לזכרה של ד"ר סמדר שיפמן - נשים כותבות

"היה היתה אישה זקנה. עיוורת אבל חכמה”. או שאולי זקן? גורו, אולי. או מסַפֵּר סיפורים המרגיע ילדים חסרי מנוחה. שמעתי את הסיפור הזה, או סיפור דומה לו, במסורות של כמה תרבויות.

“היה היתה אישה זקנה. עיוורת. חכמה”.

בנוסח שאני מכירה, האישה הזו היא בת עבדים, שחורה, אמריקנית, החיה לבדה בבית קטן מחוץ לעיירה. לחוכמתה יצא שם שאין דומה לו ואין בו כל ספק. בקרב בני קהילתה היא החוק והפרתו גם יחד. הכבוד שרוחשים לה והמורא שהיא מטילה מגיעים אל מעבר לסביבתה הקרובה, למקומות רחוקים; לעיר הגדולה, שבה תבונתם של נביאים כפריים היא מקור לשעשוע רב.

יום אחד מבקרים את האישה כמה צעירים, הנחושים ככל הנראה להפריך את יכולתה לראות נסתרות ולהוקיע אותה כנוכלת ־ מכיוון שזה מה שהם חושבים עליה. תוכניתם פשוטה: הם נכנסים לביתה ושואלים אותה את השאלה היחידה שהתשובה עליה תלויה בשוֹנוּתה מהם, שונות שהם רואים בה נכות קשה: עיוורונה. הם עומדים לפניה, ואחד מהם אומר, “אישה זקנה, אני מחזיק בידי ציפור. אמרי לי אם היא חיה או מתה”.

היא לא עונה, והוא חוזר על השאלה. “האם הציפור שאני מחזיק חיה או מתה?”

היא עדיין אינה עונה. היא עיוורת ואינה יכולה לראות את המבקרים, ודאי לא את מה שהם מחזיקים בידיהם. היא לא יודעת מה צבעם, מה מינם או מה היא מולדתם. אבל היא יודעת מה מניע אותם.

שתיקתה של הזקנה כה ארוכה, עד שהצעירים מתקשים להחניק את צחוקם.

לבסוף היא מדברת, וקולה רך אך תקיף. “אינני יודעת”, היא אומרת. “אינני יודעת אם הציפור שאתה מחזיק מתה או חיה, אבל אני יודעת שהיא בידיך. היא בידיך”

(טוני מוריסון, נאום פרס נובל, דצמבר 1993. מתוך הספר "פניני נובל". מאנגלית: ענבל שגיב)

 טוני מוריסון טענה בדבריה אלו, בנאומה בקבלת פרס נובל לספרות על ספרה חמדת, כי הציפור היא שפה, וכי היותה חיה או מתה תלויה באלו האוחזים בה, אלו אשר יכולים להפיח בה חיים, חיות, להעניק באמצעותה חיים, סיפור, סיפור חיים.

ד"ר סמדר שיפמן מבחינתי היתה זו אשר החזיקה את השפה בידיה הבטוחות והחכמות, והעניקה לשפה זו חיות עבורי.

המפגש עם סמדר היה מפגש משנה עולמות עבורי. היא היתה מן המרצות הראשונות אליהן התוודעתי כסטודנטית צעירה, ומאותו רגע הלכתי שבי אחריה עד לכתיבת הדוקטורט. אהבת הספרות שלה הדהדה בכל שיעור ובכל שיחה עמה. היא היתה מגדלור של ידע, חוכמה והבנת הספרות והמילה. היא יצקה שפה חדשה, עשירה, רב-גונית ומרתקת, לתוך המילים, הסיפורים, השירים.

היא היתה מרצה שדרשה מעצמה חקר מעמיק, ודרשה מאיתנו לא פחות מכך. היא הובילה אותנו ביד בטוחה ובנדיבות מקצועית ואישית אל עבר עולמות עשירים של ספרות, תרבות, סיפורי חניכה, מתוך אהבת ספרות מרגשת ומדבקת. בזכותה הכרתי את פוקנר, את אורלי קסטל בלום, את טוני מוריסון, ועוד רבים ורבות מן הקאנון הספרותי המרשים שהיא אצרה בתוכה ושיתפה עם הסטודנטיות והסטודנטים שלה.

מבחינתי האישית היא הייתה מעבר למרצה. שיחות רבות ניהלו אודות החיים, בני זוג, ילדים, חיים, ספרות, חיים וספרות. היא ידעה להקשיב בשום שכל ובחוכמה, לדייק אמירות, להסביר אי וודאות, לתת את המילה הנכונה, את ההכוונה המדויקת. היחס האישי-האנושי שהיא הפגינה כלפי איפשר לי למצוא את הקול הייחודי שלי בתוך האקדמיה ובכל.

סמדר תהיה לעולם זו אשר התוותה עבורי דרך לראות את עולם הספרות, את העולם בכלל. היא נתנה לי עולם, מבט, מילים ושפה, ועל כך תמיד אהיה אסירת תודה לה.

"אנחנו מתים. אולי זאת משמעות החיים. אבל אנחנו יוצרים שפה. אולי זאת מידת הערך של חיינו" (טוני מוריסון, נאום פרס נובל, דצמבר 1993. מתוך הספר "פניני נובל". מאנגלית: ענבל שגיב)

---

ד"ר אפי אהרון הייתה מונחה של סמדר.