם משפחה. קסטל-בלום מתחילה עם משפחה ופתאום עוברת לדמויות זרות. הנטייה היא לדרוש נרטיב בספרות. שיהיה רלוונטי. מה שקסטל-בלום הכניסה זה את הפארודיה על הנרטיב. הלגלוג. האפיזודה - היא כל מה שצריך לדעת. הקשר לא חייב להיות סיבתי, הוא יכול להיות כהקבלה. בפוסט יש פטור מחיפוש המשמעות. האבסורד הוא שאנחנו בעולם ללא משמעות אבל אנחנו כל הזמן במסע ארוך לחפש את המשמעות."

יהי זכרה ברוך. לעד נזכור אותה, את חיוכה, את חוכמתה, את מקוריותה. מרצה מרתקת אישה ואם מיוחדת במינה, מובילה ופורצת דרך ובמילותיה "מרצה ואם בישראל".